26.7.2019

פרשת מטות לימוד תורה של גברים 2 מה ההבדל בן דורות ראשונים לאחרונים ? לאיזה דורות שייך רשב"י ? האם הכרעת הלכה נעשית על ידי ניסוי במציאות ? האם רבי ישמעאל ורשב"י שינוי שיטה במנחות צ"ט ? האם ואספת דגנך זה דבר אחד או כמה מצבים ? מה הקשר של הקושיה של רשב"י תורה מה תהא עליה!? לפרוש הפסוק ואספת דגנך ? ‏כג'/תמוז/תשע"ט

בס"ד
פרשת מטות לימוד תורה של גברים 2 מה ההבדל בן דורות ראשונים לאחרונים ? לאיזה דורות שייך רשב"י ? האם הכרעת הלכה נעשית על ידי ניסוי במציאות ? האם רבי ישמעאל ורשב"י שינוי שיטה במנחות צ"ט ? האם ואספת דגנך זה דבר אחד או כמה מצבים ? מה הקשר של הקושיה של רשב"י תורה מה תהא עליה!? לפרוש הפסוק  ואספת דגנך ? ‏כג'/תמוז/תשע"ט

לאחר עיון בסוגיה החלטתי לחזור ולעיין במקור של הסוגיה ולהתחיל ולהבין את הבסיס של הסוגיה המורכבת הזאת

חברותא ברכות דף לה עמוד ב

תנו רבנן: "ואספת דגנך" - מה תלמוד לומר?לפי שנאמר (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול נלמד את הדברים שבפסוק ככתבן שלא יעסוק האדם כלל בפרנסתו אלא אך ורק בלימוד התורה?תלמוד לומר: "ואספת דגנך", ללמדינו שהנהג בהן עם דברי התורה גם מנהג דרך ארץ שתהא עוסק גם בפרנסתך(22), דברי רבי ישמעאל.רבי שמעון בן יוחי אומר: וכי אפשר לומר כדברי רבי ישמעאל, והרי אם אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת נשיבת הרוח, תורה מה תהא עליה!?אלא בהכרח יש ליישב הענין באופן שונה ולומר שהפסוק שנאמר בו "לא ימוש ספר התורה מפיך" מתקיים בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, שאז מלאכתן נעשית על ידי אחרים והם עצמן יכולים לעסוק אך ורק בתורה, שנאמר (ישעיהו סא ה): "ועמדו זרים ורעו צאנכם".ואילו בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, שאז, כיון שלא זכו מלאכתן נעשית על ידי עצמן, מתקיים בהם הפסוק שנאמר (דברים יא ד): "ואספת דגנך"(23) ואינם יכולים לעסוק אך ורק בתורה.ולא עוד אלא שגם מלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח מח): "ועבדת את אויבך".אמר אביי: הרבה עשו כדברי רבי ישמעאל, שבד בבד עם עסק התורה עסקו בפרנסתם - ועלתה בידן. והרבה עשו כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן שקוצרים בהם את התבואה, וביומי תשרי שדורכים בהם את הענבים בגתות היין וסוחטים בהם את השמן בבתי הבד - לא תתחזו קמאי אלא בטלו את לימודיכם ועיסקו בפרנסת ביתכם כי היכי [כדי] דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא [במשך כל השנה].אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים.דורות הראשונים אף על פי(24) שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, כיון שהיו חסידים - זו וזו נתקיימה בידן. אבל דורות האחרונים שלא היתה מעלתן כדורות הראשונים, אף על פי שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן.

רבי ישמעאל אומר צריך לעשות שילוב בן לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ל ואספת דגנך  . וצורת השילוב היא  שהנהג בהן עם דברי התורה גם מנהג דרך ארץ .

ולפי רבי יהודה ברבי אלעאי ברור שדורות ראשונים הצליחו בכך :  אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים.דורות הראשונים אף על פי(24) שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, כיון שהיו חסידים - זו וזו נתקיימה בידן. אבל דורות האחרונים שלא היתה מעלתן כדורות הראשונים, אף על פי שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן.

