27.3.2015

פרשת צו למה משח משה את תנוך האוזן בוהן יד ימין ורגל ימין מדם הקרבן ? מה המשותף לשלושת האברים הללו וכיצד זה קשור לבית המקדש? ‏ז'/ניסן/תשע"ה


בס"ד

פרשת צו למה משח משה את תנוך האוזן בוהן יד ימין ורגל ימין מדם הקרבן ? מה המשותף לשלושת האברים הללו וכיצד זה קשור לבית המקדש? ‏ז'/ניסן/תשע"ה

ויקרא פרק ח

 

(כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:

ואומר צרור המור שמות פרשת תצוה

ואמר ומלאת יד אהרן ויד בניו. להורות שאהרן ובניו היו באים למלאת יד אדם הראשון ויד בניו. בקרבנות הללו ובבגדים הללו. בענין שבזה היו ממלאין החסרון והפחת של אדם הראשון ומשלימים אותו. וכן צוה לשחוט את הפר ואת שני האילים ולסמוך ידם עליהם. לומר זה תחת זה זה חלוף זה. ושם יחודו לה' ושלא יזכר עונות ראשונים. וזהו וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר. וכן נאמר בשני האילים סמיכה כנגד קין והבל. אבל לא צוה ליתן על תנוך אזנם ועל בהן ידם. אלא מדם האיל השני שזהו כנגד קין שהרג להבל. ובזה צריך להזות על תנוך אוזן אהרן. לכפר על השמיעה של אדם הראשון שלא שמע מאמר הש"י. וכן על תנוך אזנם של הבנים. ועל בוהן ידם ורגלם. להורות על ידים שופכות דם נקי של הבל. ורגלים ממהרות לרוץ לרעה. כדכתיב נע ונד תהיה בארץ. וזרקת את הדם על המזבח לכפר על דם הבל.

כלומר צריך להגיד שגוף האדם מחולק לשלוש חלקים ראש , חלק אמצעי מצוואר עד קצה הבטן ,וחלק תחתון . והמשותף לכל שלושת החלקים הללו שלקחו את האיבר הכי ימני אבל את החלק הפנימי שלו .

האוזן היא הכי קיצונית בראש אבל התנוך הוא הכי פנימי . היד היא החלק  הקיצוני של החלק האמצעי והבוהן הוא החלק הכי פנימי . ועל אותה דרך בוהן הרגל הוא החלק הפנימי של החלק החיצוני . ואכן רבינו בחיי מחלק את המשכן לשלשה חלקים כמו האדם ואומר [רבינו] בחיי ויקרא פרק ח

(כג) ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. יראה לי בסדור אברים הללו כי מפני שנחלק המציאות לשלשה חלקים: עולם המלאכים, ועולם הגלגלים, והעולם השפל, ונצטוה משה על המשכן הכולל חלקי המציאות הזה: לפנים מן הפרוכת כנגד עולם המלאכים, מחוץ לפרוכת שהוא אהל מועד כנגד עולם הגלגלים, חצר המשכן כנגד עולם השפל, על כן הוצרך המשכן הזה להיות שם אחד מכיר את בוראו מיוחד לעבוד עבודת הש"י והוא הכהן הגדול,

כלומר הראש זה כנגד קודש הקודשים , חלק אמצעי כנגד ההיכל והחלק התחתון זה כנגד חצר השכן . ולפי צרור המור זה כפרה לחטא שנעשו ע"י אדם ראשון קין והבל ע"י שלושת החלקים של האדם שהם כנגד שלוש דרגות של העולם הזה ושלשה דרגות של חטאים שנעשו ע"י האדם הראשון קין והבל .

