פרשת תזריע מצורע מה הקשר של 24000 אלף שנהרגו במגפה ל 24000 תלמידי רבי עקיבא ? מה הקשר של בלעם לל"ג בעומר ? ולמה נהרגו תלמידי רבי עקיבא כי לא נהגו כבוד זה בזה ? ‏כ"ח/ניסן/תשע"ה

בס"ד

פרשת תזריע מצורע מה הקשר של 24000  אלף שנהרגו במגפה ל 24000  תלמידי רבי עקיבא ? מה הקשר של בלעם לל"ג בעומר ? ולמה נהרגו תלמידי רבי עקיבא כי לא נהגו כבוד זה בזה ? ‏כ"ח/ניסן/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

במאמר הקודם בפרשת תזריע מצורע כתבתי על ההבנה שלי של שלושים ושלוש שמופיע בפרשה והמשמעות של הזמן הזה זה סוף  תהליך התיישבות של הנשמה בעובר . ומדובר גם בעובר בתוך הרחם וגם בנולד זכר . וראינו שזה שייך גם בנשמה או בשכינה על עם ישראל ביום השלושים ושלוש לספירת העומר . ואנחנו יודעים שזה לעומת זה ברא הקב"ה את העולם ונראה מה הצד הנגדי של התיישבות הנשמה .

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סט עמוד ב

וכתיב +תהלים נ"ה+ אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ותניא: כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע, ושל אחיתפל אינן אלא שלשים ושלש.

כלומר הזמן של אדם כשר הוא שבעים שנה ואותם  אנשי דמים לא יחצו ימיהם כלומר לא יעברו את גיל שלושים וחמש שנה כלומר מקסימום 34 שנים אבל כנראה הגרועים שבהם לא יעברו את 33 שנה

וכך כתוב בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד ב

+יהושע י"ג+ הרגו בני ישראל [בחרב] אל חלליהם אמר רב: שקיימו בו ארבע מיתות, סקילה ושריפה הרג וחנק. אמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא: מי שמיע לך, בלעם בר כמה הוה? אמר ליה: מיכתב לא כתיב, אלא מדכתיב, +תהלים נ"ה+ אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם - בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע. אמר ליה: שפיר קאמרת, לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם, והוה כתיב ביה: בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה. אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: בכולהו לא תפיש למדרש, לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה - דרוש ביה.

כלומר גם בלעם וגם אחיתופל מתו בגיל 33 שנה כלומר    זה מצד אחד התיישבות הנשמה על הנולד אבל מהצד השני זה הסתלקות הנשמה על אותם אלו שהם מצד הטומאה . כלומר 33   יכול להיות לטובה ויכול להיות לרעה . ואומר הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת שמיני דף כו עמוד ב

גם את זה לעמת זה. כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא זה כנגד זה. תחתונים כנגד עליונים. דלים כנגד עשירים. אנחה כנגד שמחה. רעה כנגד טובה. ברא גן עדן לצדיקים ברא גיהנם לרשעים.

וגם ישו כשמת היה בן 33

ר' חיים פלטיאל בראשית פרק ה

ורע"ו מצליבתו ומלידתו אלף וש"ט שהוא לא חי רק ל"ג שנים, ונתקיים בו אנשי דמים ומרמה לא יחצו דמיהם. והנוצרים טועים ואינם מונים מלידתו עד סוף אלף חמישי רק אלף ומאתים וארבעים וטועים (ש"ט) [ס"ט] שנה שהיה ישו אחר רשע ונהרג והם מונים מן השני.

ו 33 זה מצד אחד חידוש נשמה מהצד הטוב  ומהצד השני הסתלקות  נשמה מצד הרע

וכאן נוצר הקשר בן ל"ג בעומר והמאבק של עם ישראל עם בלעם . בלעם גרם לעם ישראל 24000   הרוגים ועם ישראל היה לפני השמדה וכבר כתבתי בעבר  

http://divreytora-t-o.blogspot.co.il/2014/07/blog-post_11.html

שהחיסרון שגרם לכך שעם ישראל עמד בסכנה זה השכחה של משה את ההלכה לרגע מועט וקם פינחס נזכר בהלכה שנשכחה באופן רגעי ממשה והציל את עם ישראל אבל אותו רגע מועט גרם למותם של 24000  אנשים  (ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: פ

ואצל רבי עקיבא גם מתו  24000  תלמידי חכמים כלומר ניתן להבין שיש קשר בן מות 24000 מבני ישראל למות תלמידי רבי עקיבא . הסיבה למותם של תלמידי רבי עקיבא היה שלא נהגו כבוד זה בזה

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

וכתוב במסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק כו

אוהב (שלום ורודף שלום) [את הבריות] חייב אדם להיות אוהב את חבירו ולחלוק לו כבוד. והלא דברים ק"ו ומה אם מלאכי השרת שאין ביניהם יצר הרע [חולקין כבוד זה לזה בני אדם שיש ביניהם יצר הרע] דין הוא שיהו חולקים כבוד זה לזה.

ואני טוען שחוסר הכבוד של תלמידי החכמים גרם להם חסרון בתורה כלומר הם הגיעו כבר לדרגה שיכלו לתקן את הקלקול שנגרם ע"י השכחה של משה ע"י לימוד התורה שלהם אבל החיסרון הקטן הזה של חוסר כבוד אחד לשני גרם לחוסר שלמות של התורה ולכן למותם . היה להם הזדמנות לתקן את הקלקול אבל חסרון דק שבדקים החזיר את המצב למצב של סכנה לתורת ישראל . ואז בא רבי עקיבא והתחיל ללמד את חמשת תלמידיו וזה לכאורה היה ההצלה לעם ישראל במסירות נפש כמו שפינחס הציל את עם ישראל במסירות נפש

וניתן לפרש שהגורם לשכחה של משה היה עזות הפנים של זמרי בן שלו

מדרש תנחומא (בובר) פרשת בלק סימן כט

[כט] והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית (שם שם /במדבר כ"ה/ ו). מה ראה לעשות כן, ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות, ועליו נאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון (משלי כא כד), אמרה לו איני נשמעת אלא למשה, או לאלעזר, שהיא בת מלך, אמר לה אף אני גדול כמותן שלעיניהם אני מביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו מותרת או אסורה, ואם תאמר שהיא אסורה, זו היא מדינית אותה שתחתיך מדינית, ומי התירה לך, נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, היינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד

כלומר החוסר כבוד של זמרי כלפי משה ועזות המצח שלו גרמו לרפיון של משה וכך לסיכון ההשמדה  של עם ישראל דבר שניתן היה לתיקון ע"י תלמידיו  של רבי עקיבא אבל חוסר הכבוד שנהגו זה בזה גרם שוב לחסרון התורה ולמותם של 24000 התלמידים

שם משמואל ויקרא פרשת אמור

וביארנו שם שהחטא נצמח ממה שהיו נחשבים ליש בעיני עצמם, עי"ש בטעמא דמילתא, וע"כ הם שלא נהגו כבוד זה בזה הוא מפאת חוסר ביטול עצמי ושכל אחד נחשב ליש ומציאות בעיני עצמו, ע"כ נענשו אז על החטא הקדום, עי"ש.

וההצלה אצל רבי עקיבא היית  בל"ג בעומר בו התחיל ללמד את חמשת תלמידיו וזה סוד ה 33 לעומת מותו של בלעם בגיל 33 כמו אחיתופל וכמו ישו שזה הסתלקות הרע .

ולא נותר לנו להסיק את המסקנה שגם התנהגות שלפעמים נראית כמותרת או נסבלת יכולה להביא חורבן על עם ישראל כי העולם כולו תלוי בלימוד תורה ועם ישראל קיבל על עצמו תנאי זה וכל חסרון בתורה יכול להביא במצבים מסוימים להשמדה של העולם וחס וחלילה של עם ישראל . וזה בעצם המשמעות  והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם. כי עומדים עלינו לכלותנו אך ורק בגלל חסרון התורה שבנו ולימוד התורה ודקדוק במצוות זה ההצלה שלנו וזה הסיבה היחידה שהקב"ה מצילנו מידם 

 

פרשת תזריע מצורע מה הקשר בן הפרשה שלנו ליום ל"ג בעומר ? מה המשמעות של יום ה 33 הוא ל"ג בעומר ? וכיצד זה קשור לעם ישראל וליציאת מצרים ? ‏כ"ח/ניסן/תשע"ה

בס"ד

פרשת תזריע מצורע  מה הקשר בן הפרשה שלנו ליום ל"ג בעומר ? מה המשמעות של יום ה 33 הוא ל"ג בעומר ? וכיצד זה קשור לעם ישראל וליציאת מצרים ? ‏כ"ח/ניסן/תשע"ה
נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה
כתוב בויקרא פרק יב

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:

(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:

(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:

ורש"י ויקרא פרשת תזריע פרק יב פסוק ד

בכל קדש וגו' - לרבות את התרומה, לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה:

פרוש שיש שבע ימים ועוד 33  ימים סה"כ  40 יום שלאחר שילדה זכר יכולה להיכנס למקדש ולאכול בקודשים והחזקוני  מפרש בויקרא פרשת תזריע פרק יב פסוק ד

(ד) ושלשים יום ושלשת ימים גזר על הזכר כמספר הימים שתשלים צורתו בבטן והנקבה כפלים ודבר זה בחון ומנוסה

כלומר היום ה40  זה היום בו נשלם צורת הזכר  בבטן האישה וזה היום בו נשלם בזכר  הנולד נשמתו של הנולד וכך כתוב בזוהר וזה פרוש השל"ה פרשת תזריע מצורע דרך חיים תוכחת מוסר

ד. 'ושלשים [יום] ושלשת ימים תשב' (ויקרא יב, ד). מבואר בזהר (ח"ג דף מ"ג ע"ב), הנשמה היורדת מלמעלה אינה מתיישבת בגוף כי אם אחר ל"ג ימים. 'וטמאה שבעת ימים' (ויקרא יב, ב), שכל שבעת ימים הולך רוח הנשמה בגוף הולד לתור לו מקום בגופו, ואז נאמר (שם כב, כז) 'והיה שבעת ימים תחת אמו', 'וביום השמיני ימול' (שם יב, ג). ומה שצריכין ל"ג ימים, היינו שלשים יום ליישב הרוח בגוף, ושלשת ימים הוא שלשה ימים של מילה שכואבת להילד, והקליפה החיצונית אין לה אז כח לשלוט בו כבשאר ימים. ולכן ל"ג ימים תשב 'בדמי' טהרה בתחילה, ולאחר כך 'ימי' טהרה.