כלומר אותו הזמן שדורות ראשונים הקדישו לדרך ארץ התקזז על ידי הברכה שהתורה שלהם התברכה כלומר אותו חסרון זמן שהשקיעו בדרך ארץ התמלא חזרה ולא נחסר מהתורה שלהם שום דבר על ידי הברכה שהיא תוצאה ישירה של רמתם הרוחנית  . דורות אחרונים אפילו שהשקיעו רוב  זמנם בדרך ארץ זו וזו לא עלתה בידם  ומתוך זה מובן שגם אם היו עושים תורתם קבע ומלאכתם ארעי זו וזו לא היית עולה בידם כלומר לא היה להם פרנסה ראויה בכל מקרה. וכך כותב  הערות הגרי"ש אלישיב מסכת ברכות דף לה עמוד ב

שלימות בתורה היא רק למי שתורתו היא אומנותו לבד

"תורה מה תהא עליה". היינו משום שהתורה גדולה היא מאד ואין יכולים ללמדה בשלימות, אלא מי שדבוק בתורה לגמרי בלא שייכות לעוה"ז.ומ"מ לא עלתה בידם משום שלא היו בדרגתו של רשב"י כי אם בדורות הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי כמבואר בפרקין דלעיל (לב ב) לגבי חסידים הראשונים שהייתה תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת.

ואותם חסידים מדורות ראשונים גם הזמן שהיו מתפללים לא היה מחסר מהתורה שלהם

חברותא ברכות דף לב עמוד ב

תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלתן ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת לאחר תפלתן,(41) נמצא שכל תפלה ארכה להם שלש שעות, ושלשת התפלות יחד, תשע שעות.תמהה הגמרא: וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה,(42) תורתן היאך משתמרת? באיזה זמן הם חוזרים על תלמודם, ומלאכתן היאך נעשית והרי לא נותר להם זמן להתפרנס.

אלא, מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת בתוך לבם ואינה משתכחת, וכן מלאכתן מתברכת, אף שאין להם פנאי לעסוק אלא מעט.(43)

כלומר התורה שלהם התברכה ואם היו משקיעים את כל הזמן בלימוד לא היו משיגים יותר מהדרך שהלכו בא השקעה בתפילה ובתורה .

ולפי דברי רבא גם הדור שלו בטוח לא היה מדורות ראשונים

חברותא שבת דף י עמוד א

רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה. אמר עליו: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! שהתורה מביאתו לחיי העולם הבא שהם נצחיים, ואילו התפלה היא צורך חיי שעה, כגון רפואה ושלום ומזונות.

וגם כך צריך להבין ממעשה רשב"י ובנו שהדור שלהם לא היה חלק מדורות ראשונים ולכן הם עצמם לא היו מדורות ראשונים . חברותא שבת דף לג עמוד ב

כששמעו את דבריו, נפקו רבי שמעון ובנו, ויצאו מהמערה.וביציאתם, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, שעסקו בחרישה וזריעה.אמר רבי שמעון: אנשים אלו, מניחין חיי עולם, ועוסקין בחיי שעה, והיה להם לעשות עבודות אלו על ידי גויים, והקדוש ברוך הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו.כל מקום שהיו נותנין בו את עיניהן, מיד היה נשרף.יצתה בת קול ואמרה להם: כלום להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!

כי אם היה זה דורות ראשונים שתורתם היית מתברכת אז מדוע זה נחשב עוזבים חיי עולם לחיי שעה . הרי חיי העולם היה מתברך וגם אם היו מתעסקים בחיי שעה לא היה מחסר מהם את חיי העולם . ולכן צריך להגיד שגם בזמנו של רבי שמעון בר יוחאי נחשב דורות אחרונים שידיעת התורה הצריכה התעסקות כמעט טוטאלית וכל זמן שאתה מתעסק בדרך ארץ מחסיר  מהתורה של האדם ולכן זה נחשב עוזב חיי עולם לחיי שעה . דורות ראשונים שהתורה שלהם היית מתברכת גם כאשר עסקו באופן עראי בדרך ארץ לא היה נחשב עוזבים חיי עולם לחי שעה . וכמו שבדורות אחרונים תפילה ארוכה נחשבת על ידי רבא עוזבים חיי עולם בדורות ראשונים תפילה ארוכה שהיית מתברכת לא היה נחשב עזיבת חיי עולם לטובת חיי שעה .