וצריך להגיד שכמו שבבית המקדש  הלשכות שהיו סביב חלקם היה בקודש וחלקם בחול כך צריך להגיד על האדם שהחלק החיצוני הוא חול והחלק החיצוני פנימי הוא קודש ,ולכן מקדשים את החלק הפנימי את תנוך האוזן ואת בוהן יד ימנית ובהן רגל ימין וכמו שכתוב בתלמוד בבלי מסכת יומא דף כה עמוד א

ואי סלקא דעתך בבגדי חול - מצנפת בבגדי חול מי איכא? - אין, כדתני רב יהודה, ואיתימא רב שמואל בר יהודה: כהן שעשתה לו אמו כתונת - עובד בה עבודת יחיד. אמר אביי: שמע מינה לשכת הגזית חציה בקדש, וחציה בחול. ושמע מינה: שני פתחים היו לה, אחד פתוח בקדש ואחד פתוח בחול, דאי סלקא דעתך כולה בקדש - זקן יושב במערבה? והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד! ואי סלקא דעתך כולה בחול - פייס במזרחה? והא בעינן +תהלים נה+ בבית אלהים נהלך ברגש, וליכא, אלא שמע מינה: חציה בקדש וחציה בחול. ואי סלקא דעתך פתח אחד יש לה ופתוח לקדש - זקן יושב במערבה? והתנן: הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש - תוכן קודש! ואי סלקא דעתך פתוח לחול, פייס במזרחה? והתנן: בנויות בקדש ופתוחות לחול - תוכן חול! אלא לאו שמע מינה: שני פתחים היו לה, אחד פתוח בקדש ואחד פתוח לחול.  

לסיכום הבחירה בשלושת האיברים הללו זה בהתאם לשלוש סוגי עברות שונות שנעשו ע"י אדם ראשון קין והבל, שלושה סוגי עברות  התלויות בשלושה סוגי אברים שונים . ראש , בטן וחלק תחתון . ונבחרו החלקים החיצונים של גוף האדם אבל החלק הפנימי שלהם כמו שבבית המקדש הלשכות היו חלק בחול וחלק בקודש . החלק הפנימי של החלק החיצוני היה בקודש ,והחלק החיצוני של החלק החיצוני היה חול .

 

פרשת צו כתוב מוקדה במם קטן מדוע ? יש אש שמכלה ויש אש שמכפרת מה ההבדל ? מה המשמעות של הכרת מקומו של האדם בעולם ? מה קורה למי שלא מכיר את מקומו ? ‏ז'/ניסן/תשע"ה


בס"ד

פרשת צו   כתוב מוקדה במם קטן מדוע ? יש אש שמכלה ויש אש שמכפרת מה ההבדל ? מה המשמעות של הכרת מקומו של האדם בעולם ? מה קורה למי שלא מכיר את מקומו ? ‏ז'/ניסן/תשע"ה   

כתוב בויקרא פרק ו

(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

ואנו רואים שמוקדה כתוב עם מ קטנה ונשאלת השאלה למה מ קטנה .בפרשת ויקרא   כתוב ויקרא עם א קטנה כתבתי על התהליך של ויקרא . מתחיל  ויקר עם בלעם ואחר כך ויקרא עם א קטנה ובסוף ויקרא עם א גדולה וזה לעתיד לבא . כלומר א קטנה מסמלת תהליך מחטא האדם הראשון עד לימות המשיח . כאשר א קטנה  מסמל את  התהליך עד שמגיעים ל א גדולה (ראה פרשת ויקרא )  .

ואני מנסה על דרך זו לפרש את ה מ הקטנה על אותה הדרך ואומר המדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת צו פרק ו סימן ב

ד"א היא העולה על מוקדה. זו מלכות הרשעה שעילתה עצמה, שנאמר אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך (עובדי' א ד), מה נאמר בם, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה (שם שם יח), למה, כי ה' דבר (שם שם), ומה דבר, היא העולה על מוקדה, רצה לומר כי אמר הקדוש ברוך הוא למשה בני יושפלו בגלות ובסוף יתעלו, שנאמר ועלו מושיעים וגו' (שם שם כא), בעולם הזה אין להם מזל בראש אבל בסוף יעלו.

כלומר עם ישראל עד אחרית הימים יהיה מושפל וקטן בגלות אבל באחרית הימים יגדל ויהיה תכלית הבריאה לעתיד לבא . כלומר ה מ הקטנה מסמלת את המצב הזמני של עם ישראל . ולעתיד לבא הוא יהיה עם מ גדולה . ואכן אנו רואים שיש שני צדדים לאש של המוקד צד אחד חיובי וצד אחד שלילי

ואומר [רבינו] בחיי ויקרא פרק ו

הענין השלישי הנס הגדול הנעשה במזבח, המזבח הזה הוא מזבח העולה היה של עצי שטים והיה מצופה נחשת כעובי דינר זהב והאש על המזבח תמיד לא תכבה לעולם, ולא היה הנחשת נתך ולא העץ נשרף, והיה נס גדול מי"ח נסים שהיו במקדש, ועל זה חזר בו פעם שנית: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה", שהרי כבר נאמר: "ואש המזבח תוקד בו", אלא בא לרמוז הנס הזה וכאלו אמר: ראה דבר פלא הנעשה במזבח שהאש על המזבח תוקד בו לא תכבה והמזבח קיים.

אבל ממשיך רבנו בחיי ומדבר על הצד השלילי

הענין הרביעי גודל עונש הרשעים ביסורי גיהנם, ומזה הזכיר פעם שלישית: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לפי שהמזבח הוא מקום כפרה, ורשעים לא בעו כפרה, רמז לך הכתוב שהם נדונין באשה של גיהנם באש תמיד מאחר שכפרו באש תמיד. והוא הענין עצמו שהיה ישעיה הנביא ע"ה מזהיר בו ומוכיח הרשעים, הוא שאמר: (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם", היה מפחידם על אותו אש תמיד שבציון שכפרו בו ולא חזרו בתשובה ולא רצו כפרה, וזהו שמסיים בה הכתוב: "מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם", בא להפחיד על אשה של גיהנם שכתוב בה: (ישעיה סו, כד) "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה", כלשון האמור כאן "תמיד" "לא תכבה".

כלומר יש את הצד החיובי והניסי של האש ויש את הצד השלילי . האש שורפת בכל מקרה אבל יש שריפה של כפרה ויש שריפה של כליון ו אומר המדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן ב

 אמר הקדוש ברוך הוא כל מי שהוא מעלה עצמו סופו לילך באש שנא' היא העולה על מוקדה, דור המבול על שאמרו מה שדי כי נעבדנו (איוב כא) לפיכך נדונו באש שנא' (שם /איוב/ ו) בעת יזורבו נצמתו בחומו וגו', וכתיב ויתרם אכלה אש (שם /איוב/ כב) וכן הסדומים (בראשית יט) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, פרעה אמר (שמות ה) מי ה' אשר אשמע בקולו, ועילה את עצמו ואמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט) לפיכך על מוקדה,

וצריך לפרש שהתהליך שצריך לעבור אדם בעולם הזה זה מקטן לגדול מ מ קטנה ל מ גדולה ומי שעושה את התהליך הזה יש לו כפרה וסופו להיות חלק מהבריאה לעתיד לבא .  אבל מי שעושה את התהליך ההפוך מתחיל ב מ גדולה האש של המזבח שורפת אותו ומעבירה אותו מן העולם  כמו פרעה שהחשיב את עצמו כבורא עולם .

 

 

 

וכך מפורש בכתר יונתן ויקרא פרשת צו פרק ו פסוק ב

 

(ב) צו את אהרן ואת בניו לאמור זו תורה של עולה שבאה לכפר על הִרהורי לב היא עולה שׁנעשׂתה בעולה [נ"א כעולה] בהר של סיני וקיימת על מקום בית יקידתה על המִזבח כל הלילה עד בוקר רק אש של המִזבח תהא יוקדת בו:

וצריך להגיד שההפרש בן כפרה לכיליון זה צורת המחשבה של האדם . אם האדם מכיר את מקומו ומכיר את המקום של הקב"ה בעולם תהליך השריפה במוקד זה כפרה אבל אדם שלא מכיר את מקומו בעולם ומתבלבל  בחשיבות מקומו אש המזבח גורמת לשריפה של כליון ולא של כפרה .