כלומר יש תהליך של התיישבות הנשמה בנולד הזכר ורק ברגע שהנשמה מתיישבת בזכר הנולד ,נוצר איזה שלמות שנותנת לאישה את האפשרות להקריב קרבן בבית המקדש ולכן היא מותרת להיכנס לבית המקדש ולאכול בקודש .   כלומר תהליך הלידה דומה לתהליך ההיריון 40 יום כנגד 40  יום . כאשר הארבעים יום מתחלק ל  7  ימים ועוד  33 יום .

וזה לשון הזוהר כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע דף מג עמוד ב

 

ילדה זכר כתיב, וכמה אלף ורבבן נפקי בזמנא חדא לעלמא ומן יומא דאפקת לון לא אקרון נפשן עד דאתיישבן בגופא וכמה הוא ל"ג ימים היינו דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים וגו', וטמאה שבעת ימים דהא כל שבעת ימים לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה וכל אלין שבעת ימים רוחא אזלא בגופא לאשכחא אתריה וכדין כתיב (ויקרא כב) והיה שבעת ימים תחת אמו וביומא תמינאה אתהדר רוחא וגופא לאתחזאה קמי מטרוניתא ולאתקשרא בה ובדכורא בגופא וברוחא, ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה לאתישבא רוחא בגופא,

ועכשיו שהבנו את המשמעות של שלושים ושלוש יום ננסה לראות ולהבין האם יש קשר לל"ג בעומר שזה הספירה של היום ה 33   . כפי שהבאתי במאמרים קודמים יציאת מצרים זה בריאה מחדש של העולם עם קבלת התנאי של בני ישראל של יש תורה יש עולם אין תורה אין עולם . ובעצם ספירת העומר של 49 יום ע"י עם ישראל זה בריאת העולם מחדש בשיתוף של עם ישראל שקיבל את התורה ואת התנאי של קיום העולם בקיום התורה . ונראה שיש אולי להבין את יום ה 33 לספירה של התיישבות הנשמה של עם ישראל שהיא השכינה בתוך עם ישראל כלומר זה הרגע בו נשלמה הצורה של עם ישראל בתור עם לקראת יום קבלת התורה .

ובעצם יום זה בו השכינה ירדה לעם ישראל בפעם  הראשונה  בתור עם כמו שהנולד מקבל את צורתו ביום הארבעים .

וכותב בשו"ת יד אפרים סימן יט

"הנה יום זה ל"ג בעומר, יומא דהילולא דר' שמעון בר יוחאי, בו ביום עלה לשמי מרומים ובודאי גם ביום זה נולד, כי הקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ובו ביום שנולד התחיל אורו להאיר. בו ביום נתגלית הנשמה הקדושה בעולם אשר תגלה דרך אור וזוהר בתורה, אור המבהיק מסוף עולם ועד סופו" (בני יששכר חדש אייר מאמר ל"ג בעומר).

 

ואולי צריך להגיד שיום ל"ג בעומר הוא יום מיוחד שבו התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו את התורה לאחר מותם של 24000  תלמידיו . ויום זה הוא גם חידוש בנשמה על עם ישראל שקיבל מחדש את התורה ועל ידי מאמציו קיבל גם את סודות התורה וזה כמובן חידוש בנשמה של עם ישראל ואומר הערות על ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג

 

בשער הכוונות האריך בטעם שמתו וכו' וכתב של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י. ואפשר שהכונה כמ"ש בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ודוק". [הלום ראיתי בספר מנהגי החיד"א ח"ב עמ' ל"ח שכתב שרבינו נוקט לעיקר כמ"ש רבינו בברכ"י ובמורה באצבע, של"ג בעומר הוא יומא דהילולא. ותמהני מאן מפיס ליה אדרבא ספר מראית העין הוא הספר האחרון שחיבר רבינו (כשנה לפני פטירתו), ושם חתך הדברים בסכינא חריפא. ואין ספק שלשון שער הכונות מורה בבירור שיום ל"ג בעומר אינו יום פטירת רשב"י אלא יום שמחה הקשורה עם היותו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים].

כלומר יום ה 33 הוא יום מיוחד שבו יש התיישבות של השכינה על עם ישראל כעם ובל"ג בעומר לאחר מותם של 24000  התלמידים התחדשה הנשמה של עם ישראל וזה היה בתחילת הלימוד של רבי עקיבא את תלמידיו ביום ל"ג בעומר

אבל עדיין יש קושיה כי חסר לנו 7 ימים הראשונים הרי כתוב וטמאה 7 ימים ורק לאחריו יש 33 יום . וכאן צריך לפרש שבעצם ליל הסדר זה יום שצריכים להגיע אליו מהולים כי לא ניתן לאכול את קרבן הפסח אלה אם כן אתה מהול כלומר השבעה ימים הללו זה לפני פסח ובעצם התחלת הספירה של עם ישראל זה רק לאחר 7 ימים . כלומר תחילת בריאת העולם בשיתוף עם ישראל מתחילה לאחר שאנחנו מהולים ביום שלפני ליל הסדר

אבל עדיין צריך עיון כי אם בליל הסדר צריך להיות מהולים זה צריך להיות היום התשיעי  ואנחנו מתחילים לספור בעצם מהיום העשירי  כלומר ל"ג בעומר זה היום ה 35 ולא ה 33 .

 ואולי נפרש שיום ליל הסדר לא מין המניין בנוגע לעם ישראל כעם ולכן ל"ג בעומר זה היום ה 33 לספירה שבו מתיישבת השכינה בתוך עם ישראל ובל"ג בעומר בהילולה של שמעון בר יוחאי היה חידוש בשכינה על עם ישראל שבו אור הזוהר של התורה 

פרשת שמיני מה המיוחד בחזיר ? מה הקשר של חזיר לאדום ? מה המשמעות של המילה חזירות ? וכיצד זה בה לידי ביטוי בזמננו ? ‏כ'/ניסן/תשע"ה

 

בס"ד

פרשת שמיני   מה המיוחד בחזיר ?  מה הקשר של חזיר לאדום ? מה המשמעות של המילה חזירות ? וכיצד זה בה לידי ביטוי בזמננו ? ‏כ'/ניסן/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

ויקרא פרק יא

(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:

(ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:

התורה נותנת שלוש סימנים בבהמה . מפרסת פרסה , שוסעת  שסע ומעלת גרה .

לבהמה  שיש לה את שלשת הסימנים הללו היא חיה טהורה וניתן לאכול אותה .

אחד הבהמות הלא טהורות זה החזיר . והחזיר "זכה "  להיות בהמה שהיא הסמל של בהמה לא טהורה ,בהמה שהיא מוקצה . ונשאלת השאלה מה המיוחד בחזיר שכל העולם שיש לו איזה קשר לדת היהודית מתרחק ממנו ? .

ואומר הילקוט שמעוני תורה פרשת שמיני רמז תקלו

דבר אחר את הגמל זו בבל כי מעלה גרה הוא שמגדלת לצדיקים ודניאל בתרע מלכא, ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה הוא שמגדלת לצדיקים ומרדכי יושב בשער המלך, ואת הארנבת זו יון כי מעלת גרה היא שמגדלת הצדיקים, לכס נדרוס מוקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק הוה קאים על רגלוי אמרין ליה מן קדם יהודאי את קאים אמר לון בשעה שאני יוצא למלחמה דמותו אני רואה ונוצח, ואת החזיר זו מלכות הרביעית והוא גרה לא יגר שאינה מגדלת לצדיקים ולא דיה שאינה מגדלת אלא הורגת הדא הוא דכתיב קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך זה רבי עקיבא וחבריו,

כלומר גמל שגם הוא בהמה טמאה  מגדל צדיקים , ושפן מגדל צדיקים , וארנבת שגם מגדלת צדיקים , אבל חזיר שזה מלכות רביעית זה אדום לא רק שלא מגדלת אותם אלה הורגת אותם .

וצריך להבין את הדבר הזה , שני הסימנים הראשונים מפרסת פרסה ושוסעת  שסע זה שני סימנים חיצונים שכולם רואים אותם מבחוץ כלומר לא ניתן להתבלבל בהם כל העולם רואה אותם ויודע שזה בהמות טמאות ולכן  בהמה כזו לא יכולה להגיד אני בהמה טהורה  . אבל הסימן השלישי זה סימן פנימי לא ניתן לראות אותו מבחוץ צריך בדיקה פנימית של הסימן , צריך לחקור לעומק לפתוח את פה של הבהמה ולהבין האם היא מעלת גרה או לא ,ולכן בהמה כזו יכולה להגיד אני טהורה  ולא ניתן לסתור את הטענה רק לאחר בדיקה מדוקדקת של העניין וזה מה שאומר הילקוט שמעוני תורה פרשת שמיני רמז תקלו

אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער מה חזיר וכו', משה אמר ואת החזיר למה נמשלה כחזיר לומר לך מה חזיר הזה בשעה שהוא רבוץ מוציא טלפיו אומר ראו שאני טהור כך מלכות הרביעית גוזלת וחומסת ונראית כאילו היא מצעת בימה, מעשה בשלטון אחד בקיסרי שהיה הורג את הגנבים ואת המנאפים ואת המכשפים גחין ואמר לסנקליטין שלו שלשתן עשיתי בלילה אחד,

החזיר אומר אני טהור ולא ניתן להכחיש אותו רק לאחר בדיקה . ולא רק זאת החזיר לעתיד לבא יהיה טהור כפי שאומר אור החיים ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק ז

(ז) והוא גרה לא יגר. פירש תנאי הוא הדבר לזמן שהוא לא יגר אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר, ולא שישאר בלא גרה ויותר כי תורה לא תשונה:

ולכן החזיר זה בהמה שצריך להיות זהירים איתה מכל הבהמות כי היא מצד אחד טמאה אבל מצד שני היא הכי קרובה לבהמה טהורה וניתן להתבלבל בה ולכן החזיר צריך זהירות יתר משאר הבהמות

ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת תולדות פרק כו

לד) ויהי עשו בן ארבעים שנה. דכתיב כי חיוה רביעאה שראה דניאל ולא זכר שמה, והיא משניה מן כל חיותא (דניאל ז ז), הוא דמות חזיר, ולפי שהיה משוקץ לא זכר שמה דניאל, והוא מלכות אדום +ר"ל מלכות רומי שעל דגלה היתה חרותה תמונת חזיר+ שנמשלה כחזיר, שנא' יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד), ולמה נמשלה מלכות אדום לחזיר, אלא מה חזיר מפסע טלפיו בשעת שהוא רובץ, כלומר ראו שהוא טהור, כי מפריס פרסה הוא (ויקרא יא ז), והכל אומרים והוא גרה לא יגר טמא הוא (שם שם), כך מלכות אדום הרשעה גוזלת וחומסת ומפזרת מעותיה, כלומר שהוא עושה חסדים, ועליו הכתוב אומר וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), הוא מעשה אביהם עשו הרשע, שכל הימים היה מצייד נשי האנשים ומענה אותן, וכיון שהגיע לארבעים שנה, רצה לדמות עצמו ליצחק אביו, שכשם שנשא יצחק אביו אשה למ' שנה, כן גם הוא נשא אשה למ' שנה, אבל לא הואיל כלום, לפי שכל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו:

כלומר המקור למלכות אדום זה עשיו שדומה לחזיר הוא  הבן של יצחק כלומר אח של יעקב .

ואומר המדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן ח

כי ציד בפיו היה צד את יצחק הצדיק בפיו אתה מוצא כל עבירות שהקב"ה שונא כלן היו בעשו (שם /משלי/ ו) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות ל' שקר ידים שופכות דם נקי לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה וגו' כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר, והיה תמה יצחק ואומר ראה בני זה כמה דקדק במצות, והיה אומר לו אביו בני היכן היית היום הזה והוא אומר לו בבית התלמוד לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך התירו, ומתוך דברים אלו הוה צדו בפיו, על כן אהבו, ורוח הקודש צווחת (שם /משלי/ כו) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו ולמה כהו עיניו של יצחק מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע,

כלומר הסכנה הגדולה היא באותם שהם  חזירים אבל אומרים "טהור אני"  וקשה לדעת את מהותם כי הם צריכים בדיקה יסודית ,ובלי אותה בדיקה יסודית לא ניתן להגיד עליהם טמאים אתם ,ולהבין את מהותם ולכן מלכות אדום שמקורה בעשיו וסימלה חזיר זה הסכנה הגדולה של עם ישראל ואנחנו רואים היום במוחש את הסכנה של אותם תרבויות מערביות שאומרות טהורות אנחנו ומנסות ללמד אותנו מוסר מהו אבל בעצם הם חסרים את המהות של המוסר שבעצם לא קיים ואם הוא קיים הוא מוסר מעוות אבל הם מנסים להנחיל לנו אותו במקום המוסר היהודי הנצחי  ,כי בתוכם הם טמאים אבל אומרים טהור אני ויש בהם את כל החסרונות של עשיו  "כי שבע תועבות בלבו".

ואומר [רבינו] בחיי בראשית פרק כה

 ועוד דרשו: (שם) היה צד ומאכיל לאביו ונותן לו שוחד כדי שיטול הברכה, וזהו שכתוב: (דברים טז, יט) "כי השוחד יעור" וגו', וכתיב ביצחק: ותכהין עיניו מראות, ע"כ. ואנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד, כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד, אוהבי הלעטות, כמו שאמר עשו: הלעיטני נא, ועליהם אמר דוד ע"ה: (תהלים סח, לא) "מתרפס ברצי כסף",

וזה סימן לבני אדום בני עשיו גם אם הם יהודים שאוהבים את הכסף ומתרצים לכסף  כנגד המצוות והערכים של העם היהודי וזה הפירוש האמיתי של המילה "חזירות"   ויתור על ערכי היסוד והמוסר המוחלט והאמיתי שנתן לנו הקב"ה כנגד ערכים חולפים וזמנים   הנראים כמו מוסר אבל בעצם הם ביטוי לטומאה שמנסה להראות כלפי חוץ כטהור  .

שביעי של פסח האם קריעת ים סוף זה הבאת העולם למצב של תהו ובהו ? האם נעשה במצרים ארבע מיתות בית דין ? לאן גלגל הקב"ה את העולם לעם ישראל בקריעת ים סוף ? ‏כ'/ניסן/תשע"ה

בס"ד

שביעי של פסח   האם קריעת ים סוף זה הבאת העולם למצב של תהו ובהו ? האם נעשה במצרים ארבע מיתות בית דין ? לאן גלגל הקב"ה את העולם לעם ישראל בקריעת ים סוף ? ‏כ'/ניסן/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

כתבתי במאמר קודם של שביעי של פסח את היסוד של הזהר שהקב"ה שינה לאחר המבול את הצורה בה הוא מגלגל את העולם לתהו ובהו

ופתרון לקושיה הזאת נמצא בזוהר - הקדמה דף יא עמוד ב

ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה ברא אלהים את השמים ואת הארץ דמאן דעבר על דא עבר על פקודי דאורייתא ועונשא דמאן דעבר על דא האי רצועה רעה אלהי ליה והיינו והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים הא אלין ארבע עונשין לאענשא בהון חייביא, תהו דא חנק דכתיב (ישעיה ל"ד) קו תהו חבל מדה, בהו דא סקילה אבנין דמשוקעין גו תהומא רבא לעונשא דחייביא, וחשך דא שריפה דכתיב (דברים ה') ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך (שם ד') וההר בוער באש עד לב השמים חשך כו' ודא אשא תקיפא דעל רישיהון דחייביא שרי לאוקדא לון, ורוח דא הרג בסייף רוח סערה חרבא משננא היא מלהטא ביה, כמה דאת אמר (בראשית ג') ואת להט החרב המתהפכת ואקרי רוח, האי עונשא למאן דיעבר על פקודי אורייתא', וכתיב לבתר יראה ראשית דאיהי כללא דכלא, מכאן והלאה שאר פקודין דאורייתא:

פירוש הזהר שלאחר המבול שינה הקב"ה את צורת הגלגול של העולם למצב של תהו ובהו וזה ע"י ארבע מיתות בית דין    :

תהו  = חנק    בהו   = סקילה ע"י אבנים   חשך = שריפה   ורוח   = סיף .

כלומר לאחר המבול  שינה הקב"ה את האופי של העולם וכתוצאה מכך את האופי של היכולת שלו לגלגל את העולם קדימה ואחורה בבריאה ממצב של תוהו ובהו למצב של יום שביעי יום השבת מצב של גן עדן .

ובו נבחן לפי יסוד זה את קריעת ים סוף

חשך    =  שריפה

שמות פרק יד

(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה:

 פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בשלח פרק יד סימן כ

כ) ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך. הענן לישראל, והחשך למצריים:

 

ורוח  = סיף

שמות פרק יד

(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְקֹוָק אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד פסוק כא

ויולך ייי את הים ברוח קדים עזה כל הלילה בעזה שברוחות ואי זו זו זו רוח הקדים וכן אתה מוצא באנשי מבול ובאנשי סדום שלא נפרע מהן אלא ברוח קדים שנא' מנשמת אלוה יאבדו (איוב ד ט) זה דור המבול. ומרוח אפו יכלו (שם) אלו אנשי סדם וכן את מוצא באנשי מגדל שלא נפרע מהן אלא ברוח קדים שנא' ויפץ ייי אתם (ברוח) וגומ' (בר' יא ח) אין הפצה אלא ברוח הקדים שנא ברוח קדים אפיצים וגומ' (ירמ' יח יז) וכן אתה מוצא במצ' שלא נפרע מהן אלא ברוח קדים שנא' וייי נהג רוח קדים

 

בהו   = סקילה ע"י אבנים  

שמות פרק טו

 (ה) תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן:

 

ואומר מלבי"ם שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק ה

 

(ה) תהומות. כבר בארנו שהתהום שהוגבה למעלה נפל למטה ונתפוצץ לאבנים והם נפלו על ראשי המצרים ושברו ראשי תנינים וע"כ לא יכלו להמלט ע"י שישוטו ע"פ המים הגם שהסוסים קלי המשוט כי נפלו תחת האבנים, וז"ש תהומות שהוא קרקע הים שנפלו עליהם יכסיומו, ועי"כ ירדו במצולות כמו אבן שאינו יכול לשוט על פני המים. וגם יל"פ שמוסב על התהומות שהתהומות ירדו במצולות כאבנים ושברו את ראשיהם:

 

תהו  = חנק   

 

אומר התלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יב עמוד א

 

בהו - אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהן יוצאין מים, שנאמר +ישעיהו ל"ד+ ונטה עליה קו תהו ואבני בהו.

ונשמע שמים קשורים לתהו בהו אלו אבנים

וכתוב בשמות פרק טו

(ד) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף:

שהמצרים טבעו בים יסוף כלומר במים ובחנק

ואומר הפנים יפות שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק ד

ועל דרך הרמז כבר נתבאר לעיל, בשש מאות רכב ושלישים על כולו היה בחינת הטומאה שיתפרדו בב"י שפרעה היה במלכות שלהן, וכבר כתבנו שנגאלו גאולה עולמית ממצרים גאולת הראש לעולמים וגם בא' גאולת הגוף בביא"ס, וזהו שאמר שלא נתבטלו לגמרי, אלא מבחר שלישיו נטבעו בתהומא רבה, והיינו דאמר מבחר שלישיו של פרעה טבעו בים סוף שנטבעו לעולמים וכתיב בתריה תהומות יכסיומו שנטבעו בתהומא רבה:

לסיכום ניתן לפרש שקריעת ים סוף היה הסיום של מכות מצרים וגלגול העולם למצב של תהו ובהו ע"י  ארבע מיתות בית דין שנעשה במצרים וזה העונש לרשעים ומצד שני גלגול העולם למצב של גן עדן וזה מה שנעשה בעם ישראל שהגיע לדרגה של בית המקדש השלישי

שמות פרק טו

(יז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְקֹוָק מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:

(יח) יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

 

אלשיך על שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק יז

מקדש ה' אשר כוננו ידיך שהוא הבית השלישי המקווה, שעל ידו נזכה לבלתי הטלטל עולמית. והנה נתקבל צלותהון ויתעתדו להיות להם חירות ממלכיות ומלאך המות. כי אין ספק שאם היה הדבר נמשך כן, שהבית השלישי היה מאז. לולא מעשה העגל שהחזיר זוהמת נחש למקומה:

(יח) ונחזור אל הענין, אמרו לא לנו ה', לא לנו אנו מבקשים זה, כי אם על דבר כבוד שמך, כי אם כה תעשה לנטוע אותנו בארצך ובבית המקדש העתיד מעתה, הנה יהיה שה' ימלוך לעולם ועד כאשר בזמן הבית השלישי. שלא יחלק מכבודו למלכיות בשר ודם, ולא יתחלל כבוד מלכותו בחורבנות בית המקדש, כי אם שה' ימלוך לעולם ועד שהוא העתיד, שתהיה מלכותו גלוי וניכר לכל העמים בלי הפסק, כאשר סידרו קדמונינו באומרם: עד לא עשה ארץ וחוצות, ה' מלך. ובהכינו יצורים כו', ה' מלך. ועת יקבץ נפוצים כו', ה' ימלוך לעולם ועד. הנה כי פסוק ה' ימלוך פירשוהו על העתיד לבא, בימות המשיח. ותהי בקשת ישראל שיתקיים מאז יצאו ישראל ממצרים:

ובמכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ג

זה אלי, ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל שנ' וביד הנביאים אדמה (הושע יב יא) וכתיב נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א א). משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה ועליו צפירה מקיפתו וגבורים מימינו ומשמאלו וחיילות מלפניו ומלאחריו והיו הכל שואלין אי זהו המלך מפני שהוא בשר ודם כמותם אבל כשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול אי זהו המלך אלא כיון שראוהו הכירוהו פתחו כולן פיהן ואמרו זה אלי ואנוהו וגו'.

ראה מאמר  באותו הנושא 

http://divreytora-t-o.blogspot.co.il/2014/04/49.html

לסיכום קריעת ים סוף הוא מצד אחד גלגול העולם לתהו ובהו ומצד שני גלגול העולם למצב של ימות המשיח והבאת עם ישראל לדרגה של מקדש שלישי  ולפי הבנתי זה נעשה ביום השישי לבריאת העולם מחדש ביום השישי לספרית העומר  ובעצם יום לפני סיום היום הראשון לבריאה החדשה שזה יום ארוך של שבעה ימים וכמו שהיום השישי של הבריאה הוא השיא של פעולת הבריאה בפועל   כך היום השישי לספירה זה השיא של סוף היום הראשון הארוך (שבעה ימים )  

 

 

שביעי של פסח כיצד ניתן להבין את היסוד של גלגול העולם למצב של תהו ובהו ? כיצד השתנה העולם לאחר המבול ? כיצד השתנה הכוח של הקב"ה לגלגל את העולם למצב של תהו ובהו לאחר המבול ? ‏כ'/ניסן/תשע"ה

בס"ד

שביעי של פסח  כיצד ניתן להבין את היסוד של גלגול העולם למצב של תהו ובהו ? כיצד השתנה העולם לאחר המבול ?  כיצד השתנה הכוח של הקב"ה לגלגל את העולם למצב של תהו ובהו לאחר המבול ? ‏כ'/ניסן/תשע"ה
נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

כדי להבין את הענין היסודי של התוהו ובהו ואת גלגול העולם קדימה ואחורה נביא את המלבי"ם בראשית פרק א  שנותן לנו את יסוד ההבנה של בריאת העולם בעשרה מאמרות ואת היסוד של גלגול העולם בבריאה אחורה לתהו ובהו וכמובן קדימה בהתאם לבחירה החופשית של האדם

(ב) והארץ היתה תהו ובהו. מבואר מפשט הכתובים שהיה הבדל גדול בין השמים ובין הארץ, שהשמים נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בהם שום דבר לתקונם, כי הרקיע שנעשה בשני היה באויר במקום העננים שהוא מתקוני הארץ, והמאורות שנעשו ברביעי הם כבר נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בם דבר, רק מה שנתקבץ האור שהי' מפוזר במרחבי העולם והושם בכדור השמש, וגם זה היה לצורך הארץ כמו שיתבאר, לפי זה הי' בשמים בריאה לבד יש מאין, אבל בארץ נעשו תקונים בכל ששת ימי המעשה, אם במה שתקן התהו והבהו במה שנקוו המים ונעשה היבשה שזה נקרא יצירה שנתקן צורתה המתדבקת, אם מה שעשה עליה צומח ובע"ח והאדם שבזה נגמר תקונו, שזה נקרא עשיה, וכמ"ש (ישעיה מה) כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה, ר"ל שהשמים לא נוצרו ונעשו רק נבראו לבד, כי כמו שנבראו יש מאין כן נשארו ולא נוצר בהם צורה ולא עשה בהם שום תקון, אבל בארץ מלבד הבריאה הראשונה שנבראה יש מאין יצר הארץ ע"י שאמר יקוו המים ואח"כ עושה ע"י שאמר תדשא הארץ דשא, ואח"כ כוננה וגמר בנינה ע"י יצירת ב"ח והאדם, ומזה מבואר כי לא תהו בראה שלא רצה שתשאר תהו ובהו שאז הי' די הבריאה לבד שאז היתה תהו ובהו, רק לשבת יצרה מה שיצר אותה בתיקונה בששת ימי המעשה היה לשבת שיהיה בה ישוב. וטעם ההבדל הזה בין השמים ובין הארץ, מפני שהעליונים קיימים באיש ואינם מקבלים לא השינוי ע"י מלאכה ולא ההפסד ע"י הטבע רק כמו שנבראו כן קיימים לעולם, לכן נשלם תקונם במאמר הראשון שנבראו מאין שאז נברא עצם הדבר, והעצם אינו מקבל שום שינוי והפסד, אמנם התחתונים שהם רק קיימים במין ולא יצויר בהם הויה רק ע"י ההעדר כי צריכים תמיד לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת וזה יסוד קיום המיני אם היו נבראים תיכף בכל תיקוניהם במאמר הראשון לא היה אפשר שתפול בהם שינוי והעדר והפסד וכן לא הויה, כי עצם הדבר שנברא מאין לא ישתנה לעולם, וע"כ בצאתם מרחם האפס אל היש במאמר הראשון יצאו חסרים, ונשלם חסרונם בששת ימי המעשה שהיה יצירה יש מיש לא בריאה יש מאין, ובזה נשאר בהם תמיד האפשריית לשוב אל התהו ובהו ואל החסרון והעדר שנשאר כרוך בהם בצאתם מן האין, וז"ש בב"ר (פ"ב) והארץ היתה תהו אמר ר' ברכיה עד דהוא פגה אפיקית כוביא, הוא שהנביא עתיד להתנבאות עליה בסוף ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ר"ל אחר שרצה ה' שיהי' אפשריית לארץ לחזור אל החורבן והתהו בעת שירצה להעניש, לכן לא נבראה שלמה במאמר הראשון רק היתה תהו ובהו, כי לולא היתה תהו ובהו בעת יצאה מן האין לא הי' אפשר שתהיה עוד תהו ובהו כי העצם לא ישתנה לעולם, והטעם שנבראו התחתונים בענין זה מפני שהם נבראו להיות בחיריים וחפשים במעשיהם ויכולים לבחר הטוב והרע, החיים והמות, המציאות וההעדר, ובהכרח שיברא חומר הארץ באופן שיקבל השינוי, בין ע"י מעשה בני אדם כדי שתהי' להם בחירה, בין ע"י הטבע כדי שיהי' שכר ועונש לפי מעשיהם, משא"כ העליונים שאין להם בחירה א"צ שיצויר בהם שינוי והפסד לא ע"י מעשה ולא ע"י עונש ושכר, וכמ"ש במדרש והארץ היתה תהו אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים נזונים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים (שהוא מה שהתחתונים י"ל מעשה ועבודה ויגיעה). ועוד שם שאמרה העליונים חיים והתחתונים מתים (שהוא השינוי וההפסד הכרוך בה מצד הטבע ע"ד עונש), ולפ"ז כל מה שנברא בארץ במאמר הראשון שהם הד' יסודות שיצאו מעורבים בערבוביא כמו שית' לא ישתנה לעולם, כי הוא מאמר העצם והעצם לא ישתנה, וכל מה שנוצר ונעשה בתשעה מאמרות של ששת ימי המעשה יצויר בם השנוי וההפסד, בין ע"י מעשה בני אדם בין ע"י הטבע, וז"ש חז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ומובן בהנ"ל שאם היה הכל נברא במאמר הראשון לא היה אפשר לא איבוד ע"י הרשעים ולא קיום ע"י הצדיקים, וכן לא עונש לרשעים ולא שכר לצדיקים, כי אז לא היה באפשרות לשום שינוי לא לקלקול ולא לקיום, לא ע"י מעשה בני אדם ולא ע"י הטבע לא לטוב ולרע ולא לשכר ולעונש, כי העצם לא ישתנה לעולם, אבל ע"י שנבראו חסרים ונשלמו בתשעה מאמרות שהיו יש מיש שכל ההשלמה הי' ע"י כח ההעדר שנמצא בהיולי לפשוט צורה וללבוש צורה חדשה, וכן פשט האויר המעורב עם המים צורתו ונעשה הרקיע והדומם פשט צורה ונעשה צומח וכן כולם, ניתן בכח טבעם לשנות ענינם בין ע"י מעשה בני אדם בין ע"י הטבע, ויצויר הבחירה והשכר והעונש:

וכמו כן היסוד של צרור המור על המבול צרור המור בראשית פרשת נח

 וכן והנני משחיתם את הארץ שהיא גרמה להם לחטוא כמאמרם ז"ל ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה כי טובתם גרמה לכם לחטוא כאומרו וישמן ישורון ויבעט. ולכן רצה השם להביא מבול ממים לחזור העולם תהו ובהו כמו שהיה מתחילה שהיה העולם מכוסה ממים עד שאמר יקוו המים. וכן אמר בכאן ויגברו המים ויכסו כל ההרים הגבוהים עד שנענשו כלם וימחו מן הארץ ואף הארץ נשחתה בריבוי המים בענין שלא יאמרו עולם כמנהגו נוהג והכל בטבע ולכך כל ימות המבול לא שמשו המאורות.

ובבראשית פרק ח   לאחר המבול השתנו סדרי עולם והקב"ה  שינה את העולם והבטיח שלא יחזור על עצמו מצב שבו העולם יחזור לתהו ובהו כמו שהיה בזמן המבול ומאורות השמים ששבתו במבול לא ישבתו יותר לאחר המבול

(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

(כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:

והמלבי"ם בראשית פרק ח  מפרט את השינוי שנעשה בעולם לאחר המבול

 וכמ"ש במד' שקודם המבול לא היה חלי בעולם, וספרו מגבורות בני אדם וכחם, וששלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון כבני צאן בהולדם, ושהגשם לא ירד רק א' למ' שנה, והיו זורעים בעת ההיא והי' די למ' שנה, וכ"ז נשתנה אחר המבול לרוע, וכ"ז נולד משנוי מצב הארץ נגד השמש. וזה הודיע ה' לנח השינויים שיהיו מעתה, ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ימים סתם שהם מכ"ד שעות ובין ימי הארץ שהם שנים. שכל שנה הוא יום אחד מימי הארץ, כי סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב בכ"ד שעות הוא יום סתמי, וסבוב השמש בכל שנה ממערב למזרח הוא יום מימי הארץ [כמ"ש בחבורי התורה והמצוה (בהר סב) שלכן נקרא שנת השמטה שבת שהוא יום השביעי שבת לה' בימי הארץ], ולכן יאמר לפעמים שם ימים על השנה כמו ימים תהיה גאולתו, ועתה יש בכל יום מימי הארץ זרע וקציר, ר"ל שבכל שנה זורעים וקוצרים. וקודם המבול לא היה זרע וקציר בכל שנה רק אחד לארבעים שנה, ועתה בכל ימי הארץ היינו בכל שנה ושנה יהיה זרע וקציר. עוד שנוי ב', שעד עתה לא הי' שנוי התקופות כי השמש הלך תמיד על קו המשוה ולא היה לא קור וחום ולא קיץ וחורף, שעתה שנטה השמש במסלולו במהלכו השנתיי ללכת על עגולת המזלות נוטה מן המשוה כ"ג מעלות וחצי, יהיה קור וחום, קיץ וחורף, ושנוי האויר והמזג בעת התקופות יחליש את הגופים ויכניעם בל יוסיפו להשחית כמו קודם המבול, וע"ז אמר במדרש שמ"ש קור וחום הוא מיני חלאים שפי' שממנו יצמחו החלאים וחלישת הגוף. עוד שנוי ג' שיום ולילה לא ישבתו. שהארץ לא תתן פירותיה בנקל כמו קודם המבול, ויהיו בני האדם מוכרחים לעבוד את האדמה תמיד להוציא לחמם לא ישבתו ממלאכה, ועי"כ לא יתגברו עליהם ציורי התאוות אשר הם זונים אחריהם, ומזה אמרו חז"ל דב"נ אסור לו לשבות, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת אבל ב"נ נשאר באיסורו כמקדם:

ונשאלת השאלה אם כך האם הקב"ה שברא את העולם בעשר מאמרות לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים לא יכול לפי הבטחתו להחזיר ולגלגל את  העולם למצב של תהו ובהו ? וזה קושיה עצומה על המהלך שדיברתי עליו שיציאת מצרים ועשר המכות היו גלגל  של העולם למצב של תהו ובהו

ופתרון לקושיה הזאת נמצא בזוהר - הקדמה דף יא עמוד ב

ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה ברא אלהים את השמים ואת הארץ דמאן דעבר על דא עבר על פקודי דאורייתא ועונשא דמאן דעבר על דא האי רצועה רעה אלהי ליה והיינו והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים הא אלין ארבע עונשין לאענשא בהון חייביא, תהו דא חנק דכתיב (ישעיה ל"ד) קו תהו חבל מדה, בהו דא סקילה אבנין דמשוקעין גו תהומא רבא לעונשא דחייביא, וחשך דא שריפה דכתיב (דברים ה') ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך (שם ד') וההר בוער באש עד לב השמים חשך כו' ודא אשא תקיפא דעל רישיהון דחייביא שרי לאוקדא לון, ורוח דא הרג בסייף רוח סערה חרבא משננא היא מלהטא ביה, כמה דאת אמר (בראשית ג') ואת להט החרב המתהפכת ואקרי רוח, האי עונשא למאן דיעבר על פקודי אורייתא', וכתיב לבתר יראה ראשית דאיהי כללא דכלא, מכאן והלאה שאר פקודין דאורייתא:

ולאחר המבול שינה הקב"ה את צורת הגלגול של העולם למצב של תהו ובהו וזה ע"י ארבע מיתות בית דין    :

תהו  = חנק    בהו   = סקילה ע"י אבנים   חשך = שריפה   ורוח   = סיף .

כלומר לאחר המבול  שינה הקב"ה את האופי של העולם וכתוצאה מכך את האופי של היכולת שלו לגלגל את העולם קדימה ואחורה בבריאה ממצב של תוהו ובהו למצב של יום שביעי יום השבת מצב של גן עדן .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסח מה הייחוד של ליל הסדר ? למה ליל שימורים ? למה משה לא כתוב באגדה ? כיצד זה קשור לשני מצוות עשה שיש עליהם כרת ? וכיצד יום זה קשור לאדם הראשון ‏י"ד/ניסן/תשע"ה

בס"ד

פסח  מה הייחוד של ליל הסדר ? למה ליל שימורים ? למה משה לא כתוב באגדה ? כיצד זה קשור לשני מצוות עשה שיש עליהם כרת ? וכיצד יום זה קשור לאדם הראשון  ‏י"ד/ניסן/תשע"ה
נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה
שמות פרק יב

(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ

ואומר בעל הטורים שמות פרק יב

ליל שמרים. שמרים לכל בני ישראל. שחלק הקדוש ברוך הוא ליל ט"ו לשנים, חציו לגאולת מצרים וחציו השני לגאולה לעתיד לבא (מכילתא):

בלילה הראשון  יש את זכירת יציאת מצרים כלומר הגדה של פסח וכמו כן אכילת מצה ואיסור על חמץ ומצווה לאכול מצה עם  קרבן הפסח . תנאי נוסף הוא שביום בראשון של פסח כל אדם שרוצה לאכול מקורבן הפסח צריך להיות מהול .

ואני רוצה להסביר את מהות היום הזה ולהבין את המהות של המצוות של ליל הסדר  .

לפי ההבנה שלי ודברים שכתבתי במאמרים קודמים  כל יציאת מצרים זה גלגול העולם חזרה למצב של תוהו ובהו ובריאת העולם מחדש ב 51 יום עם תנאי שהתקבל ע"י עם ישראל שאם יש תורה יש עולם אין תורה אין עולם . איך מחשבים את ה 51 יום ?   כל המכות שניתנו למצרים זה המהלך של הקב"ה לגלגל את העולם למצב של תוהו ובהו . הקרבת קרבן הפסח זה סמל להחזרת העולם לתוהו ובוהו ולכן הקרבן נשחט לאחר חצות לפני כניסה ליום טוב של פסח . אבל האכילה היא בערב בליל פסח שזה תחילת בריאת העולם מחדש ובעצם היום הראשון של פסח הוא מעין הפרדה בין מצב של תוהו ובוהו לתחילת הבריאה מחדש  . ואני אומר שזה בעצם השער החמישים של הטומאה . יום מתן תורה זה השער ה50 של טהרה . ובאמצע יש 49 יום של ספירת העומר שזה בריאת העולם מחדש בשבע ימים ארוכים בשיתוף עם עם ישראל וזה המשמעות של ספירת העומר בריאת העולם בשיתוף עם ישראל . כל יום הוא שבע ימים . לפי ההבנה שלי גם שער ה 50 של טומאה וגם שער ה 50 של טהרה זה ימים שלא בשליטת האדם זה אך ורק בשליטתו של הקב"ה . ולכן משה לא מופיע בהגדה כי אף אדם לא שייך להגדה , ולכן לא שייך גם גויים בלילה הזה ולכן זה יום שמרים יום ששיך אך ורק לקדוש ברוך הוא .

הייחוד של היום הזה שיש לנו שאיפה להתחיל את הבריאה ביום הזה עם השאיפה להיות בדרגה של האדם הראשון לפני החטא יום שבו ברא הקב"ה את האדם  ושם אותו בבריאה במצב של גן עדן .

האדם הראשון נולד מהול ולכן לא שייך להיות לא מהול ולאכול את קרבן הפסח , האדם הראשון אכל לחם מוכן ולפי הבנתי לחם זה לא היה חמץ ולכן אנחנו אוכלים מצה עם קרבן הפסח ביום הראשון כמו האדם הראשון לפני החטא

ואומר המלבי"ם שמות פרק טז

וכמ"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם (תהלים קד), שעד שיוציא ממנו לחם צריך עבודה ויגיעה רבה, ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון וכמו שיהיה לעת"ל, כמ"ש (כתובות) עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, זאת שנית הלחם בא מן הארץ וחומרו מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית, וכתיב והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו',

כלומר אנחנו  מנסים להיות לפני הבריאה מחדש במעמד של האדם הראשון לפני החטא . ולכן שני מצוות עשה היחידות שיש בהם כרת הם שני המצוות הללו  שבמידה ואנחנו לא מקימים אותם יש לנו כרת כי הם מסמלים את השאיפה שלנו להיות חלק מן הבריאה מחדש שמתחילה בפסח ואם אנחנו לא עושים את המצוות הללו זה מראה שאין לנו שייכות לעולם של הקב"ה ואנחנו מוציאם את עצמנו מן העולם .

ביום זה אנחנו שואפים להיות חלק מן הבריאה מחדש ומי שאין לו שאיפה כזו הוא מוציא את עצמו מן העולם וזה המשמעות של כרת  .

וזה בעצם המשמעות של  הרשע באגדה כתוב מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יח

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יג ח) לי ולא לך אלו היית שם לא היית נגאל.

כלומר מי שאין לו את השאיפה להיות חלק מן הבריאה מחדש מוציא את עצמו מן העולם כי בריאת העולם מחדש היא בתנאי של קיום התורה והמצוות ומי שלא מקבל על עצמו את התנאי הזה שהוא תנאי הכרחי לקיום העולם מוציא את עצמו מהעולם וקבלת התנאי הזה זה בליל פסח שבו מתחילה הבריאה מחדש של העולם שהוא זמן יציאת מצרים ומי שלא קיבל על עצמו תנאי זה לא יצא ממצרים רש"י שמות פרק י

ויהי חשך אפלה שלשת ימים וגו' - חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים. ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו. יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב. ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו.

כלומר מי שלא קיבל תנאי זה לא יצא ממצרים כי לא קיבל על עצמו את התנאי היסודי של בריאת העולם מחדש . 

והמשמעות של ליל הסדר זה בעצם הכנה וקבלת התנאי של קיום העולם וקיום התורה ,וללא קיום תורה אין עולם , וההבנה שהשאיפה שלנו להגיע למצב של האדם הראשון לפני החטא . יום זה שייך רק לקב"ה והחלק שלנו זה לקבל את התנאי של הקב"ה שהוא התנאי לבריאת העולם .

לסיכום ליל הסדר זה יום  שהוא הגבול בן תוהו ובהו שסמלו שחיטת קורבן הפסח לפני כניסת החג , גלגול העולם למצב הראשוני שלו תוהו ובהו , ובין התחלת בריאה מחדש של העולם שהוא אכילת קורבן הפסח עם מצה שמסמל את בריאת העולם בשיתוף   של  עם ישראל . יום ששייך רק לקב"ה ולכן לא שייך בו מזיקים ולכן הוא ליל שימורים אבל גם לא שייך בו משה רבנו ולכן הוא לא מופיע באגדה . יום שבו השאיפה שלנו להגיע למצב של האדם הראשון לפני החטא וזה אומר ברית מילה ואי אכילת חמץ כמו האדם הראשון ואכילת קרבן הפסח שמסמל את התחלת הבריאה מחדש ,יום שבו אנחנו מקבלים על עצמנו את  התנאי של הקב"ה יש תורה יש עולם אין תורה אין עולם . ומי שלא מקבל על עצמו  את התנאי הזה הוא רשע אבל עדיין הוא מסב על השולחן ויש לו את ההזדמנות לקבל על עצמו את התנאי הזה ולהיות חלק מימות המשיח וזה המשמעות של מה שאומר בעל הטורים חציו גאולת מצרים וחציו השני גאולה לעתיד לבא שזה בעצם אמירת ההלל .

פרשת צו למה משח משה את תנוך האוזן בוהן יד ימין ורגל ימין מדם הקרבן ? מה המשותף לשלושת האברים הללו וכיצד זה קשור לבית המקדש? ‏ז'/ניסן/תשע"ה

בס"ד

פרשת צו למה משח משה את תנוך האוזן בוהן יד ימין ורגל ימין מדם הקרבן ? מה המשותף לשלושת האברים הללו וכיצד זה קשור לבית המקדש? ‏ז'/ניסן/תשע"ה

ויקרא פרק ח

 

(כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:

ואומר צרור המור שמות פרשת תצוה

ואמר ומלאת יד אהרן ויד בניו. להורות שאהרן ובניו היו באים למלאת יד אדם הראשון ויד בניו. בקרבנות הללו ובבגדים הללו. בענין שבזה היו ממלאין החסרון והפחת של אדם הראשון ומשלימים אותו. וכן צוה לשחוט את הפר ואת שני האילים ולסמוך ידם עליהם. לומר זה תחת זה זה חלוף זה. ושם יחודו לה' ושלא יזכר עונות ראשונים. וזהו וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר. וכן נאמר בשני האילים סמיכה כנגד קין והבל. אבל לא צוה ליתן על תנוך אזנם ועל בהן ידם. אלא מדם האיל השני שזהו כנגד קין שהרג להבל. ובזה צריך להזות על תנוך אוזן אהרן. לכפר על השמיעה של אדם הראשון שלא שמע מאמר הש"י. וכן על תנוך אזנם של הבנים. ועל בוהן ידם ורגלם. להורות על ידים שופכות דם נקי של הבל. ורגלים ממהרות לרוץ לרעה. כדכתיב נע ונד תהיה בארץ. וזרקת את הדם על המזבח לכפר על דם הבל.

כלומר צריך להגיד שגוף האדם מחולק לשלוש חלקים ראש , חלק אמצעי מצוואר עד קצה הבטן ,וחלק תחתון . והמשותף לכל שלושת החלקים הללו שלקחו את האיבר הכי ימני אבל את החלק הפנימי שלו .

האוזן היא הכי קיצונית בראש אבל התנוך הוא הכי פנימי . היד היא החלק  הקיצוני של החלק האמצעי והבוהן הוא החלק הכי פנימי . ועל אותה דרך בוהן הרגל הוא החלק הפנימי של החלק החיצוני . ואכן רבינו בחיי מחלק את המשכן לשלשה חלקים כמו האדם ואומר [רבינו] בחיי ויקרא פרק ח

(כג) ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. יראה לי בסדור אברים הללו כי מפני שנחלק המציאות לשלשה חלקים: עולם המלאכים, ועולם הגלגלים, והעולם השפל, ונצטוה משה על המשכן הכולל חלקי המציאות הזה: לפנים מן הפרוכת כנגד עולם המלאכים, מחוץ לפרוכת שהוא אהל מועד כנגד עולם הגלגלים, חצר המשכן כנגד עולם השפל, על כן הוצרך המשכן הזה להיות שם אחד מכיר את בוראו מיוחד לעבוד עבודת הש"י והוא הכהן הגדול,

כלומר הראש זה כנגד קודש הקודשים , חלק אמצעי כנגד ההיכל והחלק התחתון זה כנגד חצר השכן . ולפי צרור המור זה כפרה לחטא שנעשו ע"י אדם ראשון קין והבל ע"י שלושת החלקים של האדם שהם כנגד שלוש דרגות של העולם הזה ושלשה דרגות של חטאים שנעשו ע"י האדם הראשון קין והבל .

וצריך להגיד שכמו שבבית המקדש  הלשכות שהיו סביב חלקם היה בקודש וחלקם בחול כך צריך להגיד על האדם שהחלק החיצוני הוא חול והחלק החיצוני פנימי הוא קודש ,ולכן מקדשים את החלק הפנימי את תנוך האוזן ואת בוהן יד ימנית ובהן רגל ימין וכמו שכתוב בתלמוד בבלי מסכת יומא דף כה עמוד א

ואי סלקא דעתך בבגדי חול - מצנפת בבגדי חול מי איכא? - אין, כדתני רב יהודה, ואיתימא רב שמואל בר יהודה: כהן שעשתה לו אמו כתונת - עובד בה עבודת יחיד. אמר אביי: שמע מינה לשכת הגזית חציה בקדש, וחציה בחול. ושמע מינה: שני פתחים היו לה, אחד פתוח בקדש ואחד פתוח בחול, דאי סלקא דעתך כולה בקדש - זקן יושב במערבה? והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד! ואי סלקא דעתך כולה בחול - פייס במזרחה? והא בעינן +תהלים נה+ בבית אלהים נהלך ברגש, וליכא, אלא שמע מינה: חציה בקדש וחציה בחול. ואי סלקא דעתך פתח אחד יש לה ופתוח לקדש - זקן יושב במערבה? והתנן: הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש - תוכן קודש! ואי סלקא דעתך פתוח לחול, פייס במזרחה? והתנן: בנויות בקדש ופתוחות לחול - תוכן חול! אלא לאו שמע מינה: שני פתחים היו לה, אחד פתוח בקדש ואחד פתוח לחול.  

לסיכום הבחירה בשלושת האיברים הללו זה בהתאם לשלוש סוגי עברות שונות שנעשו ע"י אדם ראשון קין והבל, שלושה סוגי עברות  התלויות בשלושה סוגי אברים שונים . ראש , בטן וחלק תחתון . ונבחרו החלקים החיצונים של גוף האדם אבל החלק הפנימי שלהם כמו שבבית המקדש הלשכות היו חלק בחול וחלק בקודש . החלק הפנימי של החלק החיצוני היה בקודש ,והחלק החיצוני של החלק החיצוני היה חול .

 

פרשת צו כתוב מוקדה במם קטן מדוע ? יש אש שמכלה ויש אש שמכפרת מה ההבדל ? מה המשמעות של הכרת מקומו של האדם בעולם ? מה קורה למי שלא מכיר את מקומו ? ‏ז'/ניסן/תשע"ה

בס"ד

פרשת צו   כתוב מוקדה במם קטן מדוע ? יש אש שמכלה ויש אש שמכפרת מה ההבדל ? מה המשמעות של הכרת מקומו של האדם בעולם ? מה קורה למי שלא מכיר את מקומו ? ‏ז'/ניסן/תשע"ה   

כתוב בויקרא פרק ו

(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

ואנו רואים שמוקדה כתוב עם מ קטנה ונשאלת השאלה למה מ קטנה .בפרשת ויקרא   כתוב ויקרא עם א קטנה כתבתי על התהליך של ויקרא . מתחיל  ויקר עם בלעם ואחר כך ויקרא עם א קטנה ובסוף ויקרא עם א גדולה וזה לעתיד לבא . כלומר א קטנה מסמלת תהליך מחטא האדם הראשון עד לימות המשיח . כאשר א קטנה  מסמל את  התהליך עד שמגיעים ל א גדולה (ראה פרשת ויקרא )  .

ואני מנסה על דרך זו לפרש את ה מ הקטנה על אותה הדרך ואומר המדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת צו פרק ו סימן ב

ד"א היא העולה על מוקדה. זו מלכות הרשעה שעילתה עצמה, שנאמר אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך (עובדי' א ד), מה נאמר בם, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה (שם שם יח), למה, כי ה' דבר (שם שם), ומה דבר, היא העולה על מוקדה, רצה לומר כי אמר הקדוש ברוך הוא למשה בני יושפלו בגלות ובסוף יתעלו, שנאמר ועלו מושיעים וגו' (שם שם כא), בעולם הזה אין להם מזל בראש אבל בסוף יעלו.

כלומר עם ישראל עד אחרית הימים יהיה מושפל וקטן בגלות אבל באחרית הימים יגדל ויהיה תכלית הבריאה לעתיד לבא . כלומר ה מ הקטנה מסמלת את המצב הזמני של עם ישראל . ולעתיד לבא הוא יהיה עם מ גדולה . ואכן אנו רואים שיש שני צדדים לאש של המוקד צד אחד חיובי וצד אחד שלילי

ואומר [רבינו] בחיי ויקרא פרק ו

הענין השלישי הנס הגדול הנעשה במזבח, המזבח הזה הוא מזבח העולה היה של עצי שטים והיה מצופה נחשת כעובי דינר זהב והאש על המזבח תמיד לא תכבה לעולם, ולא היה הנחשת נתך ולא העץ נשרף, והיה נס גדול מי"ח נסים שהיו במקדש, ועל זה חזר בו פעם שנית: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה", שהרי כבר נאמר: "ואש המזבח תוקד בו", אלא בא לרמוז הנס הזה וכאלו אמר: ראה דבר פלא הנעשה במזבח שהאש על המזבח תוקד בו לא תכבה והמזבח קיים.

אבל ממשיך רבנו בחיי ומדבר על הצד השלילי

הענין הרביעי גודל עונש הרשעים ביסורי גיהנם, ומזה הזכיר פעם שלישית: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לפי שהמזבח הוא מקום כפרה, ורשעים לא בעו כפרה, רמז לך הכתוב שהם נדונין באשה של גיהנם באש תמיד מאחר שכפרו באש תמיד. והוא הענין עצמו שהיה ישעיה הנביא ע"ה מזהיר בו ומוכיח הרשעים, הוא שאמר: (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם", היה מפחידם על אותו אש תמיד שבציון שכפרו בו ולא חזרו בתשובה ולא רצו כפרה, וזהו שמסיים בה הכתוב: "מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם", בא להפחיד על אשה של גיהנם שכתוב בה: (ישעיה סו, כד) "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה", כלשון האמור כאן "תמיד" "לא תכבה".

כלומר יש את הצד החיובי והניסי של האש ויש את הצד השלילי . האש שורפת בכל מקרה אבל יש שריפה של כפרה ויש שריפה של כליון ו אומר המדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן ב

 אמר הקדוש ברוך הוא כל מי שהוא מעלה עצמו סופו לילך באש שנא' היא העולה על מוקדה, דור המבול על שאמרו מה שדי כי נעבדנו (איוב כא) לפיכך נדונו באש שנא' (שם /איוב/ ו) בעת יזורבו נצמתו בחומו וגו', וכתיב ויתרם אכלה אש (שם /איוב/ כב) וכן הסדומים (בראשית יט) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, פרעה אמר (שמות ה) מי ה' אשר אשמע בקולו, ועילה את עצמו ואמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט) לפיכך על מוקדה,

וצריך לפרש שהתהליך שצריך לעבור אדם בעולם הזה זה מקטן לגדול מ מ קטנה ל מ גדולה ומי שעושה את התהליך הזה יש לו כפרה וסופו להיות חלק מהבריאה לעתיד לבא .  אבל מי שעושה את התהליך ההפוך מתחיל ב מ גדולה האש של המזבח שורפת אותו ומעבירה אותו מן העולם  כמו פרעה שהחשיב את עצמו כבורא עולם .

 

 

 

וכך מפורש בכתר יונתן ויקרא פרשת צו פרק ו פסוק ב

 

(ב) צו את אהרן ואת בניו לאמור זו תורה של עולה שבאה לכפר על הִרהורי לב היא עולה שׁנעשׂתה בעולה [נ"א כעולה] בהר של סיני וקיימת על מקום בית יקידתה על המִזבח כל הלילה עד בוקר רק אש של המִזבח תהא יוקדת בו:

וצריך להגיד שההפרש בן כפרה לכיליון זה צורת המחשבה של האדם . אם האדם מכיר את מקומו ומכיר את המקום של הקב"ה בעולם תהליך השריפה במוקד זה כפרה אבל אדם שלא מכיר את מקומו בעולם ומתבלבל  בחשיבות מקומו אש המזבח גורמת לשריפה של כליון ולא של כפרה .

פרשת ויקרא מה ההבדל בן נשיא ,כהן משוח ויחיד לגבי הבאת קרבן ? הבאת קרבן ע"י נשיא סימן טוב לציבור וע"י כהן משוח סימן לא טוב מדוע ? ולמה נשיא חייב לחטא ? ‏כ"ט/אדר/תשע"ה

בס"ד

פרשת ויקרא מה ההבדל בן נשיא ,כהן משוח ויחיד לגבי הבאת קרבן ? הבאת קרבן ע"י נשיא סימן טוב לציבור וע"י כהן משוח סימן לא טוב מדוע ? ולמה נשיא חייב לחטא ? ‏כ"ט/אדר/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

יש שלושה סוגי אנשים המביאים קרבן על העלם דבר

נשיא

ויקרא פרק ד

(כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:

(כג) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים:

יחיד   (כל אחד מישראל )

ויקרא פרק ד

(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:

(כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:

כהן משיח

ויקרא פרק ד

(ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיקֹוָק לְחַטָּאת:

נשיא מביא שעיר זכר , ישראל מביא שעיר נקבה , כהן משיח מביא פר

ויש לעמוד על ההבדלים בן שלושת האנשים

אומר התולדות יצחק ויקרא פרשת ויקרא פרק ד פסוק ג

אם הכהן המשיח יחטא, בלשון החוטאים מצינו חילוקים, במשיח אמר אם, שאמר אם הכהן המשיח, וכן בכל העדה, ואם כל עדת ישראל ישגו, ובנשיא אמר אשר נשיא יחטא, ולא אמר אם, וביחיד החוטא אמר ונפש כי תחטא, הטעם בזה שהכהן המשיח שהוא כהן גדול רחוק שיחטא, ולזה אמר אם שהוא ספק, וכן כל הקהל רחוק ולזה אמר אם, וביחיד אמר נפש כי תחטא, כי מורה יותר ודאות מלשון אם, ובנשיא מתוך גאותו שהוא המלך וכיוצא בו ודאי יחטא, ולזה אמר אשר נשיא יחטא, ולכן הביאו הנשיאים את אבני השוהם הנתונים על לב אהרן לפי שלבם לקחם, ובמדרש [תו"כ דבורא דחובא פרש' ה א] אשר נשיא יחטא לשון אשרי, אמר רבי יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו וכל שכן יביא על זדונו, פירוש שילמדו ממנו העם.

יש הבדל מהותי בן נשיא לישראל ולכהן משיח. נשיא כתוב בלשון ודאי וישראל וכהן משיח נכתב בלשון ספק . מלך בגלל  התפקיד שלו הוא נמצא במצב שלא יכול להיות שלא יחטא בגלל גאותו ולכן ודאי יחטא וכן ודאי יביא קורבן מה שלא קיים בכהן משיח ובישראל רגיל שיש ספק אם יחטא .

וכדי להבין יותר  טוב את ענין המלך ומה שונה המלך מאדם רגיל מביא התוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ז

הרי הוא או' אשר נשיא יחטא אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת שגגה על שגגתו ואו' ורצע אדניו את אזנו במרצע וכי מה נשתנה אזן לרצע מכל איברין לפי ששמעה מהר סיני כי לי בני ישראל עבדים ופרק ממנו עול שמים והמליך עליו עול בשר ודם לפיכך אמ' הכת' תבוא אזן ותרצע שלא שמרה מה ששמעה

כלומר ההבנה שאנחנו עבדים רק של הקב"ה הוא עניין מהותי וחלק בלתי נפרד מהאמונה היהודית ,ואם נוצר אפילו פגם קטן בהבנה הזאת  זה יוצר פגם שגורם לחטא שצריך לתקן אותו. וכל מלך לא יכול להיות במצב שהוא יכול להתחמק מכוחי ועוצם ידי כלומר להבין שגם הוא  עבד של הקב"ה כי הוא נמצא במצב שהרבה אנשים לא רואים בו רק מלך תחת הקב"ה ורואים בו כתחליף של הקב"ה ומצב זה יוצר אצלו את גאווה שמביאה אותו לחטא . 

ויש עוד הבדל בן כהן משיח לבן נשיא . נשיא הוא תחת הקב"ה בלבד וכהן משיח תחת העם

כהן משיח תחת השפעת העם ולכן כתוב אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם  ואומר הספורנו ויקרא פרשת ויקרא פרק ד פסוק ג

(ג) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו (ברכות לד, ב). וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם. ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר

אבל נשיא הוא תחת השפעת הקב"ה  אומר הפסוק במשלי פרק כא פסוק א

פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד יְקֹוָק עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ:

ואומר המדרש משלי (בובר) פרשה א

ולא עוד אלא שהלב נתון בידו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב פלגי מים לב מלך ביד ה' [על כל אשר יחפוץ יטנו] (משלי כא א), וכיון שהלב נתון ביד הקדוש ברוך הוא, אל מקום שהוא חפץ הוא מטה אותו,

ואם כך מעשיו של המלך הם תוצאה של רצון הקב"ה וזה קושיה על ההבנה שמלך חייב לחטא בגלל הגאוה שלו וכתוב שלבו הוא ביד הקב"ה  . והתירוץ צריך להיות שמלך חוטא זה רק ע"י המחשבה שלו ובאמת הגאוה שלו היא החטא  כי המחשבה שלו לא בידי הקב"ה אבל התוצאה הסופית של מעשיו מה שבא לידי ביטוי בעולם זה רק מה שהקב"ה רוצה שיעשה וזה המשמעות של אשר יחפוץ יטנו אבל זה  שהקב"ה הביא לידיעתו של הנשיא את החטא שעשה והביא קרבן זה מראה שהקב"ה דן את הציבור לכף זכות ולכן אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת ,כי זה סימן על הדור כולו .

לעומת זה הבאת קרבן ע"י כהן משיח מראה את ההפך , זה סימן לא טוב על הציבור כי מעשי העם גורם לחטא של כהן משיח כמו שכתוב בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב

המתפלל וטעה - סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא - סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו.

לסיכום יש שלשה קטגוריות שונות לגבי עשית עברה בשגגה

נשיא   יחיד וכהן משוח . נשיא  הוא קטגוריה בפני עצמה  שהקב"ה שולט על מעשיו והבאת קרבן זה סימן טוב לציבור . כהן משוח בתנאי שהוא חכם מופלא והבאת קרבן זה סימן לא טוב לציבור כי זה נגרם ע"י הציבור ,ויחיד הוא כל אחד מישראל כל אחד לפי מעשיו .

 

 

פרשת ויקהל פקודי מה ההבדל בן "ויעש" לבן "ויעשו" וכיצד זה קשור לכותנות עור שעשה הקב"ה לאדם הראשון וכיצד זה קשור ל"ויעשו" חגורות ע"י האדם הראשון ? ‏כ"ב/אדר/תשע"ה

בס"ד

פרשת ויקהל פקודי  מה ההבדל בן  "ויעש" לבן "ויעשו"  וכיצד זה קשור לכותנות עור שעשה הקב"ה לאדם הראשון וכיצד זה קשור ל"ויעשו" חגורות ע"י האדם הראשון   ?  ‏כ"ב/אדר/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

 

בפרשה שלנו מתואר בנית בית המקדש יש פעלים שחוזרים על עצמם ויעש ויעשו  האחד בלשון יחיד והאחד בלשון רבים

 שמות פרק לו

(יא) וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:

שמות פרק לו

(יג) וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד: ס

וכד'

שמות פרק לו

(ח) וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם:

שמות פרק לט

(א) וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ

שמות פרק לט

(ו) וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

שמות פרק לט

(טו) וַיַּעֲשׂוּ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:

שמות פרק לט

(טז) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן:

שמות פרק לט

(יט) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה:

(כ) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנֻם עַל שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפֹד:

ויש עוד "ויעשו" אבל המשותף לכל "ויעשו"  בלשון רבים זה שמדובר בבגדי הכהן הגדול ויריעות המשכן  . שאר הכלים כתובים בלשון "ויעש" ויש לברר מה ההבדל בין "ויעש" לבין "ויעשו" .

לכאורה צריך להגיד שלשון היחיד מדובר בבצלאל שקיבל מהקב"ה רוח אלוקים וכתבתי במאמר הקודם שהוא קיבל יכולת לברוא עולם צל לבריאה וזה מהות השם שלו .

שמות פרק לא  

(ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:

(ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:

(ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

(ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה:

ולשאר האנשים נתן להם רק רוח חוכמה

שמות פרק כח

(ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:

(ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי:

וצריך בירור מה מקור ההבדל כתוב בראשית פרק ג

(כא) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: פ

ואומר  רבינו בחיי בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק כא

וע"ד המדרש: (ב"ר כ, כט) כתנות עור, בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור. והכוונה שהלבישם הקדוש ברוך הוא מיני מעלות ומאורות מן האור העליון שהיו בגן עדן כעין משה שזכה להן בהר, וממעלת המלביש תוכל ללמוד מעלת הלבוש, כי הכוונה בהם לחיות לעולמים ולהיותם כמלאכי השרת:

כלומר מדובר בדבר שנעשה ע"י הקב"ה ללמד על המעלה הגבוהה של האדם הראשון ממנו בא אבל בגלל חטא האדם הראשון ירד מדרגה של אור לעור  וכך כותב בפירוש האלשיך על בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק כא

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות אור רוחניים כדי להתלבש גופם בגן עדן גם כן בחלוקא דרבנן, ועתה וילבישם שהקנה בהם הלבשה, ויחלף מאור לעור. ושיעור הכתוב ויעש מתחלה כתנות אור, ומה שכתב עור, הוא על מה שאחר כך וילבישם את הכתנות, כלומר ומזה תבין כי בתחלה היו אור, כי האותיות מתחלפות כי כן תהיה כוונת רבי מאיר ולא להגיה התיבה:

כלומר  הקב"ה  נתן  כותנות של אור שנהפך לעור ותפקיד האדם לחזור ולהפוך את זה מעור לאור . וזה הכוונה של "ויעש" מלמעלה למטה מהקב"ה לאדם ותפקיד זה בא לידי ביטוי בבניית המשכן ולכן זה יכול להיות רק בידי יחיד שקיבל את הכוח הראוי מהקב"ה . הקב"ה נתן לנו את המקדש שמהותו אור ועכשיו הוא עור ותפקידנו להשתמש בו ולהפוך אותו חזרה לאור

עד כאן ההבנה של "ויעש"  ועכשיו נבין מה ההבנה ב  "ויעשו"

בראשית פרק ג

(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יט

וא"ר יצחק קלקלת עובדך סב חוט וחייט, ויעשו להם חגורות, א"ר אבא בר כהנא חגורה אין כתיב כאן, אלא חגורות חגורי חגורות, אסטכיוין, גליון, סדינים, כשם שעושים לאיש, כך עושין לאשה, צילצלין, קולסין, סכנין.

העבודה שבאה מלמטה למעלה זה "ויעשו " פעולת האדם מלמטה ללמעלה זה הכוונה ב "ויעשו" לתקן את מה שהתקלקל . כמו שאומר רבי יצחק קח חוט ותתחיל לתפור ולתקן מה שקלקלת ותיקון זה בא לידי ביטוי בעבודה על בגדי כהן גדול ויריעות המשכן שזה הפעולה של "ויעשו" זה התיקון שצריך לעשות מלמטה למעלה וזה לרוב בני אדם ,אבל ליחידים כמו בצלאל שנתן לו הקב"ה רוח אלוקים או  כמו כהן גדול הוא בבחינת "ויעש" שזה עבודה מלמעלה למטה .

וזה הכונה בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד א

למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין; כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב: +בראשית ל"ז+ ויטבלו את הכתנת בדם; מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב: +שמות כ"ח+ ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה; מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דא"ר חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה; אבנט מכפרת על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה, (דכתיב: +שמות כ"ח+ והיה על לב אהרן); חושן מכפר על הדינין, דכתיב: +שמות כ"ח+ ועשית חושן משפט; אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב: +הושע ג'+ אין אפוד ותרפים; מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול; ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: +שמות כ"ח+ והיה על מצח אהרן, וכתיב התם: +ירמיהו ג'+ ומצח אשה זונה היה לך! לא קשיא: הא דאהנו מעשיו, הא דלא אהנו מעשיו, אי אהנו מעשיו - אתו נגעים עליה, אי לא אהנו מעשיו - מעיל מכפר.

כלומר עבודת הכהן הגדול שבגדיו נתפרו ע"י חכמי לב מבחינת "ויעשו" מכפרים על העם כולו ע"י עבודת הכהן הגדול בבחינת "ויעש" כלומר פעולת כהן גדול המכפרת על העם ע"י  הבגדים זה פעולה מלמעלה למטה וזה פעולת "ויעש" אבל הכנת אותם בגדים ע"י חכמי לב זה הפעולה מלמטה למעלה וזה "ויעשו" .

ואת השילוב הזה והקשר בן בגדי כהן גדול לבין כתנת וחגורות כתוב כמעט במפורש ויקרא פרק ח

(יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: