בס"ד
פרשת אחרי מות האם דם אדם כנוס בכלי מותר או אסור
? האם יש היכר לדם אדם כמו דם דגים בכלי ? האם הסוגיה היא מחלוקת ראשונים ? למה
לפי הרמב"ם מקבלים מכת מרדות על דם אדם ? האם לרמב"ם יש בל תשקצו על דם
אדם ? האם השולחן ערוך מתיר דם אדם עם היכר ? כיצד פסק למעשה הדרכי תשובה ? כ'/ניסן/תשפ"ב
ויקרא (פרשת אחרי מות) פרק יז פסוק יד
(יד) כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ
כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם
כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו
יִכָּרֵֽת:
גם הפרשה שלנו עוסקת בנושא דם בהמה ולאחר שמסרתי
שיעור בפרשת צו על דם אדם התעורר ויכוח הילכתי האם דם אדם שכנסו אותו לכלי יש לו
היתר או אין לו היתר ?
את הנושא הזה לא למדתי לעומקו כי דברתי רק על נושא
תערובת של דם אדם שהרמ"א מתיר להדיה ומביא את הרשב"א כמקור ולכן כאשר
הועלת הקושיה על ידי הרב כדורי לא היה בידי תשובה מספקת ועכשיו לא נותר לעיין בנושא ולהבין את הסוגיה יותר לעומק . אין
בכוונת הדברים כאן לפסוק להלכה אלה לפרוש את הדעות השונות ולהבין את מקור
המחלוקת בנידון וכל אחד ישאל את רבותיו להלכה למעשה כי הסוגיה הזאת לא פשוטה ויש
כאן דעות שונות .
אומר האנציקלופדיה תלמודית כרך יז, [חשד; מראית העין] טור תשט - תשי
בטעם שדם שבין השיניים אינו אסור משום
מראית העין, כתבו ראשונים לפי שאין אדם רואהו , שכל שהדם במקום מכוסה אין בו משום
מראית העין, לפיכך אם היתה אצבעו מטפטפת דם, אסור לאכלו, אף על פי שניכר שדם אצבעו
הוא, כיון שפירש והוא במקום גלוי, ודוקא לבלוע, אבל מותר למוצצו בפיו ולפלטו, ואין
גוזרים שמא יבלע. ויש שכתבו שדם שבין השיניים שמותר הרי זה לפי שניכר שדם אדם הוא,
לפיכך מותר למצוץ דם המטפטף מאצבעו, שכל שיש בו הוכחה שאינו דם בהמה, מותר(113
הערה ). יש מהאחרונים שכתבו שדוקא כשלא
כינסו בכלי, אבל אם כינסו אסור אף על פי שיש בו הוכחה. דם אדם שהניח בתוכו קשקשים
של דגים, יש שכתבו שמותר לאכלו, שהרואה סבור שדם דגים הוא(הערה 115 ) .
כלומר יש כאן דעות שאוסרות לחלוטין דם כנוס בכלי
ואין לא היכר חיצוני שיבטל את מראית העין ויש דעות הפוכות שמועיל היכר כדי להתיר
שתית הדם אפילו על ידי קשקשים של דגים ומי שיתבונן יחשוב שאתה אוכל דם דגים .
הערה 113 דברי חמודות מסכת חולין פרק ח סימן כה
(קכד) אלא הא דאית ביה
קשקשים. וכן בדם חגבים אם יש לו דבר המוכיח עליו וכן דם
מהלכי שתים וכתב ב"י ס"ס ס"ו בשם הרשב"א שכתב בד"ה דיראה
לו שמכאן אנו למדים שאין דמים אלו אוסרים תערובתן וק"ו הדברים הם עצמן מותרים
כשיש להם מוכיח כ"ש כשנתערבו שאין ניכרין בתערובתן שהן מותרים שלא אסרו את
אלו אלא בכינסו משום מראית העין ע"כ:
הערה 115 רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן סו סעיף ט
(סעיף ט') כגון שיש בו
קשקשים. לשון הש"ס דאית בי' קשקשים וכתב רש"י
דאית ביה בדם קשקשים משמע לכאורה דבדם מעורב קשקשים אבל להניח אצל הדם קשקשים לא
שריא ואפשר גם ליקח קשקשים וליתן בתוך דם לא אלא דמעצמו נשאר בו קשקשים ע' בסוגיא
ובתוספות שם דבדם מהלכי שתים ל"ש ביה קשקשים ואמאי ל"ש הא אפשר ליתן
קשקשים לתוך דם מהלכי שתים והרואה יסבור שהוא דם דגים אלא משמע דלא מהני ואולם
מלשון הרמ"א לקמן (סימן פ"ז ס"ג) משמע דהכא שרי להניח אצלו קשקשים
גם נראה דאם בישל הדם מותר לאכלו לדעת הרמ"א (סי' פ"ז) דאף אם הוא דם
בהמה ליכא דאורייתא דהוי דם שבשלו ודמי לבשר עוף:
כלומר הרב עקיבא איגר על אף שדן לאיסור דם אדם
הכנוס בכלי מודה שלפי דברי הרמ"א סימן פז ס"ג ניתן להבין שניתן לשים
קשקשים בדם אדם וזה יסלק את מראית העין ויהיה מותר לשתות את דם האדם הכנוס בכלי .
כדי להבין את ההבדל בין הדעות נראה את דברי הערות
הגרי"ש אלישיב מסכת כריתות דף כא עמוד ב
אי מהני דם אדם להתירו כשמוכיח בו שהוא כן
דאית ביה קשקשים. כתב הרשב"א הביאו
הרמ"א (סוף סימן ס"ו) דכל דם דגים ודם אדם אינו אוסר תערובתו, דאם הוא
עצמו שרי כשיש מוכיח כ"ש שאין אוסר תערובתו, ומשמע מדבריו דדין
"הוכחה" מהני גם בדם אדם, וכן משמע מעוד ראשונים שאין חילוק בין דם אדם
לדם דגים, ותמוה דבברייתא מפורש שחלוקין הן.
כלומר הרב אלישיב מודה שיש ראשונים שחושבים שאין
חילוק בין דם אדם לדם דגים וגם בדם אדם ניתן למצוא איזה היכר כדי לסלק את מראית
העין ולהתיר לאכול את דם האדם .
וכך כותב הכרתי על שולחן ערוך יורה דעה הלכות דם
סימן סו סעיף י
(סעיף י') (יב) אם פירש ממנו. ואי מהני
היכרא כמו בדם דגים, נחלק התוספות (כריתות כ"א ע"ב ד"ה דכוותה) ורשב"א
(בתהב"א ב"ג ש"ה פ"ט ע"א), ובמילתא דרבנן שומעין להקל
(פרי חדש ס"ק ט"ו):
כלומר הכרתי אומר שיש מחלוקת ראשונים האי מהני
היכר לדם אדם כמו דם דגים ופוסק להקיל . כלומר הנידון שלנו הוא מחלוקת ראשונים .
וכך כותב הרשב"א תורת הבית הארוך בית ג שער ה דף פט עמוד א
והיינו דתניא שעל בין השינים מוצץ ובולע
ואינו חושש ותניא דם דגים וחגבים מותר ואפילו לכתחילה. וכן אם יש דבר מוכיח שהוא
מאותן דמים המותרין מותר כלומר ואפילו לכתחילה דאקשינן התם בפרק דם שחיטה על ההיא
דרב דאמר דם דגים שכנסו אסור מיתיבי דם דגים וחגבים מותר ואפילו לכתחילה ופרקינן
כי תניא מתניאתא דאית ביה קשקשים כלומר דקשקשים מוכיחין עליו כי אמר רב אסור דלית
ביה קשקשים והילכך כל שכן שאין אוסרין תערובתן ואין צריכין שיעור לבטלן שאפילו
מצות פרוש אין בהם כל זמן שאין בהם משום מראית העין.
הרשב"א כותב על דם אדם דגים וחגבים ולא מחלק
בין דינם וכך נראה שהבין הרמ"א שכותב הנ"ל על דם אדם ודגים בשם
הרשב"א .
וכך ניתן להבין שלימוד דברי הרשב"א את התלמוד
בכריתות
תורת הבית הארוך בית ג שער ה דף פח עמוד ב
דם דגים וחגבים וביצים כיצד שנינו בכריתות
פרק דם שחיטה תנו רבנן "כל דם לא תאכלו" שומע אני אף דם מהלכי שתים דם
ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל תלמוד לומר "לעוף ולבהמה" מה עוף ובהמה
מיוחדין שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והם מין בשר אף כל
שיש בהן טומאה קלה וחמורה ויש בהן איסור והיתר. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה
קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר אוציא דם דגים
וחגבים שכולו היתר
וכך כותב הכנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה
סימן סו
מט. שטה ל': אלא כי תניא ההיא מתני' בדאית
ביה קשקשים כו'. נ"ב: כך היא הגירסא בספרינו בפרק דם שחיטה. ופירושה, דלעולם
הברייתא מיירי אפילו בדם דגים שכינסו ולא פליגא אדרב, דברייתא מיירי בדאית ביה
קשקשים דמוכחא מלתא דדם דגים הוא ולא אתי לאיחלופי בדם חיה ועוף, ורב מיירי בדלית
בה קשקשים דאתי לאיחלופי, ובלא כינסו שרי אפילו בדלית ביה קשקשים. וכן הביא
הרא"ש הגירסא, אלא דם דגים אפילו בשכינסו מותר לכתחלה והוא דאית ביה קשקשים
והא בדלית ביה קשקשים, ולאו דוקא דם דגים שכינסו בלא קשקשים דאסור, אלא הוא הדין
דם חגבים ודם מהלכי שתים כשכינסו בעי' שיהא דבר המוכיח עליו, וכ"כ ל"ח
בפרק כ"ה אות קכ"ד. אבל בפירוש המשניות בספר תי"ט מסתפק בזה, ויראה
דעתו שם דבחגבים לא בעינן שום דבר המוכיח עליו, וכן מוכח מדמ"א דף שנ"ח.
וכך כותב הלבוש יורה דעה סימן סו סעיף י
ודם אדם גם כן אינו אסור מן התורה כמו דם
דגים וחגבים, וילפינן ליה מדכתיב [ויקרא יא, ד] אך את זה לא תאכלו וגו' טמא הוא,
ודרשינן [כריתות כא ע"ב] זה טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור,(יח) אי נמי
מדכתיב גבי דם (שם ז, כו) לעוף ולבהמה, משמע הא דם אדם מותר, מכל מקום אם פירש
ממנו אסרוה חכמים גם כן משום מראית העין, לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם משיניו
על גבי הככר צריך לגוררו,(יט) אבל שבין השינים מוצצו ואינו חושש. וכל דם דגים ודם
אדם הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובתו.
וכך כותב הפרי חדש על שולחן ערוך יורה דעה הלכות דם סימן סו סעיף י
[טו] אם פירש ממנו כו'. ומדברי התוספות
דכריתות [שם ד"ה דכוותה] משמע דליכא היתר בדם מהלכי שתים שפירש, אבל מדברי הרשב"א
בתורת הבית דף פ"ה ע"ד [בית ג שער ה פט, א] משמע דעל ידי היכר שרי דומיא
דדם דגים, וכן נראה עיקר כיון שאין איסורו אלא מפני מראית העין:
ומצאתי כמה תשובות להלכה על העניין כיצד פסקו .
ברור לנו שאם דם אדם הכנוס בכלי אסור לגמרי אפילו מדרבנן הוא יטריף את הכלי וצריך
הגעלה וכך כותב
וכך מספר הדרכי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
הלכות דם סימן סו סעיף י
אם פירש. עי' בס' שערי
שמחה שער ב' סי' ט"ז באדם א' שהעמיד לו עלוקות (איגע"ל) להוציא דמו
לרפואה ולאחר המעשה שמו אותן בכלי ומלחן כנהוג להוציא דמן כי כן טבען כאשר מולחן
אותן ונתרוקין מדם חוזרין לינק מהאדם ומוצצין דמו ונשאל אם יש לאסור הכלי מחמת דם
האדם שיצא מן העליקות לתוך הכלי והוא רותח מחמת מליחה כיון שאינו נאכל מחמת מלחו
ונבלע הדם בכלי וכ' דלכאורה לא שייך לאסור הכלי כיון דכל האיסור הוא רק משום מראית
העין וכיון שהוא נבלע בכלי לא שייך מראית עין
ועוד כותב הדרכי תשובה סימן סו ס"ק סו
ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' ל"ד
דפשוט לי' ג"כ דדם אדם הוא היתר ע"פ הדין ואינו רק איסור מראית עין לבד
שכ' שם בעובדא שנמצא חתיכות דם קרוש בתוך קדירה ובאותו יום הקיז אדם א' שם בבית
ההוא ועמד הדם בכלי בתוך חדר הסמוך להכירה ועי"ז נפל ספק אם הוא דם אדם שנפל
שם או דם בהמה ועוף והסכים עם המורה להתיר כיון שלא ידענו לתלות מדם בהמה ועוף איך
בא לתוך הקדירה ודם אדם הי' סמוך שם להקדירה אמרינן דודאי מזה נפל דזה עדיף מדין
מעות שנמצא לפני סוחרי וכו' שחזקת בית ישראל וכל כליו בדוקים הם לגבי דם בהמה ועוף
עיין שם הרי דפשוט לי' דאם הוא דם אדם אין בו שום איסור מדינא וכאמור:
וכך כותב השו"ת מים חיים (משאש) יורה דעה סימן מד
יצא דם מנחיריו על האוכל
עוד שאלת, על מעשה שהיה, באחד שהיה אוכל,
ויצא דם מנחיריו, ונפל תוך התבשיל ועל הלחם, ואסרת את הכל, ורוצה לעמוד על האמת.
תשובה האמת הוא, שהתבשיל מותר, לפי שדם
אדם מדינא שרי, ורק חכמים אסרוהו משום מראית העין, ולכן אינו אוסר בתערובת, והלחם,
גורר הדם שעליו, מפני שהוא בעין, ואוכל הלחם, וכל זה פשוט, ביו"ד סי'
ס"ו סע' יו"ד ע"ש.
כלומר ניתן להבין שפסקו כמו האומרים שיש היתר בדם
אדם כנוס בדיעבד ולכאורה דם אדם כנוס מותר ודומה לדם דגים שצריך היכר .
אבל יש פוסקים שהדבר אסור ונביא את דברי שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קי
בדברי תורה אשר העיר לפני ביו"ד סי' ס"ו ס"י שכתב המחבר
דם אדם אם פירש ממנו אסור משום מראית עין וברמ"א שם וכל דם דגים ודם אדם
הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובותיו ומשמע דדם אדם ודם דגים דין אחד להם
א"כ כיון שבדם דגים כתב לעיל (ס"ט שם) שאם קבץ בכלי אסור ואם יש בו
קשקשים מותר לפי שניכר א"כ הכ"נ בדם אדם כשהוא על ידו יהא מותר
והי"ל להביא דם אדם נמי כמו דם דגים מותר כשניכר.
ונראה דלא קשה דנראה דזה הוא מה שסיים הרמ"א ז"ל דדם דגים ודם
אדם אינו אוסר התערובות (מ"מ בשם רשב"א פ"ז דמ"א והוא
בת"ה ש"ה בית ג' ע"כ) ומה"ט שבין השינים מוצצו שלא נראה ועיין
ש"ך סקט"ז שם אינו אוסר תערובותיו שהרי הן עצמן מותרין כשיש בהן הוכחה
ולשון כשיש בהן הוכחה קאי אתרוייהו הן דם אדם והן דם דגים ועיין יד אברהם שם שבין
השינים מוצצו המ"י בשם ב"ש דאף דחזי ליה ניכר שבא מהאדם וליכא משום
מראית העין וכה"ג כתבו תוס' שבת ס"ב ע"ב ובשעה"מ הל' יום טוב.
ובאמת דמה"ט כשמלין הילד המוהל מוצץ הדם בפה ברבים וליכא מראית העין
כיון שהכל רואין שבא הדם מאדם וליכא איסור כלל (אף בלי טעם של סכנה) ועיין
ש"ע א"ח סי' תקפ"ד בט"ז סק"ב שמעתי שהגאון מוה"ר
פייוויש מקרקא כשהיה מל הי' מניח הדם של מציצה על פיו ותוקע ע"ש ולא חש מפני
מראית העין כיון שניכר וכלם ראו מאיפה באה.
ומה שהקשה מדם אדם כשהוא על ידו ולמה לא הביא זה המחבר כמו דם דגים נראה
כך דודאי לענין להכניס בכלי דם אדם א"א דאז ליכא הכירא ולא דמי לדגים שיוכל
להשים קשקשים אבל דם אדם אין מה להשים שם ואסור גם כי אין דרך להכניס דם אדם בכלי
ואין דרכם של בעלי הש"ע להביא דינים שאינם שכיחים כלל ועל היד נמי אין דרך
לכנוס דם אדם ואם יש לו חתך מה שיוצא משם דם הכ"נ שמותר למצוץ דמו כדרך העולם
שאם חותך ידו מכניסו אצבעו או ידו בפיו ומוצצו לרפואה ואין בזה פוצה פה ונדנוד של
איסור ח"ו ולכן נמי נראה דמי שיש לו שפתיים שנבקעו מחמת קור וכיוצא בו ומוציא
דם שנראה שבא בשפתים נמי ליכא איסור למצוץ הדם שהוא כמוצץ מבין שיניו ומי שמחמיר
הוא רק מפני שס"ל שאינו ניכר כל כך או מפני שכיון שאין דרך לאכול דם האדם כלל
הרואה יחשוד שאין זה דם אדם עכ"פ לדעת המחבר והרמ"א ז"ל בדם האדם
היכא דניכר ליכא מפני מ"ע.
ודע דהגם דליכא איסור לאכול דם האדם היכא דליכא מראית העין
מ"מ נראה כיון דאין דרך העולם לאכול דם האדם אולי יש בזה משום בל תשקצו כמו
אוכל מאכלים שאדם קוצה בהם הכ"נ אין דרך בני אדם לאכול דם אדם כלל אפילו
עכו"ם ולא דמי לדם דגים שדרך בני אדם לאכלו או דם שאר בעלי חיים שעכו"ם
אוכלים ושותים דמם אבל דם האדם אין מי שיאכל כלל ואם יאמרו לאדם שזה דם האדם יפרוש
מזה לכן י"ל דיש בו עוד משום בל תשקצו אפילו אם מותר משום מ"ע וצ"ע
ולפ"ז ליכא אופן להתיר דם אדם בהיכר כלל וצ"ע.
המשנה הלכות עושה הבדל בין דם אדם לדם דגים על 2
רגלים האחד שאין היכר לדם אדם בכלי כמו קשקשים כי אין דרך אנשים לכנוס דם אדם לתוך
כלי וכמו כן הוא רוצה להביא שיש בשתיית דם אדם בכלי דבר מאוס ואז נמצא ששתית דם
אדם הוא בבחינת בל תשקצו
כמו שהגמרא מביאה חברותא מסכת מכות דף טז עמוד ב
אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי, מי
ששותה בקרנא דאומנא, הקרן שמוצצים בה האומנים המקיזים דם, והיא כלי מאוס - קא
עבר משום "בל תשקצו".(12)
כותב החברותא - הערות מכות דף טז עמוד ב הערה (12
(12).
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (בפי"ז הכ"ט) כתב שדבר זה "אסרו
חכמים", וסיים שהוא בכלל "בל תשקצו". ובבית יוסף (יו"ד
קט"ז) דן בכוונתו אי אסור בדברים אלו מדאורייתא או מדרבנן, ואם מדאורייתא אין
לוקין עליו דהוי כ"חצי שיעור". ובט"ז כתב שהוא לאו שבכללות. ודחאו
הפרישה, שהרי כל ענינים אלו בכלל שיקוץ הם. ובתבואות שור ביאר דהוי לאו שבכללות,
כיון ששרץ כתוב להדיא בפסוק ושאר הדברים דרשו חז"ל. ובריטב"א כתב בשם
רמ"ה דאסורין מדאורייתא אך הוא חילק בין קרנא דאומנא שהוא מדאורייתא למשהה
נקביו דלכולי עלמא הוא דרבנן. וגם ברמב"ם (שם) כתב שמכים אותו מכת מרדות באוכל
אוכלין מאוסין. ואח"כ כתב דין משהה נקביו ולא הזכיר שמכים אותו למנעו מכך.
והחילוק הוא, שבמשהה נקביו אין בו מעשה כמו באוכל, וגם הוא אינו יודע בדבר.
ואולי זה מסביר את הרמב"ם על דם האדם שמכים אותו
מכת מרדות
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ב
דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש, ומכין
עליו מכת מרדות, אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע, הרי שנשך בפת ומצא עליה דם גורר
את הדם ואחר כך אוכל שהרי פירש.
כלומר לשיטת המשנה הלכות הרמב"ם עושה הפרדה
מלאה בין דם דגים לבין דם אדם ואין שום היתר לאכול דם אדם כאשר כינסו לכלי . והמשנה
הלכות נשאר בצריך עיון.
ונראה שהשולחן ערוך והרמ"א הולך עם שיטת
הרשב"א והפרי חדש שאין הבדל בין דם אדם לדם דגים ומהני היכר בכלי וצריך עיון
איזה היכר צריך .
וצריך עיון לשיטת המשנה הלכות שהיום מנהג העולם לכנוס דם אדם בפלזמה והפלזמה יש לה היכר לדם אדם האם הפלזמה תספיק להוציא את דם האדם מדין מראית עין או שהפלזמה נידון ככלי מאוס ויש בו בל תשקצו ?
