פרשת ראה לא יהיה בך אביון ? לא יחדל אביון מן הארץ ? כיצד זה מסתדר אחד עם השני ואיך ניתן להבין את הסיפר בגמרא של רבי יוחנן ואילפא ? . ‏כ"ט/אב/תשע"ה

בס"ד

פרשת ראה לא יהיה בך אביון ?  לא יחדל אביון מן הארץ ? כיצד זה מסתדר אחד עם השני ואיך ניתן להבין את הסיפר בגמרא של רבי יוחנן ואילפא ? . ‏כ"ט/אב/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

דברים פרק טו

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:

ונאמר דברים פרק טו

(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

יש כאן לכאורה סתירה  והפתרון של הספרי דברים פרשת ראה פיסקא קיד

(ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, ולהלן הוא אומר +דברים טו יא+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם.

כלומר שעושים רצנו של הקב"ה לא יהיה אביון בעם ישראל כלומר יהיה אביונים  רק בגויים אבל לא יהיה מצב שאין אביונים בכלל בעולם  . ואולי צריך לתרץ כי בגויים תמיד יהיו אביונים כי כתוב שהגויים לא קבלו עליהם את 7 מצוות בני נוח והקב"ה ויתר להם על המצוות

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו, שנא': +ישעיהו מג+ וראשונות ישמיענו, שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם! ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף: +חבקוק ג+ עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מאי ראה? ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן.

כלומר  מצב של עוני תלוי בקיום מצוות  ובקיום רצונו של הקב"ה ונשאלת השאלה  אם עניות נקבעת לפי קיום מצוות למה אסור לבזבז יותר מחומש על קיום מצווה בהידור ? כולל גם נתינת צדקה ?

ראה מה שכתבתי בעניין

http://divreytora-t-o.blogspot.co.il/2015/08/blog-post_45.html

 

התלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א מפרש את הפסוק אחרת

גמרא. מנא הני מילי? - אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא +דברים ט"ו+ אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך.

הגמרא מפרשת את המשפט אפס כי לא יהיה בך אביון בצורה אחרת ואומרת שלך קודם לכל אדם . כלמור יש לך חיוב להשתדל לא להיות אביון כי חייך קודמים לכל אדם ולכן האבדה שלך קודמת לכל אבדה של אדם אחר . ואומר רש"י מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א

לא יהיה בך אביון - הזהר מן עניות..

אבל הגמרא נותנת לזה גדר נוסף ואומר רש"י מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א

כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק - פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות.

כלומר אכן חייך קודמים לכל אדם אחר אבל עדיין אתה צריך להתחשב באחרים כולל אביונים לתת צדקה ולהתנהג לפנים משורת הדין על אף שחייך קודמים ואם לא תתנהג ככה סופך שתצטרך לבריות .

וכדי לקבל זווית אחרת על הפסוק יש את הגמרא בתלמוד בבלי מסכת תענית דף כא עמוד א

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין +דברים ט"ו+ אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי +דברים ט"ו+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא.

בהתחלה אילפא ורבי יוחנן הבינו את הפסוק אפס כי לא יהיה בך אביון כציווי לפרוש מלימוד תורה  כדי לא להיכנס לגדר של אביון . ולכן פרשו מן התורה והלכו לעסוק במסחר . אבל משמים מידת הדין באה להרוג אותם כי פרשו מחיי העולם הבא לטובת חיי העולם הזה . מידת הדין באה כי היו במקום סכנה ובמקום סכנה מידת הדין חזקה ממידת ארך אפים . כלומר לפי האמת אחד העוזב חיי העולם הבא לטובת חיי העולם הזה חייב מיתה בידי שמים אבל כל זה כאשר  הוא גורם לכך שמידת הדין תגיע כמו מי שמכניס את עצמו למקום סכנה .אבל לא במקום סכנה יש לאדם מידת ארך אפים והוא לא יתחייב במיתה . ולכן רבי יוחנן לאחר שהבין את מה ששמע מהמלאכים פירש את הפסוק לא יחדל אביון מן הארץ כהיתר להמשיך ללמוד תורה גם אם יכנס למצב של אביון . כלומר רבי יוחנן למד שלא יהיה בך אביון בצירוף לא יחדל אביון מקרב הארץ מחייב אותו  להמשיך ללמוד תורה  על אף שהוא יהיה  אביון  .

אבל נשאלת השאלה אם כך היא ההלכה אז למה לא אמר לאילפא שימשיך ללמוד תורה הרי ההלכה היא לא רק לרבי יוחנן אלה גם לאילפא ?

ואני רוצה לתרץ שכאן יש שני סיבות למה הוא לא אמר לו

אחד :  כי הבין שרק אחד מהם יוכל ללמוד תורה והרי יש כלל חייך קודמים

שנים : מהשמים השמיעו לרבי יוחנן את הדברים ולא לאילפא ולכן הבין שלא שייך באילפא שיחזור ללמוד תורה .

וצריך להבין את התגובה של אילפא מדוע עלה לראש הספינה שזה מקום סכנה . ואני רוצה לתרץ שאילפא הבין את הסיטואציה והבין שלכאורה שבזכות רבי יוחנן החליטו לא להרוג את שניהם אבל אילפא חולק על כך ואומר אולי בזכותי לא הרגו את שנינו ולכן עלה למקום סכנה להראות שאולי זכות התורה שלו היא שגרמה לא להרוג את שניהם . כי עכשיו אם אין לו זכות התורה הרי מידת הדין תהרוג אותו  . ועדיין אנחנו לא יודעים בזכות מי לא הרגו המלאכים את רבי יוחנן ואילפא בגלל התורה של רבי יוחנן או בגלל התורה  של אילפא .

יוצא לנו מן הסיפור הזה ההבנה שעדיף להיות אביון ולא לפרוש מדברי תורה . אבל גם אחד שפורש מלימוד והולך למסחר עדיין יכול להיות תלמיד חכם שבזכותו משמים לא יענישו מי שפרש מלימוד תורה  

 

פרשת ראה למה אסור לאדם לבזבז יותר מחומש ? ט' אדר א תשע"א

 

בס"ד

פרשת ראה  למה אסור לאדם לבזבז יותר מחומש ?    ט' אדר א תשע"א

 

כתובות נ. "אמר רב שימי בר אשי ושמועות הללו מתמעטות והולכות וסימנך קטנים כתבו וביזבזו " 3 תקנות נתקנו באושא  שיהיא אדם זן את בניו הקטנים , שאם אדם כתב כל נכסיו לבניו הוא  ואישתו ניזונים  מהם , שהמבזבז נכסיו לעניים לא יבזבז יותר מחומש .

בגלל מספרם של הילדים והזמן הממושך שציבור צריך לטפל בהם  והכסף הרב  המשותף ל 3 התקנות הנ"ל שלא יפלו נטל על הציבור במקרה של קטנים זה נטל גדול שצריך להשקיע בחינוך שלהם ובדאגה להם , התקנה השניה והשלישית מדובר באנשים בעלי ממון שנהיו עניים והציבור צריך להשקיע כסף רב במימונם

הגמרא אומרת בכתובות סז: "תנו רבנן "די מחסורו" אתה מצוה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעושרו "אשר יחסר לו" אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין והגמרא מביאה דוגמאות נוספות. הגמרא מוסיפה ומביאה  את גודל הבעיה בהמשך " ההוא דאתא לקמי דרבא אמר לו במה אתה סועד אמר לו בתרנגות פטומה ויין ישן אמר ליה ולא חיישת לדוחקה דציבורא אמר לו אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא דתנינה עיני כל אילך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם בעיתו בעיתם לא נאמר אלא בעיתו מלמד שכל אחד ואחד נותן לו הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעיתו " ואכן רבא מודה לו וכשהגיע  לידו תרנגולת ויין ישן אמר לו  " נענית לך קום אכול"  כלומר הגמרא מתארת  דוחקא דציבורא על המאמץ הכספי לפרנס אנשים אמידים שירדו מנכסם ו 2 התקנות האחרונות מדובר באנשים בעלי נכסים האחד שהקדיש כל נכסיו לבניו והאחד שבזבז את נכסיו לעניים וחוששים שיפול כנטל על הציבור