כאשר ננתח את דברי אביי ודברי רבא נמצא דבר שהוא מאוד לא שכיח יש ויכוח בן רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי והויכוח הוא על פסוקים וכיצד מפרשים אותם ופתאום  כדי להכריע מה היא ההלכה עושים בדיקה של המציאות האם שיטת רבי ישמעאל מצליחה או שיטת רבי שמעון בר יוחאי ולפי זה קובעים את ההלכה ? ועוד דבר אחר שמצריך הבנה למה רבי שמעון לא מפרש את הפסוקים ללא הטיעון "תורה מה תהיה עליה " . האם אותו טיעון של שמעון בר יוחאי יכול לשנות  את המשמעות של הפסוקים ? וכיצד רבי שמעון בר יוחאי יפרש את המעשה של חסידים ראשונים ? ורשב"י עצמו לא הפסיק לתפילה וזה מוכיח שוב שהוא עצמו לא היה מדורות ראשונים שתורתם התברכה גם שהיו מתפללים . 

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק א

רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין.

וכדי להבין את הקושיות הללו אביא את  התוספות מסכת ברכות דף לה עמוד ב

כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך - וא"ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמי' ליה. וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינם צדיקים גמורים ועוד י"ל דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושים ואין עושין והכא בעושים ואין עושים כי הדדי נינהו.

ואולי מדברי התוספות ניתן להבין שיש כמה מצבים שונים של  ואספת דגנך  מצב אחד שעושים את רצונו לגמרי לפי דברי רבי ישמעאל ומצב שני שעושים את רצונו לא כל כך ומצב שלא עושים רצונו בכלל כמו שנאמר בחברותא ברכות דף לה עמוד ב

רב חנינא בר פפא רמי: כתיב (הושע ב יא): "ולקחתי דגני בעתו", הרי שהדגן הוא של הקדוש ברוך הוא ונוטלו כשרוצה, ומאידך כתיב (דברים יא יד): "ואספת דגנך", הרי שהדגן של ישראל.לא קשיא.כאן, הפסוק שנאמר בו "ואספת דגנך" עוסק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום שאז הדגן שלהם הוא.כאן, הפסוק שנאמר בו "ולקחתי דגני בעתו" עוסק בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, שאז הקדוש ברוך הוא נוטלו ומראה להם ששלו הוא.

כלומר ו "ואספת דגנך" זה לא דבר אחד והוא מספר מצבים שונים .

ועוד דבר שצריך להביא ולהכניס בתוך הקושיות הנ"ל כדי לראות את התמונה בכללותה שיש דברים סותרים בדברי רבי ישמעאל ודברי רבי שמעון בר יוחאי חברותא מנחות דף צט עמוד ב

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

ודבר זה - שאמרנו - אסור לאומרו בפני עמי הארץ, שלא יאמר: בקריאת שמע די, ולא ירגיל את בניו לתלמוד תורה.ורבא אמר: אדרבה מצוה לאומרו בפני עמי הארץ, שהרי יבין: אם משום קריאת שמע נוטל שכר גדול כזה וכהמשך הכתוב "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל", הרי שאם יעסוק בתורה כל היום כל שכן ששכרו גדול, וירגיל את בניו לתלמוד תורה.(20)שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל:כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו שיהא מותר לי ללמוד חכמת יונית?

קרא עליו - רבי ישמעאל על בן אחותו - את המקרא הזה:"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה"; צא ובדוק [ומצא] שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית.

ופליגא - הך דרבי ישמעאל, הסובר: חובה ללמוד כל היום - אדרבי שמואל בר נחמני! דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:פסוק זה - "לא ימוש..." - אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה; כי:

ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע, שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא:יהושע! כל כך חביבין עליך דברי תורה, הריני לברכך ש"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

כאילו יש כאן לכאורה ממש היפוך בן רבי ישמעאל לבין רשב"י . רבי ישמעאל מצריך לימוד של כל היום וכל הלילה למי שהוא תלמיד חכם ובעניין הזה הוא ממש כמו רבי שמעון בר יוחאי שמצריך הקדשת כל הזמן של האדם ללימוד תורה ולעומת זאת רשב"י אומר שהחיוב המינימאלי על האדם ללימוד תורה הוא רק קריאת שמע שחרית וערבית וזה ממש קושיה על רבי שמעון בר יוחאי שאמר "תורה מה תהא עליה!?

ובלי נדר אמשיך לנסות לטפל בקושיות הללו בשיעור הבא

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה