5.5.2017

פרשת אחרי מות קדושים מה הגדר של עוזב חיי עולם לחיי שעה ? למה הפך רבי שמעון את החורש לגל עצמות אולי הוא התעסק במצות מצה? למה לרבי אליעזר ביום טוב "הכול לכם או הכול לקב"ה ? מה למדו רבי שמעון ובנו ב 12 חודשים הנוספים במערה ? מה גרם לרבי אלעזר לשנות את דעתו ? ‏ט'/אייר/תשע"ז

בס"ד
פרשת אחרי מות קדושים מה הגדר של עוזב חיי עולם לחיי שעה ? למה הפך רבי שמעון את החורש לגל עצמות אולי הוא התעסק במצות מצה? למה לרבי אליעזר ביום טוב "הכול לכם או הכול לקב"ה ? מה למדו רבי שמעון ובנו ב 12 חודשים הנוספים במערה ? מה גרם לרבי אלעזר לשנות את דעתו ? ‏ט'/אייר/תשע"ז

השבוע שמעתי את אחד האברכים בכולל מדבר על העבודה הקשה שעשה כדי לאפות מצה החל בקצירה וטחינה וכד' שאלתי אותו מי אומר שזה עדיף על לשבת וללמוד אולי יש בכל הטרחה הזאת במצות מצה ביטול תורה באיכות הרי אנחנו מכירים את הגמרא במסכת שבת

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.

כלומר רבי שמעון ראה איש חורש וזורע הסתכל עליו והפך אותו לגל עצמות כי אומר לו רבי שמעון מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!  כלומר מצד מידת הדין , הדין הוא של מי שעוזב חיי עולם לטובת חיי שעה  חייב מיתה בידי שמים וההסתכלות של רבי שמעון ורבי אלעזר גרמה למידת הדין להיות נוכחת במקום . אם כך שאלתי את האברך אולי אותו אחד עסק בחרישה וזריעה של חיטים לטובת מצות מצה ויש כאן ראיה שלעסוק גם במצווה  זה לעזוב חיי עולם הבא לטובת חיי שעה  ?

ויש עוד גמרא  שעוסקת בנושא  תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טו עמוד ב

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם. אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא! - רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם.

יש ויכוח בן רבי אליעזר לרבי יהושע מה הדין של שמחת יום טוב ברגלים רבי יהושע אומר הדין חצי לכם וחצי לקב"ה כלומר שמחת יום טוב זה חובה לפחות במחצית הזמן ולרב אליעזר צריך לבחור אם כולו לקב"ה או כולו לכם ולכן כאשר ישבו ולמדו הם בחרו ב "הכל לקב"ה"  ולכן שמחת יום טוב שהוא בגדר של "כולו לכם" והוא רשות ולכן הם עזבו מצווה של חובה כלומר מצווה של לימוד תורה שזה חיי עולם לטובת רשות של שמחת יום טוב ולכן הם בגדר של עוזבים חיי עולם ולטובת חיי שעה ולכן הקפיד עליהם רב אליעזר .

האברכים בכולל אמרו ברור שרבי שמעון בר יוחאי ידע האם הוא עוסק במצווה או לא אבל זה היה לי קשה כי ידוע שבדיני אדם לא בשמים היא כמו רבי יהושע  . רש"י לדעתי הרגיש בקושיה הזאת והתירוץ של רש"י מסכת שבת דף לג עמוד ב

ועוסקין בחיי שעה - דאפשר על ידי נכרים, והקדוש ברוך הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו.

התירוץ של רש"י  דומה לתירוץ של הגמרא במסכת ביצה כלומר גם אם אותו אדם עסק במצוות מצה עדין ניתן לחרוש ולזרוע על ידי נוכרי ולכן זה רשות ולדבר כזה אותו אדם הוא בגדר של עוזב חיי עולם לטובת חיי שעה ולכן דינו במידת הדין זה מיתה ולכן הפך אותו רבי שמעון לגל עצמות

וכך מפורש תלמוד בבלי מסכת תענית דף כא עמוד א

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה!

אבל לפי התירוץ של רש"י עדיין יש בעיה אומנם מצה שמורה צריכה שמירה החל מקצירה על ידי יהודי ואומר  על זה חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קכח

ואמנם המצות שאוכלין בב' הלילות לצאת בו מצות בערב תאכלו מצות, הם צריכים שימור יתירה, לא משום חימוץ בלבד, אלא שצריך שימור יתירה לשם מצות מצוה, ולא סגי כשיודע בו שלא בא לידי שום חימוץ, דכתיב [שמות יב, יז] ושמרתם את המצות, וקבלו חז"ל [פסחים לח, ב] דמצה זו, היא שצריך שישמור לשם מצוה. ולפחות צריך שישמור אותה משעה שמוליכין החטים לטחון, דאז התקרבה למים, דסתם רחיים הוא של מים ואז צריך לשמור. והרבה פוסקים סבירא להו דצריך שמירה משעת קצירה, שתיכף משנקצר ישמרנה לשם מצה, וזהו שקורין מצה שמורה. ואף שמצד הדין אין צריך שמירה זו אלא לכזית של חובה, מכל מקום נוהגין החרדים וכן ראוי שיהיו כל המצות משומרים משעת קצירה, שיש כמה חששות מביאת מים על החטים, וגם לפעמים שמניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקצור, וזו שקורין שמורה, על כל פנים ממהרין לקצור בעוד שהם לחים קצת (סי' תנ"ג). ואדונינו הגר"א החמיר מאוד בזה, שלא לאכול רק מה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח, והיינו מטעם הזה. ומכל שכן כשמוליכין החיטין, יורד לפעמים גשמים מרובים על השקים, עד שכמעט נשרה כל השק במים, ואסור מדינא כדלעיל כלל קכ"ו:

ואולי שאפשר על ידי אדם אחר אומנם יהודי ועדיין זה יהיה בגדר של עוזב חיי עולם לחיי שעה ?

ואומר השולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שסא

ואין מבטלין ת"ת למת, כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה. <א> ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה, תלמוד תורה שלו קודם. ו ג] ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל.

כלומר גם מצווה שהיא על ידי יהודי אם יש אחר שיכול להתעסק עם המת לא מבטלים תלמוד תורה כי זה לעזוב חיי עולם לטובת חיי שעה כי שיש מי שמתעסק עם המת זה מצות רשות ולא חובה ואז היא בגדר של לעזוב חיי עולם לטובת חיי שעה .

ועדיין צריך להבין שרבי אליעזר הקפיד על אותם אלו שיצאו מהשיעור שלו הרי הם יכלו לבחור מראש את השמחה של "הכול לכם "כלומר לא ללמוד תורה ולהתעסק עם שמחה שהיא לכם ולא היה בזה שום בעיה כי כך לומד רבי אליעזר שזה או כולו לכם או כולו לקב"ה ? יש שתרצו את הקושיה שברגע שבחרו בכולו לקב"ה אין הם יכולים לשנות וזה בגדר של עוזב חיי עולם והולך לחיי שעה . וצריך להקשות ואם היה הפוך הם החליטו לבחור ב "כולו שלכם" ובאמצע הסעודה הם החליטו ללכת לשמוע דברי תורה מה יהיה הגדר שלהם ? האם יעברו איזה שהיא עבירה ?

וההבנה שלי שיש שני סוגי שמחה שימחה של לימוד תורה ושמחה אחרת שהיא שמחה בגדר של לכם ואומר המשך חכמה בראשית פרק נ

ובמובן זה אמר ר' אליעזר ריש פרק ב' ביום טוב: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. פירוש, דלר' אליעזר הוי שמחת יום טוב מצוה, כמו תפילה נגד תורה. וזה שעוסקין בחיי שעה שהוא שמחת יום טוב, שהיא מצוה והיא תלויה בזמן, וזה קיום גשמי. אבל תורה היא חיי עולם שבמקום שאין גשם כלל עוסקין בתורה. אבל לרבנן, הוי שמחת יום טוב חובה, ומי שעוסק בתורה ואינו מקיים שמחת יום טוב, הוי כלומד על מנת שלא לעשות, וכדאמר ירושלמי ריש ברכות, ואין כאן מקומו להאריך.

הרי אנחנו מכירים את הכלל שאין מערבין שמחה בשמחה וכאן יש לנו שני סוגי שמחות לרבנן צריך לעשות חצי חצי וזה  גזירת הכתוב ורבי אליעזר אומר צריך לבחור או שמחה של תורה או שמחה של לכם לא ניתן לערבב בן שני סוגי השמחות .

אם כך יוצא לנו שלרבי אליעזר באמת אדם שהחליט לבחור בשמחת ש "הכול לכם"  וירצה ללמוד תורה יהיה בגדר של מערבב שמחה בשמחה אבל מצד שני הוא בוחר בחיי עולם ולא בחיי שעה וכנראה בסופו של דבר יותר "רוחי" לעשות את זה אבל מי שבחר ב"הכול לקב"ה  "  ורוצה לעבור לשמחת "הכל לכם " עובר גם על לערבב שמחה בשמחה ועל עוזב חיי עולם לחיי שעה כלומר שני דברים לגריעתה .

ומכאן יוצא לנו שאם מי שחושב שהוא לא יכול לסמוך על אחרים יש כאן חובה ולא רשות אבל אם יכול לסמוך על אחרים יש כאן עדיין מצות רשות לעומת מצות חובה ואולי יש כאן עוזב חיי עולם לטובת חיי שעה ויהיה לא ראוי להתעסק במצות מצה.

אבל כל זה מצד מידת הדין ולא מצד ההלכה .

אבל אולי יש כאן דבר נוסף שנלמד מהמעשה של רבי שמעון. לאחר שרבי שמעון הפך את החורש לגל עצמות אומרת בת קול לרשב"י יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!  ואז חוזרים רבי שמעון בר יוחאי למערה עוד 12 חודשים . ולאחר 12 חודשים כשהם יוצאים השינוי היחידי שרבי אלעזר מחי ורבי שמעון מסי כלומר השינוי לאחר 12 חודשים היה רק ברבי שמעון שהיה מרפה את אותם שרבי אלעזר היה הופך לגל עצמות . וצריך להדגיש שלא רבי שמעון או רבי אלעזר ישירות הפכו את החורש לגל עצמות  היה להם את הכוח להביא את מידת הדין למקום שבו הם הסתכלו ומידת הדין היא זו שהפכה את החורש לגל עצמות כי אין לאדם את הכוח להרוג אדם כי אך ורק על פי 2 עדים והתראה ועל ידי בית דין שיכול לדון בדיני נפשות

ואז אומר לו רבי שמעון לבנו אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה

וההבנה שלי בדברי רבי שמעון בר יוחאי כל האנשים בעולם בעצם נמצאים בגדר של עוזבים חיי עולם לחיי שעה . באמת לפי מידת הדין הם חייבים מיתה אבל אנחנו לא במעמד להחריב את העולם על ידי הבאת מידת הדין כמו שאמרה הבת קול ולכן מה שלמדנו ב 12 החודשים הנוספים במערה  שכל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון אבל האמת היא שרק אני ואתה זה כל העולם השאר זה בגדר של מתים חיים מידת הדין ממיתה אותם ומידת הרחמים מחייה אותם .

ואז כתוב בגמרא : בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.

כלומר אותו אדם הלך לקטוף הדסים שזה חלק  ממצות חובה של עונג שבת אבל רק זה רק בהדס  אחד וההדס השני הוא לכאורה מיותר והטרחה היתרה יש בה גדר של עוזב חיי עולם לטובת חיי שעה ועכשיו רבי אלעזר היה צריך להחליט אם הוא עושה מעשה של מכי באותו אדם ורבי שמעון יהיה צריך לעשות מסי לאחר מכן . אומר רבי שמעון לבנו בו תראה כמה חביבין מצות על ישראל כלומר כנגד עזיבת חיי עולם לחיי שעה יש חביבות מצווה של עם ישראל ואותו חיבוב מצווה שיש בעם ישראל נותן משקל נגד לעזיבת חיי עולם לטובת חיי שעה ולכן במאזן הכולל גם לפי מידת הדין אותו חיבוב מצווה  מוציא את אותו אדם מגדר של חייב מיתה ודאי ממידת הדין לספק ולכן כל המעשה היה בין השמשות בדיוק בזמן של ספק חול ספק קודש ולכן רבי אלעזר הבין שיש כאן ספק של חייב מיתה ולכן הגמרא אומרת יתיב דעתייהו כלומר רבי אלעזר לא "הפעיל"  את "המכי " ורבי שמעון לא היה צריך להפעיל את "המסי "

לסיכום יוצא שחיבוב מצווה מכניס ספק אם אדם שעוזב חי עולם לחיי שעה חייב מיתה מצד הדין ולכן רבי אלעזר הפסיק את "המכי " ודעתו התיישבה

ולעינינו יוצא שחיבוב מצות מצה גם במקום שהוא סומך על אחרים אינו בגדר של עוזב חי עולם לחיי שעה .