מובן החשש של חז"ל לדוחקא דציבור, אבל נשאלות 2 שאלות על התקנה האחרונות

שאלה ראשונה :

מדוע חששו רבנן לעשות הידור מצוה מעבר לשיעור של המצוה

הרי ראינו בכל הש"ס את המעלה והשכר של נתינת צדקה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא ,כמו כן זה פשוט שנתינת צדקה מעבר לשיעור   נכלל בהידור מצוה  בבא קמא ט:  " אמר רבי זירה בהידור מצוה עד שליש במצוה " ולאחר מכן " במערבה אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא " ומפרש רשי במקום מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו "

ואם נגיד שחיוב מעשר כספים מהתורה והידור מצוה שליש מלבר לשיטה המחמירה הרי זה פחות מחומש (15 אחוז )  והתוספת נכלל מכאן ואילך וישולם לו בחייו אז מאיפה החשש שאותו אדם שנתן צדקה מרובה מידי יפול לנטל על הציבור ?

ואם חששו חז"ל שאתו אדם יש בידו חטאים שיגרמו לאובדן כספו  הרי לא הצדקה תגרום החטא יגרום או מזלו יגרום אז ברור שעדיף שיאבד כספו בצדקה ולא בדרך אחרת לפחות יקבל שכרו בעולם הבא ובנתיים יתפרנסו העניים  וינצל מגיהנום

" העושה צדקה ניצול מדינה של גיהנום " גיטין ז.  "בזכות צדקה זוכה ורואה פני שכינה " ב"ב י.

שאלה שניה :

לכאורה בפשטות השיעור של חומש זה לימוד מפסוק בבראשית "אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי  קרא וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך וכד' " הרי

לימוד זה לא מדבר על גבול עליון רק על שיעור הנדר של אברהם  וניתן ללמוד ממנו על מצות מעשר כספים עיקר הלימוד על מעשר כספים 10 אחוז (גם אונקלוס וגם  יונתן בן עוזיאל כותבים מעשר ולא חומש)אבל נשארת השאלה מאין למדו  שיעור זה כגבול עליון  ?

קושיה נוספת בערכין כ"ח . "מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכד'  .. ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר רבי אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו " ומקשה הגמרא היינו תנא קמא  ומתרצת איכא ביניהו דרבי אילא דאמר רבי אילא באושא התקינו : המבזבז אל יבזבז יותר מחומש " וזה פלא הרי רבי אליעזר מדבר על דברי תורה ורבי אלעזר מביא תרוץ מדרבנן בפשטות הוא מדבר שקל וחומר מדאוריתא אדם צריך לחוס על ממונו ולכן יתן  פחות מאשר יתן לגבוה  אז  מה עושה פה תקנה דרבנן לשיעור מדאוריתא ?  עוד קושי כל התקנה של רבנן היתה לא בגלל עצם פעולת הנדבה שלכאורה מותרת ורק בגלל שמה יפול לטורח על הציבור ולרבי אלעזר עצם נתינת הנדבה להדיוט כמו לגבוה אסורה בגלל "חס אדם על ממונו" 

מכוח הקושיות הנ"ל צריכים למצוא מקור לחומש והסבר לתקנת  רבנן

בבא בתרא י. יש ויכוח בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס  הרשע "אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם " אמר לו כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנום " אמר לו אדרבה שמחייבתן גיהנום " והויכוח נמשך "אמר לו אתם קרויים בנים וקרוין עבדים בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים עבדים ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום   אמר לו הרי הוא אומר הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים בית ? האידנא קאמר פרוס לרעב לחמך "

רבי עקיבא מסכים (או לשיטתו או לשיטה שבגלות נקראים ישראל עבדים )שיש הבדל במצות צדקה בזמן שעם ישראל עושה רצונו של מקום ובין שלא עושה רצונו ואומר רבי עקיבא שעם ישראל נמצא בגלות ולשיטה שנקרא עם ישראל  עבדים ולא בנים יש את מצוות הצדקה "פרוס לרעב לחמך"  וחייב לתת צדקה וצדקה זו תציל את נותני הצדקה  מגיהינום .

ולכן יש לומר שיש 2  סוגי צדקה בזמן שבית המקדש היה קיים ומצוות צדקה בזמן חורבן בית המקדש .בזמן שבית המקדש גדר מצות צדקה "אשר יחסר לו"  אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו ובזמן שבית המקדש לא קיים גדר המצוה  "פרוס לרעב לחמך"  המינימום שעני צריך להתקיים ואפשר לדייק מדברי רבי עקיבא 

"האידנא קאמר פרוס לרעב לחמך " .

כמו כן יש הבדל בשכר של המצוות בזמן שבית המקדש קיים ואנו נקראים בנים יש את כל השכר בעולם הזה ובעולם הבא  כפי שמובא בש"ס  אבל בזמן שבית המקדש אינו קיים ואנו קרויים עבדים יש שכר רק להנצל  מגיהינום כלומר בעולם הבא .

רבי עקיבא מחדש שבזמן חורבן בית המקדש על מצוות צדקה והידור מצות צדקה אין את הגדר שלמדנו "מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו " כלומר על הידור מצוה של נתינת צדקה בזמן גלות שישראל שספק קרויים עבדים אין את השכר הנ"ל

ואם נקשה הרי הידור מצוה שליש במצוה ועיקר מצות מעשר  10 אחוז הרי הידור מצוה לחומרה שילש מלבר 15% אז למה חומש  ? צריך להגיד זה גופה הלימוד בכתובות נ. שהידור מצוה במעשר כספים זה חומש ומעבר לזה "יפרע לו הקב"ה בחייו " ועדיין קשה הרי הגמרא היתה צריכה לכתוב זאת  .יש לתרץ שעיקר  בבראשית מז "וישם אותם יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש" העם המצרי נותר ללא כל רכוש הכל נקנה לפרעה ע"י יוסף וכאשר אתה עבד ללא רכוש וכל מה שיש לך שייך לפרעה  אתה משלם חומש . זה השיעור שעבד משלם כדי שיוכל לחיות חיים מינימלים ללא רכוש  . הבינו חכמים שאם אנחנו נקראים עבדים זה גבול עליון לתשלום ולא יותר ורמז לכך שכתוב "לחוק עד היום ".

ובזה מתורצות 2 השאלות  רבנן ידעו על חורבן בית שני ויידעו על מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בקידושין לו. "בנים אתם לה' אלוהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים  שנאמר וכד' " ולא ברור האם ההלכה כרבי מאיר או כרבי יהודה וזה ספק דאוריתא תיקנו שלא יבזבז אדם יותר מחומש כי יותר מחומש זה כבר ספק הידור  מצוות צדקה ועל המכאן ואילך אין

את " יפרע לו הקב"ה בחייו " ואכן יש חשש שיתן צדקה על סמך זה שיפרע לו הקב"ה בחייו וזה ספק ויכול ליפול לנטל על הציבור ואנשים אמידים שנופלים לנטל על הציבר זה נטל כבד כמו שהוכחנו  .  ואם נקשה אם אנחנו עבדים אין חיוב לתת לו אשר יחסר לו"  אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ אבל זה ספק ובספק נלך לחומרה וניתן לו.  

ובזה מתורצת התשובה של רבי אלעזר בו עזריה "איכא ביניהו דרבי אילא דאמר רבי אילא באושא התקינו : המבזבז אל יבזבז יותר מחומש "  לרבנן היה ספק דאוריתא  ולא ספק דרבנן האם אנחנו בנים או עבדים בזמן הזה ולכן יחשוש אדם על ממונו בזמן הזה במצות צדקה בנתינה מעל חומש שיש ספק אם יפרע לו הקב"ה בחייו אבל כשבית המקדש קיים הוא מסכים לדעתו של תנא קמא   .

אם נקשה  אם כך למה הגמרא לא כתבה בפרוש את הלימוד מ "וישם אותם יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש" וכתבה במקום זאת  את "עשר אעשרנו " של אברהם ? התשובה פשוטה גם במחלוקת רבי יהודה ורבי לא מוזכר את המילה עבדים,  רק לא בנים ,גם בויכוח של רבי עקיבא עם טורנוסרופוס  הרשע  רבי עקיבא לא אומר את המילה עבדים רק בנים רק טורנוסרופוס  הרשע אומר את המילה עבדים  ולכן פשוט שחז"ל השתמשו בלשון נקייה .

לסיכום יש ספק האם לאחר חורבן הבית עם ישראל נקרא בנים או עבדים וכמו כן לאחר חורבן הבית יש ספק מה השיעור של מצות צדקה האם "אשר יחסר לו" או "פרוס לרעב לחמך"  כמו כן השתנה השכר של מצות צדקה לעולם הבא בלבד ולכן אדם שרוצה לתת מעבר להידור מצווה יש ספק האם הקב"ה יפרע לו בחייו ולכן אנו חוששים שאדם אמיד יבזבז  מעבר להידור מצווה של צדקה  שזה חומש והקב"ה לא יפרע לו בחייו ויפול לנטל על הציבור שיתן לו "אשר יחסר לו"  אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו ולכן תיקנו שלא יתן יותר מחומש ורבנן חששו למצוות צדקה בלבד ולאנשים אמידים

אסמכתא לדברינו שיש הבדל בין מצוות צדקה בזמן שבית המקדש קיים לזמן שאינו קיים ב"ב ט. "אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו עכשיו שאין בית המקדש קיים אם עושים צדקה מוטב ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלים בזרוע ואף על פי כן נחשב לצדקה שנאמר ונגשיך צדקה" רבי אלעזר לשיטתו כמו שהסברנו את תשובתו לרבי אליעזר  בערכין כ"ח  בזמן הזה עם ישראל נקרא עבדים וצריך לתת חומש כעבדים אבל החידוש פה לא כמו שאמרנו שרק במצות צדקה יש שינוי אלה בכל מצוה לגבוה שחומש זה  שיעור תחתון ועליון לגבוה כלומר לא פחות ולא יותר כמו עבד שצריך לתת שיעור חומש ואם לא נותן המלך יקח לו בכוח גם כאן צריך לתת חומש כל שנה בכל מקרה לא יותר ולא פחות . ולשיטה זו  ניתן לתרץ פוסקים שקבעו שגם למצות עשה הגבול העליון זה חומש וצריך לחדש חומש בחשבון של שנה . הגמרא בבא קמא  שאלה אם מזדמן לו  3 מצוות אז צריך לתת  כל ביתו וגם כאן צריך להקשות אם עד חומש ויהיו לפניו 5 מצוות יתן כל ביתו? והתירוץ מה שקבעו חומש זה לשנה לא יותר ולא פחות .

המשנה ברורה בביאור הלכה בנושא מקשה על מספר גמרות ולשיטתנו התירוץ פשוט : הרבותא של רבן גמליאל שקנה אתרוג בכסף רב שלגבי הידור מצוה שלא צדקה עדיין גם היום בזמן חורבן בית המקדש יש את "יפרע לו הקב"ה בחייו" ורק לגבי צדקה יש שינוי ולשיטת רבי אלעזר זה לא הגיע לחומש כמו שתירץ המשנה ברורה .

לגבי סוגיה בקידושין על עני שהיה צריך לתת כל הונו למצוות פדיון הבן זה פשוט לשיטתנו שהחשש של רבנן רק להידור מצוות צדקה שאז יש ספק אם יפרע לו הקב"ה בחייו וכן החשש של רבנן באנשים אמידים כי עני "רגיל" לא מהווה נטל על הציבור ולכן אין קושיה .

 

 

 

פרשת ראה למה הקב"ה מראה לעם ישראל את הברכה והקללה ? האם ניתן לסמוך על חוש הראיה ? מתי נפגם חוש הראיה ? למה ניתנה התורה רק בשמיעה ? באיזה כלים נוכל לפרש את המציאות ? ‏כ"ט/אב/תשע"ה

בס"ד

פרשת ראה  למה הקב"ה מראה לעם ישראל את הברכה  והקללה ? האם ניתן לסמוך על חוש הראיה ? מתי נפגם חוש הראיה ? למה ניתנה התורה רק בשמיעה ? באיזה כלים נוכל לפרש את המציאות ? ‏כ"ט/אב/תשע"ה

דברים פרק יא

(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:

ואומר תרגום אונקלוס דברים פרשת ראה פרק יא פסוק כו

(כו) חזו דאנא יהיב קדמיכון יומא דין ברכן ולוטין:

אנחנו רואים שבפרשה שלנו פונה  הקב"ה פונה לחוש הראיה של עם ישראל ואומר להם תראו שאני שם את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל . כלומר הקב"ה פונה לחוש הראיה של עם ישראל כאשר זה נוגע לברכה ולקללה .

הדעת זקנים מבעלי התוספות דברים פרשת ראה פרק יא פסוק כו אומר

נותן לפניכם היום. בעולם הזה הם ברכה וקללה אבל לימות המשיח כלם ברכה:

כלומר הראיה שלנו בעולם הזה זה ראיה של טוב ורע אבל באמת הדברים במהותם הם טוב . בעולם הזה הם נראים טוב ורע אבל לעולם הבא שהוא עולם האמת זה רק טוב . כלומר חוש הראיה לא נותן לנו את היכולת לראות דברים כמהותם . ונשאלת השאלה ומתי האדם קיבל את חוש הראיה של הטוב והרע

בראשית פרק ג

(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

לפני חטא האדם הראשון האדם היה מחובר לנשמה שלו שהיא מצלם האלוקים והבחירה שלו היית לעשות את רצון הקב"ה או לא . אבל כאשר אכל מעץ הדעת הראיה של האדם השתנתה כי לפניו עומד טוב ורע . ולא הכוונה טוב ורע מוחלטים אלה ראיה של טוב ורע . אתה רואה דבר ויכול להגיד עליו טוב או רע  . אבל האדם הראשון לאחר שאכל מעץ הדעת היה חיבור  של הנשמה שלו להגוף שלו . כלומר חלק עליון ממעל וחלק תחתון מהאדמה . ואז יש טוב של הנשמה ויש טוב של הגוף  ויכול להיות טוב של הגוף שסותר את הטוב של הנשמה ולהיפך . כלומר ראית טוב ורע תלויה בשני גורמים שונים כמו שאומר המלבי"ם בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק ה

(ה) כי יודע אלהים. כבר בארתי למעלה שעץ הדעת טו"ר היה ענינו לצייר בנפשו ציורים מן הטוב המדומה והרע המדומה, כמו בקשת העושר והשררה והתאוה שנדמה לו שהוא טוב והוא רע באמת. והנה האדם שהוא בעל שכל, יוכל להבחין בין טוב האמתי וטוב המדומה מצד שכלו, וכן מצד שנפשו הוא מעולם העליון ימאס בתענוגות גופו ומשאלותיו וכל מה שהוא טוב לגופו, מפני שיצמח מזה רעה לנשמתו שהוא עקר האדם,

ולכן שהאדם הראשון אוכל מעץ הדעת המיתה שולטת בו כי החיבור של הנשמה שלו לגוף הגשמי שלו יוצר את הראיה של הטוב והרע כלומר אין לאדם יכולת אמיתית להתחמק מן הרע ולכן המיתה בסופו שולטת בו ואומר הרבינו בחיי בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק יז

(יז) מות תמות. אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות. כי על דעת רז"ל לולא שחטא לא ימות לעולם אבל יהיה קיים נצחי כמלאכי השרת.

ולכן התיקון של האדם לא ע"י ראיה אלה ע"י שמיעה ולכן שניתנה התורה היא ניתנה ע"י השמיעה בלבד ולא ע"י הראיה

דברים פרק ד

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

ואומר המלבי"ם במדבר פרק יב

ויש הבדל בין ראיה להבטה, שהראיה מציין ראות העין, ועז"א כי לא ראיתם כל תמונה, וההבטה מציין עיון השכל,

ולכן בפרשה שלנו הראיה זה הטוב והרע אבל הפתרון הוא בשמיעה כפי שנאמר בדברים פרק יא

(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:

(כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: ס

ועל זה נאמר בדברים פרק ל

(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

(יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

(יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: ס

וגם כאן שהפסוק אומר  שהתורה לא בשמים היא מדבר על שמיעה ולא על ראיה כי השמיעה זה הכלי של השכל וכלי זה לא נפגם בחטא האדם הראשון והראיה כן  נפגמה ע"י חטא הדם הראשון ולא ניתן להסתמך עליה. ולכן התורה נלמדת ע"י השכל ובעיקר ע"י השמיעה ולא ע"י הראיה  כי הראיה רואה טוב ורע ולא תמיד ניתן להבחין בן שניהם אבל התורה שניתנה לנו ע"י שמיעה נותנת לנו את הכלים לדעת מה טוב ומה רע וזה הדרך היחידה לנווט את עצמנו בעולם הזה .

וצריך להבין עם כך מה יעזור לנו שהקב"ה מבקש מאיתנו לראות את הטוב על הר גריזים ואת הרע על הר עיבל ? הרי הראיה שלנו של טוב ורע פגומה ולא תיתן לנו את התוצאה הראויה ועל זה אומר המלבי"ם דברים פרשת ראה פרק יא פסוק כו

 והנה הודיע כי לא כאשר ידומה שהעולם מתנהג ע"פ הטבע והמערכת שתהלוכות הטבע אין להם שום קשר עם חוקי השכר והעונש שאיזה קשר יש לחוג שמים המתהלך במערכת עם מה שישמור האדם מצות ה' או יסור ממצותיו, וכמ"ש (איוב כב) וחוג שמים יתהלך הארח עולם תשמור [אדם] אשר דרכו מתי און על פי מה שפרשתי שם, מודיע שלא כן הוא, כי ה' השפיע רוח חיים בשפע הנשפע אל המערכת שיהיה תלוי ועומד לפי מעשה בני אדם יושבי שפל לטוב או לרע

כלומר הפסוק כאן אומר לנו שהקב"ה  הכניס לתוך את הטבע את השינויים הנגרמים כתוצאה ממעשי האדם . הטבע קשור באופן ישיר למעשי האדם ולא מתנהל בניתוק ממעשי האדם .  ולכן ע"י שמיעת המצוות כלומר לימוד התורה נוכל להבין ע"י השכל שנתן לנו הקב"ה את מה שאנחנו רואים ולהגיד על זה טוב ועל זה רע  . נפרש את המציאות ע"י השכל שנתן לנו הבורא ונשתמש בו כדי ללמוד את התורה וע"י לימוד התורה נבין מה זה הטוב ומה זה הרע . אבל פרוש המציאות ע"י השכל שלנו ללא לימוד התורה שניתנה ע"י שמיעה אין לאף אחד סיכוי להבין את המציאות ע"י הראיה והשכל בלבד .

והיום אנחנו רואים  באופן מוחשי שהעולם היום נוטה להשתמש בראיה בלבד כדי לפרש את המציאות בעולם ולכן יותר ויותר העולם מתרחק מהבנת המציאות של בריאת העולם ע"י הקב"ה . והכלי החזק ביותר שמניע היום את העולם זה חוש הראיה שבא לידי ביטוי בטלוויזיה , אינטרנט ,וטלפונים חכמים .