פרשת ואתחנן האם באמת אומות העולם חושבים על עם ישראל כעם חכם ונבון כי מקיימים את התורה ? איך הפסוק הנ"ל מסתדר עם זה שהשנאה ירדה לעולם במתן תורה ? אם התורה גורמת לאדם חוכמה ובינה למה אומות העולם לא רצו לקבל את התורה ואפילו 7 מצוות בני נח לא רצו לקבל ? אם התורה כזו מחכימה את האדם למה לא קיבלו אותה אפילו שנתן להם הקב"ה בינה להבין ? האם הפסוק הנ"ל מדבר רק על העתיד לבא ? האם הרע הנמצא בעולם זה רק בגלל הבחירה של האדם ? האם לעתיד לבא הרע יהיה נפרד מהטוב ? למה הרע צריך להישאר בעולם לעד ? מה יישאר מהרע בגן עדן לעתיד לבא ? מה הקשר לפורים ? ‏ט"ו/אב/תשפ"ב

 בס"ד

פרשת ואתחנן האם באמת אומות העולם חושבים על עם ישראל כעם חכם ונבון כי מקיימים את התורה ? איך הפסוק הנ"ל מסתדר עם זה שהשנאה ירדה לעולם במתן תורה ? אם התורה גורמת לאדם חוכמה ובינה למה אומות העולם לא רצו לקבל את התורה ואפילו 7 מצוות בני נח לא רצו לקבל ? אם התורה כזו מחכימה את האדם למה לא קיבלו אותה אפילו שנתן להם הקב"ה בינה להבין ? האם הפסוק הנ"ל  מדבר רק על העתיד לבא ? האם הרע הנמצא בעולם זה רק בגלל הבחירה של האדם ? האם לעתיד לבא הרע יהיה נפרד מהטוב ? למה הרע צריך להישאר בעולם לעד ? מה יישאר מהרע בגן עדן לעתיד לבא ? מה הקשר לפורים ?  ‏ט"ו/אב/תשפ"ב

כתוב בדברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק ו

(ו) וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־ הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:

האמנם אנחנו רואים שאומות העולם כל כך מתלהבים מעם ישראל ? ולא רק זאת כתוב בגמרא חברותא מסכת שבת דף פט עמוד א

אמר ליה ההוא מרבנן לרב כהנא: מי שמיע לך מאי "הר סיני"? למה נקרא כן.אמר ליה: הר שנעשו בו נסים לישראל.אמר ליה ההוא מרבנן: אם כן הר ניסאי מיבעי ליה למיקרי?אמר ליה רב כהנא: אלא, הר שנעשה סימן טוב לישראל.אמר ליה: אם כן הר סימנאי מיבעי ליה?אמר ליה ההוא מרבנן לרב כהנא [חי' רא"מ הורוויץ]: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע? דמעיינו באגדתא דרב חסדא ורבה בריה דרב הונא, דאמרי תרווייהו: מאי הר סיני? שירדה שנאה לעכו"ם עליו. שהם שנואים על שלא קיבלו את התורה.

ואומר העקידת יצחק בראשית שער כח (פרשת וישב)

ויראו אחיו כו' וישנאו אותו הוא עצמו מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט ב) למה נקרא שמו סיני שבו ירדה שנאה לאומות העולם כי סבת כל שנאתן עלינו הוא התורה והמצות שנתנו לנו שם וכמה שאמר משה (במדבר ל"א) לתת נקמת ה' במדין על פי חז"ל (תנחומא פ' מטות): ולא יכלו דברו לשלום.

ועל זה אומר הראש דוד שמות פרשת יתרו

לז"א מדבר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו לרמוז דשר ישמעאל כדי שלא יקבל התורה נתן מתנה לישראל למחדי באתתיה כמבואר בזהר בלק באורך ויתבאר לקמן בס"ד, ופירוש שירדה שנאה לאומות העולם היינו כמו שפירש מהר"י פינטו ז"ל שנשנאו אומות העולם שלא רצו לקבל התורה.

ואם כל כך העריצו את  התורה והמצוות למה לא קבלו אותה ? ולא רק זאת הם הבינו שבאי קבלת התורה אולי נגזרה עליהם הרעה ויצאו מהעולם ואומר המכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא (דעמלק) [דוישמע] פרשה א

ר' אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא, שבשעה שנתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם, שנאמר +תהלים כט ט+ ובהיכלו כלו אומר כבוד. באותה שעה נתקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע. אמרו לו, בלעם שמא המקום עושה לנו כמו שעשה לדור המבול, שנא' +שם /תהלים/ י+ ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם. אמר להם, שוטים שבעולם, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא לנח שאינו מביא מבול לעולם

אז איך נוכל להסביר את המשפט הזה אפילו 7 מצוות בני נח אומות העולם לא רצו לקבל

גמרא חברותא מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

דתני רב יוסף: נאמר בספר חבקוק [שם] "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גוים", ודרשינן "ראה" מלשון "נראה בעיניו" - מאי ראה?ראה הקדוש ברוך הוא שבע מצוות שקבלו עליהן, על עצמם, בני נח, אומות העולם - ולא קיימום. וכיון שלא קיימום - עמד והתירן להן, ואינם חייבים עוד לקיימן.

ולא רק זאת אומות העולם קבלו הזדמנות ללמוד את התורה ולא למדו ולכן דן אותם הקב"ה לבאר של שחת בגיהינום

חברותא מסכת סוטה דף לה עמוד ב

אמר לו רבי יהודה לרבי שמעון:בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא באומות העולם, ושיגרו נוטירין [סופרים] שלהם, וקילפו את הסיד כדי לקרוא מה שכתוב על האבנים, והשיאוה [העתיקוה], כלומר: נטלוה משם על ידי העתקה.ועל דבר זה נתחתם גזר דינם של אומות העולם לבאר שחת [גיהינום], שהיה להן ללמוד אחר שהעתיקו ולא למדו.

ולכן צריך למצוא תרוץ שייתן הבנה של המשפט הזה

כתוב בדניאל פרק יב פסוק ב

(ב) וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם: ס

ואומר המלבי"ם דניאל פרק יב פסוק ב

אלה לחיי עולם ואלה לחרפות, וכבר באר מהרי"א שתהיה תחה"מ מצרנית אל הגאולה, כי רבים אשר סבלו בגלות ומסרו נפשם על קדושת השם בל תאמר אבד סברם, וכן הרשעים שהרעו עמהם, משניהם יקיצו, אלה לחיי עולם כמו שקצו בחיי הגוף ומסרוהו להרג בעבור כבוד שמו, ואלה לקבל ענשם ולראות הצלחת העם אשר ענו ואשר דקרו, ועוד בזה תכלית לדעתו שיקומו אנשים שהיו נרשמים בכל דור והם יגידו ויספרו להחיים מי החשוב באותו עולם, ואיזהו האמונה האמתית, ובזה יתודע לכל העמים אמתת האמונה ויהיה ה' אחד ושמו אחד:

כלומר בתחיית המתים יקומו גם הצדיקים וגם הרשעים ואז יתגלה מידת הצדק בעולם ולכן קיומם של הרשעים הוא חלק מהצדק לא רק קיומם של צדיקים . חברותא מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

שנאמר דניאל יב]: "ורבים מישני עפר יקיצו, אלה [הצדיקים] לחיי עולם, ואלה [הרשעים] לחרפות לדראון עולם.בינוניים - יורדין לגיהנם.ובהמשך אומרת הגמרא חברותא מסכת ראש השנה דף יז עמוד א

ב. אבל המינין, צדוקים ובייתוסים, ששינו את כוונת המקראות לרעה.והמסורות, מלשינים המוסרים את ממון ישראל לעובדי כוכבים.והאפיקורסים, מבזי תלמידי חכמים.והאנשים שכפרו בתורה, שאומרים אין תורה מן השמים.והאנשים שכפרו בתחיית המתים.והאנשים שפירשו מדרכי ציבור, מדרכי ישראל [עיין ברש"י ביחס לגירסא].והאנשים שנתנו חיתיתם בארץ חיים, ויבואר להלן במה המדובר.והאנשים שחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, שמנעו מישראל לעלות למקדש, וגרמו לעבוד עבודה זרה.כל אלו יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות.[ישעיה סו]: "ויצאו [הגויים, באים להשתחוות לפני ה' לעתיד לבוא, יצאו מירושלים לעמק יהושפט] וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. כי תולעתם לא תמות [לעולם], ואישם לא תכבה [לעולם], והיו דראון לכל בשר".כי אפילו כאשר עונש הגיהנם כלה לרשעים האלה, הרי רק עונש הגיהנם עצמו כלה, ואילו הן, הם עצמם, אינן כלין, אלא הם ממשיכים ונחלשים מן היסורים שלהם.שנאמר [תהילים מט]: "וצורם, וצורתם עתידה לבלות את השאול".

ואומר הבית הלוי בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק כא

וגם עונשי גיהנם אינם רק עונש לחודא כי אז לא היה לו גבול ותכלית כמשפט מורד במלכות של עולם דאין העונש שיעור וגבול, רק גם הוא בגדר תיקון וכמו דאיתא במדרש פרשת וארא (ז - ד) כשם שקילוסו עולה מגן עדן כך קילוסו עולה מגיהנם דבאותו עולם דנראה העונש לעוברי רצונו עי"ז ניכר כבודו וזהו התיקון להנדונים שם ועבורו זוכין לעלות משם ככלות משך זמן דינם. ורק כל זה הוא להחוטאים ע"י תאוה וחמדה וכדומה דנידונים שם כפי חטאם ומעונשם עולה קילוס, וזהו תיקונם ועבור זה עולים משם. אבל החוטאים מחמת כפירה ח"ו אמרי' במס' ר"ה (דף י"ז) דנידונים בו לעולם וגיהנם כלה והם אינם כלים ואין הגיהנם להם לתיקון

כלומר לעתיד לבא אחרי תחיית המתים העולם יהיה ברור אלו בגיהינום ואלו בגן עדן . החיים מול המוות הטוב מול הרע אבל הטוב הוא טוב לגמרי והרע הוא רע לגמרי

אומר הקהלת רבה (וילנא) פרשה ז

ג רבי אחא פתר קרייא בתורה, בשמחתה תשמח, וביום רעה ראה תהיה מן הרואים שכתוב בהם (ישעיה ס"ו) ויצאו וראו בפגרי האנשים ולא מן הנראים שכתוב בהם (שם /ישעיה ס"ו/) כי תולעתם לא תמות, גם את זה לעומת זה זה גיהנם וגן עדן, כמה ביניהם טפח, ר' יוחנן אמר כותל, ורבנן אמרי שתיהן שוות כדי שיהיו מציצות זו מזו,

וצריך להבין שבגן עדן יש רק טוב ובגיהינום יש רק רע אין ערבוב

חגיגה דף טו עמוד א

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: [א"ל, מיותר]מאי דכתיב: גם את זה "לעומת" זה עשה האלהים?אמר לו רבי מאיר לאחר: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא כנגדו [דבר השוה לו, והיינו: זה "לעומת" זה, מהרש"א].שהרי ברא הרים - ברא כנגדם גבעות.ברא ימים ברא כנגדם נהרות.אמר לו אחר לרבי מאיר: רבי עקיבא רבך לא אמר [פירש] כך, אלא:ברא צדיקים וברא רשעים. ברא גן עדן וברא גיהנם.כלומר: כנגד הצדיקים ברא דבר השוה להם והוא גן עדן, וכנגד הרשעים ברא גיהנם [מהרש"א].וכל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק, הרי נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע, הרי נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם.

כלומר הרע בתחילת העולם היה הנחש אבל הוא כשלעצמו אינו רע הוא מגיע כדי לתת בחירה לאדם . בחטא האדם הראשון הרע נכנס לתוך האדם מתוך בחירה . מעשי האדם הכניסו לתוך העולם את הרע מתוך בחירה של הרע סיום הבחירה החופשית לאחר תחיית המתים ויום הדין הגדול העולם יהיה צד אחד טוב וצד אחד רע . כל בוראי העולם ידעו מהו הטוב ומהו הרע אבל לא יהיה בידם לתקן או לשנות . וכמו שאומר המלבי"ם : ועוד בזה תכלית לדעתו שיקומו אנשים שהיו נרשמים בכל דור והם יגידו ויספרו להחיים מי החשוב באותו עולם, ואיזהו האמונה האמתית, ובזה יתודע לכל העמים אמתת האמונה ויהיה ה' אחד ושמו אחד:

ומה שיישאר לאחר יום הדין הגדול רק יצר הרע של לימוד תורה בלבד ועל זה נאמר

אומר התלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון:

ולכן יישאר פורים –קבלת התורה באהבה כי לימוד התורה בעולם הבא עיקר ויום הכיפורים – ואני אומר לכפר על יצר הרע של לימוד תורה

וכך כתוב במדרש משלי (בובר) משלי פרק ט פסוק ב

אף ערכה שלחנה. שערכה לה שלחן בעולם הזה ובעולם הבא, ואי זה, זה שם טוב שקנתה לה בעולם הזה ובעוה"ב, שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים (אסתר ט כח). אמר ר' אלעזר אף יום הכפורים אינו בטל לעולם, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה (ויקרא טז לד).

פרשת דברים האם משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל בגלל עם ישראל ? האם משה חטא כאשר הכה את הסלע ? מה הציור שמשה לא חטא כאשר והכה את הסלע לטובת עם ישראל ? אם משה היה נכנס לארץ ישראל האם עם ישראל היה נשאר ? מאיפה לומדים שבית המקדש לא היה נחרב אם משה היה מקים אותו ? מי היחידי שיודע את מקומו המדויק של בית המקדש ? מה הקשר ל "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" ‏ח'/אב/תשפ"ב

 בס"ד

פרשת דברים האם משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל בגלל עם ישראל ? האם משה חטא כאשר הכה את הסלע ? מה הציור שמשה לא חטא כאשר והכה את הסלע לטובת עם ישראל ? אם משה היה נכנס לארץ ישראל האם עם ישראל היה נשאר ? מאיפה לומדים שבית המקדש לא היה נחרב אם משה היה מקים אותו ?  מי היחידי שיודע את מקומו המדויק של בית המקדש ? מה הקשר ל "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה"  ‏ח'/אב/תשפ"ב

דברים (פרשת דברים) פרק א פסוק לז - לח

(לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְקֹוָ֔ק בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם: (לח) יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֖נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל:

אומר משה רבנו שמה שלא נכנס לתוך ארץ ישראל לא היה בגללו כי אם היה בגלל עם ישראל בִּגְלַלְכֶ֖ם

וכתוב במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק י - יא

(י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: (יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס

לכאורה כתוב שמשה הכה בסלע מרצונו ואיך הוא בא בטענות לעם ישראל ?

ואומר הרא"ש במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק י

(י) שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. פירש"י שכעסו משה ואהרן על אשר הכו הסלע והקב"ה אמר להם ודברתם אל הסלע וזש"ה יען לא האמנתם בי להקדישני שהיה קידוש ה' הרבה אלו לא היו עושים מעשה רק דיבור לבד אל הסלע.

כלומר היה זה מה ששינה משה מדברי הקב"ה ובגלל משה עצמו לא נכנס לארץ ישראל וקשה על בִּגְלַלְכֶ֖ם.

ונאמר במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק יב

(יב) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָק֘ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם:

ולכאורה גם כאן יש איזה חיסרון במשה

וכך אומר המדרש הגדול במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק יב

יען לא האמנתם בי להקדישני. וכי איזה חלול השם היה כאן, אלא לפי שכעס עליהן במקום שאינו ראוי לכעס, שהרי לא שאלו מים אלא מתוך צמא ודוחק גדול, והיה כעסו במעמד כל ישראל, העלה עליו המקום כאלו חילל את השם ברבים, ואמר לו יען לא האמנתם בי להקדישני. וכן הוא אומר להלן על אשר לא הקדשתם אותי בתוך בני ישראל (דברים לב, נא), וגזר עליו בגזירה ובשבועה שלא יכנס לארץ, שנאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה, ואין לכן אלא שבועה שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי (שמואל - א ג, יד).

אבל אולי ניתן לתת פרוש אחר על מה שעשה משה

אומר הדברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן

מיד הלך לו אצל שר הפנים, א"ל בקש עלי רחמי', א"ל, משה רבי, טורח זה למה, כבר שמעתי מאחרי הפרגוד, שאין תפלתך נשמעת בדבר זה. הניח משה ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמ' אצל מי אלך לבקש רחמי'. א"ר שמלאי באותה שעה נתמלא הקדוש ברוך הוא עברה, שנא' ויתעבר ה' בי וגו' ויאמר ה' אליו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה +דברים ג' כ"ו+, ועוד שפתח משה מקרא זה ויעבור ה' על פניו ויקרא +שמות ל"ד ו'+, באותה שעה נתקררה רוח הקדש, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה שתי שבועות נשבעתי, א' שתמות ואחת לאבד את ישראל, לבטל את שתיהם א"א, אם תרצה אתה לחיות ויאבדו ישראל מוטב. א"ל, רבש"ע, בעלילה אתה בא עלי, אתה תופש החבל בשני ראשים, יאבד משה ואלף כיוצא בו, ואל יאבד א' מישר'.

כלומר יש מצב שמשה הבין שזה דבר נתון שאם יחיה ויכנס לתוך ארץ ישראל עם ישראל חס וחלילה לא יהיה ואם ימות עם ישראל יכנס לארץ ישראל אבל הוא ימות ויישאר מחוץ לארץ ישראל

וכדי להבין נראה מה מצבו של עם ישראל אומר רש"י במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק י

המן הסלע הזה נוציא - לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:

 

ואומר כתר יונתן במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק י

(י) ויאספו משה ואהרן את הקהל לפני הסלע ויאמר להם משה שִׁמעו נא סרבנים [מורדים] המִן הסלע הזה אפשר לנו להוציא לכם מים:

כלומר עם ישראל נמצא בדרגה של מורדים ובדרגה של שוטים כלומר בדרגה שאם יכנס איתם משה לארץ ישראל משה יישאר ועם ישראל חס וחלילה לא יישאר .

ואומר הדברי דוד שמות (פרשת שמות) פרק ד פסוק יג

וי"ל שודאי היה רצון הקדוש ברוך הוא שלא יכנס משה לארץ אפילו בלא גזירה מצד שחטא משה אלא מצד שיש טובה לישראל כמ"ש במדרש: אילו הכניס משה את ישראל לא"י לא היה אפשר להיות בהמ"ק חרב. ואין זה טובה באמת לישראל כי עתידים לחטוא, ויצת אש בציון, וכילה חמתו בעצים ואבנים ונשארו ישראל קיימים. וזה הדבר ידע גם משה, אלא שהיה סבר שאפשר שלא יחטאו ולא יצטרכו לבא לידי חורבן, ע"כ היה סבור שיכול להיות שיכנס הוא לא"י וא"צ לומר בזה ביטול הגזירה שעדיין לא היתה הגזירה, אלא היתה ידיעה דרך נבואה שעתיד להיות כך, ומ"מ אין לזה הכרח, ודבר זה נוגע לענין קושיית בחירה וידיעה שאין להרהר אחר זה דמ"מ הבחירה לא נתבטלה. אבל אחר שנגזר הגזירה מצד חטא משה, כמ"ש: לכן לא תביא וכו', אזי נמנע כניסתו לארץ. וזה דבר ברור:

ומאיפה לומדים את זה שאמל משה בית המקדש לא היה נחרב ? חברותא מסכת סוטה דף ט עמוד א

דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה. שהיה צריך לכתוב הפסוק "רננו צדיקים לה'" ולא "בה'", באות ב', אלא כונת הפסוק רננו צדיקים - במה שעשה ה'.

ומהו הדבר שעשה ה' שעליו רננו צדיקים? - לישרים נאוה תהילה. אל תקרי נאוה תהילה, אלא נווה תהילה, כלומר במה שעשה הקדוש ברוך הוא לנוה התהילה, דהיינו למשכן ולביהמ"ק. בעבור ובזכות הישרים, וזה משה ודוד, הם הישרים שזכו שהקב"ה עשה בנווה - בבית שהם בנו דבר מיוחד, והוא, שלא שלטו שונאיהם - מחריבי ביהמ"ק במעשיהם. דוד - מצינו שלא שלטו שונאים במעשה ידיו, דכתיב לגבי חורבן ביהמ"ק "טבעו בארץ שעריה" שנבלעו השערים באדמה ולא שלטה בהם יד האויבים לקחתם.משה, מצינו שלא שלטו אויבים במעשה ידיו דאמר מר - משנבנה ביהמ"ק ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו, ואדניו. היכא? היכן נגנזו המשכן וכליו? אמר רב חסדא אמר אבימי נגנזו תחת מחילות של היכל ביהמ"ק.

כלומר אם משה היה בונה את בית המקדש עם ישראל חס וחלילה לא היה קיים ומכאן ניתן ללמוד שמה שמשה לא דיבר אל הסלע היה מצד ראית העתיד שלו שהבין שבגלל דרגתו של עם ישראל אם יכנס לארץ ישראל עם ישראל לא יוכל לעמוד מול חמתו של הקב"ה כי לא יוכל הקב"ה לתת למידת הדין לפגוע בבית המקדש ויישאר לו רק לפגוע בעם ישראל .

וזה מתרץ את בגללכם והכוונה הדרגה הרוחנית שלכם שגרמה למשה  לא לדבר עם הסלע וזה כדי שמשה לא יכנס לארץ ישראל כי חס וחלילה לא היה נשאר עם ישראל .

והיכן יודעים שמשה היחידי שיודע מקום בית המקדש ?

אומר המדרש תנאים לדברים פרק לב פסוק נב

באותה שעה אמ' משה רבונו של עולם הניח לי שאתן לישראל מתנה אחת עד שלא תקח את נשמתי אמ' לו ומה היא אמ' לפניו ברכות אני נותן להם לכך סמוך לו וזאת הברכה: ואף על פי כן הראהו הקדוש ברוך הוא את ארץ ישראל כולה מה שלא נעשה כן לכל בריה ולא עוד אלא שהראהו משנברא העולם ועד שיחיו המתים:

מבואר שהקב"ה הראה למשה את הארץ המובטחת גם לעתיד לבא ומפורש שרק משה ראה את הארץ המובטחת ולא כל בריה אחרת . משה הוא היחידי שיודע את גבולות הארץ המובטחת בדיוק רב כולל מה שייתן הקב"ה לעם ישראל לעתיד לבא .

בעצם למשה יש את המידע מה עם ישראל צריכים לקבל ותפקידו להעביר את זה לעם ישראל לעתיד לבא ,כי הוא ראה את הכול  על הארץ המובטחת כולל מקומו המדויק של בית המקדש .

וצריך להגיד שמשה קיבל יכולת לראות גם לאחר מותו

דברים פרק לד

 (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה:

 ואומר רש"י במקום דברים פרק לד (ז) לא כהתה עינו - אף משמת:

וצריך לפרש שמשה יכול לראות את הארץ המובטחת מרגע שמת עד היום ועד יום תחיית המתים כי הקב"ה נתן לו את היכולת הזאת מה שלא נתן לאף אחד .

 

פרשת מטות שניים שהיו מהלכין בדרך למי היו המים שייכים ? מה היה דעתו של רבי עקיבא לפי המהרש"א ? האם אדם צריך להכניס את עצמו לספק סכנה בהצלת חברו ? האם חייך קודמים רק כאשר יש אומדנא שאם לא תגיע הצלה ממקום אחר האדם השני ימות מצמא ? האם המים במקרה של אומדנא שחייך תלויים בהם הם ממון או נפש ? האם מותר לגנוב מהשני את המים וכיצד זה קשור לגנוב פתק של ה ס.ס בזמן הנאצים להצלת עצמך ? אם המים שייכים לשניהם למה לא ייתן מים לשני ? מה ההבדל בין חנק למניעת מזון ? האם מניעת מזון יכולה להפוך לרציחה כמו חנק ? מה לומדים מנחום איש גם זו ? האם הסברא של רבי עקיבא היא רק כאשר חייך קודמים גורם למות אחד ולא שניים ולכן זה סברא מדרבנן ולא כלל קבוע בכל מקרה ? ‏כ"ג/תמוז/תשפ"ב

בס"ד

פרשת מטות  שניים שהיו מהלכין בדרך למי היו המים שייכים ? מה היה דעתו של רבי עקיבא לפי המהרש"א ? האם אדם צריך להכניס את עצמו לספק סכנה בהצלת חברו ? האם חייך קודמים רק כאשר יש אומדנא שאם לא תגיע הצלה ממקום אחר האדם השני  ימות מצמא ? האם המים במקרה של אומדנא שחייך תלויים בהם הם ממון או נפש ? האם מותר לגנוב מהשני את המים וכיצד זה קשור לגנוב פתק של ה ס.ס בזמן הנאצים להצלת עצמך ? אם המים שייכים לשניהם למה לא ייתן מים לשני ? מה ההבדל בין חנק למניעת מזון ? האם מניעת מזון יכולה להפוך לרציחה כמו חנק ? מה לומדים מנחום איש גם זו ? האם הסברא של רבי עקיבא היא רק כאשר חייך קודמים גורם למות אחד ולא שניים ולכן זה סברא מדרבנן ולא כלל קבוע בכל מקרה ?  ‏כ"ג/תמוז/תשפ"ב

האם יהרג ובל יעבור הוא דין מהתורה או מדרבנן ?  חלק ה

צריך להבהיר שכל מה שאני כותב אינו להלכה והוא עניין  של ריתחא דאורייתא

כל נושא ייהרג ובל יעבור קשור באופן הדוק למה שכתוב בגמרא חברותא מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א

וכיצד מפרשים את מה שאונרת הגמרא

"וחי אחיך עמך",ופירש רבי אלעזר: אהדר ליה, אם לקחת ממנו ריבית, החזר לאחיך הלוה את הריבית, כי היכי דניחי בהדך. בכדי שיוכל לחיות עמך.ומקשה הגמרא: ורבי יוחנן, הסובר ש"ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים", האי "וחי אחיך עמך", מאי עביד ליה? - למה נדרש הפסוק?ומתרצת הגמרא: מבעי ליה הפסוק נצרך, לכדתניא - למה ששנינו:שנים שהיו מהלכין בדרך במדבר, או בכל מקום אחר שאין בו מים,וביד אחד מהן היה קיתון [כד] של מים. והמים שבכד היו שייכים לו. ובכד לא היה מספיק מים להחיות את שניהם עד שיגיעו למקום שיש שם מים.באופן, שאם שותין שניהם כל אחד מחצית הכד, הרי הם מתים לאחר זמן, כי לא יספיק להם המים עד שיגיעו לישוב.ואם שותה אחד מהן את הכד כולו, מגיע הוא לבדו לישוב, אך חבירו בוודאי ימות. מה יעשו?דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, יתחלקו במים בשווה לצורך חיי שעה, וימותו לאחר זמן. ואל יראה אחד במיתתו של חבירו, על ידי שישתה רק הוא והשני ימות בצמא.עד שבא רבי עקיבא ולימד דין חדש, הכתוב אומר "וחי אחיך עמך", הוי אומר, חייך קודמים לחיי חבריך, ללמדינו כי כל החיוב להחיות את אחיך היינו דוקא "עמך", כשגם אתה תוכל לחיות איתו, אבל במקום שחיי אחיך הוא במקום חייך, חייך קודמים.

הגמרא לא מפרשת דבר מהותי למי שייכים המים ?

וביד אחד מהן היה קיתון [כד] של מים

כותב המהרש"א [חדושי אגדות] מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א

וחי אחיך עמך חייך קודמין וכו' דמלת עמך משמע שיהא הוא טפל לך ונראה לפי הדרש דרבי עקיבא דאם היה הקיתון של מים של שניהם דמודה רע"ק לבן פטורא דשניהם ימותו ואל יראה כו' ואפשר דהיינו טעמא כדאמרינן דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך וק"ל:

והמהרש"א מחדש בנראה לי שאם הקיתון היה שייך לשניים היו מתים שניהם ומה שאמר חייך קודמים זה רק כאשר המים שייכים לך ועדיין אומר המהרש"א קשה לי .

אכן הדבר הזה קשה כי יש כאן אל תעמוד על דם רעיך ואתה מחויב לתת לשני את המים כי אם המים הם ממון אדם צריך לתת את כל ממונו כדי לא לעבור על לאו מהתורה ולכאורה אתה חייב לתת לשני את המים . בנתינת המים אתה לא ממית את עצמך עכשיו אתה רק נכנס למצב סכנה שהוא אומדנא שאם לא תמצא מים עד שתגיע ליישוב תמות חס וחלילה בצמא אבל ברגע זה אין אתה נמצא בסכנת מיתה מיידית ויוצא שהמים "שיכים" גם לשני .

וכך כותב השו"ת להורות נתן תוכן העניינים חלק יא

- ב"מ (סב א) בשנים שהלכו בדרך וביד אחד קיתון של מים דרש בן פוטירא מוטב שישתו שניהם וימותו - עד שבא ר' עקיבא ולימד חייך קודמין - במהרש"א שם דאם היה הקיתון של שניהם גם רע"ק מודה לבן פוטירא דמאי חזית וכו' - קושיית החת"ס ומנחת חנוך (מצוה רצ"ו) על תוס' סנהדרין (עד ב) דבאינו עושה מעשה לא אמרינן מאי חזית והרי לבן פוטירא אף באינו עושה מעשה אסור להחיות את עצמו - מחדש דהא דאמר בן פוטירא שישתו שניהם היינו היכי שבעל המים לא ימות מיד - בכס"מ (פ"א מרוצח) דחייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו - בסמ"ע (סי' שפ"ח) שאם כבר בא עליו הנזק אסור לסלקו בידים כשגורם עי"ז היזק לחבירו.

וכך כותב הכסף משנה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד

[יד] כל היכול להציל ולא הציל וכו'. בס"פ בן סורר ומורה (דף ע"ג) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת"ל והשבותו לו אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימטו לא קמ"ל. וכתב הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק:

כלומר אדם חייב להכניס את עצמו לספק סכנה עכשיו כדי להציל את חברו וגם נראה מאוד תמוה שבעניין כזה מהותי הגמרא לא מעמידה את עניין בעלות על המים בצורה ברורה ונראה לי שאם שנים הולכים במדבר הם מסכמים מראש שהמים שייכים לשניהם כי אחרת איך יסכים מי שלא שייך לו המים להיכנס למדבר בלי שיהיה לו מים . ועוד צריך להגיד שכאשר הולכים במדבר המים כבדים ולכן יש חלוקה של נשיאת המים בין שניהם כך שפעם זה לוקח ופעם זה לוקח  ולכן הבעלות של המים מסתמא של שניהם .

אפשר לומר שכל החידוש של רבי עקיבא בחייך קודמים במקרה ואתה לא עומד בסכנת חיים  מידית  והמים שייכים לך ורק יש לך אומדנה שאם תיתן מהמים לאדם אחר  ולא יהיה לך הצלה ממקום אחר  אתה ודאי תמות מצמא, המים שאתה נותן אינם  כבר ממון שאתה חייב לתת כדי לא לעבור על לאו של אל תעמוד על דם רעך כי המים הללו הופכים לחלק מהחיות שלך ואת זה אתה לא חייב לתת זה לשיטת המהרש"א , זה כאילו אתה נותן איבר מהגוף שלך שהופך אותך לטריפה ויש לך זמן שאול לחיות.ולכן אתה לא מחוייב לתת אותו .  

וכך כותב על זה המשנה הלכות על גניבת כרטיס בזמן הנאצים שיכל לגנוב ממועצת זקנים ולהציל את עצמו . הכרטיס הוא לא נייר לבן כי אם "נפש חבירו " וכך כותב השו"ת משנה הלכות חלק ט סימן שפד

ולפענ"ד אומר אני דודאי אם היו הכרטיסים מונחים אצל הס. ס. ימ"ש או כיוצא בו במקום מוצנע או מופקר וכל אחד שיכול להגיע לכרטיס יציל עצמו ודאי כדבריו כן הוא דכל מי שיכול להציל עצמו חייב להציל עצמו בכל האפשר אבל הכא דהכרטיסים נתנו ביד מועצת הזקנים ליתנם למי שירצו ולהציל לפי דעתם ונעשו הם גבאי נפשות הללו ובידם להציל לפי הבנתם וזכו להאנשים שירצו להצילם והחוטף מהם ח"ו אם לא היו נותנים לו ממילא אלא לאיש אחר א"כ חטף בזה נפש חבירו, ולא מיבעיא אם כבר חלקו ביניהם הכרטיסים ועשו רשימה את מי ליתן כרטיס כזה א"כ הרי זה כבר הוא בכלל חוטף נפש ממש שהרי כבר זכו להם המחלקים לכל מי שרשמוהו ליתן דזכין לאדם שלא בפניו

ואם נגיד שהמים של שניהם ולא כמהרש"א החידוש של רבי עקיבא שהיות והמים ברשותך ולא שייכים לך כי אם רק חצי מהמים וחייך קודמים ויש לך אומדנא שאם תיתן את חצי מהמים או אפילו חלק אחד למי ששיך לו ולא יהיה לך הצלה ממקום אחר ואתה תמות חצי המים ששיכים לשני הופכים לחלק מהחיות שלך ומדין חשבונו של עולם אין לך מחויבות לתת את המים למי ששייך לו כי אם תיתן שניכם תמותו מאומדנא ואין כאן דין הצלה כי אם דין מיתה לשניכם והקב"ה סיבב שאצל האחד יהיו המים ולכן דמו סמוק מדמו של השני  במקרה הזה ואין לראשון  מחויבות לתת את המים לשני  כדין ממון . ואם הקב"ה יסובב שיהיה לנו הצלה ממקום אחר אז גם השני יחיה אם מזלו גרם .

וכך כותב החזון איש :

ור' עקיבא אמר דמשום חייך קודמין נפטר מהצלת חיי שעה של חברו ונראה דאין חברו רשאי לגזול ממנו מימיו דאף על גב דאדם רשאי להציל עצמו בממון של חברו הכא כבר הוכרע הדין דחייך קודמין והוי הגוזל גוזל נפש של חברו חזון איש חו"מ ח"ג כ"ו

ואם נעשה ציור של 2 אנשים הנמצאים בשני חדרים סמוכים אטומים לאוויר מבחוץ עם צינור המחבר ביניהם והאחד שואב אויר מהחדר השני האם יש בזה דין רוצח ? ואמר לי הרב הרשלר  שאכן יש כאן מעין פעולת חנק של אדם אחד של האדם השני . ושאלתי מה ההבדל למים ששותה האחד את המים המוגבלים לחיי אדם אחד ואילו  השני ימות מצמא ?

הפנה אותי אותו הרב הרשלר  לרמב"ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ה

מי שעבר על איסור כרת או מיתת בית דין והתרו בו והרכין בראשו או שתק ולא קבל עליו התראה, אין הורגין אותו כמו שביארנו ואין מלקין אותו, חזר ועשה כך והתרו בו והרכין בראשו או שתק אין ממיתין אותו ואין מלקין אותו, חזר פעם שלישית ועבר והתרו בו אף על פי שהרכין בראשו או שתק כונסין אותו לכיפה עד שימות, וכל אלו שלא קבלו עליהן ההתראה מכין אותן מכת מרדות הואיל וחטאו מכל מקום אפילו על איסור של דברו /דברי/ סופרים מכין אותו מכת מרדות.

כלומר להכניס אדם למקום סגור ללא אוכל ושתייה אין זה דין מיתה כלומר יש הבדל בין מניעת מים ואוכל למניעת אויר שזה מיתה בחנק . ואז הפנה אותי למעשה עם נחום איש גם זו

חברותא מסכת תענית דף כא עמוד א

משראו כך, אמרו לו תלמידיו לנחום בתמיהה: רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, עד כדי כך שאתה בטוח שלא יפול הבית כל זמן שאתה בו, למה עלתה לך כך, שאתה כל כך מיוסר?אמר להם: בניי! אני גרמתי לעצמי את הייסורין הללו.שכך היה מעשה:פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי [משא] של שלשה חמורים.אחד של מאכל,ואחד של משתה,ואחד של מיני מגדים [פירות].

בא עני אחד, ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני [תן לי דבר מה לאכול]!אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור דבר מאכל.לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו של העני, שהיה רעב מאוד.הלכתי ונפלתי על פניו של העני, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו [יתעוורו],ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו,רגלי שלא חסו על רגליך - יתקטעו.ולא נתקררה דעתי, עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין.וכך אכן היה.אמרו לו תלמידיו: אוי לנו שראינוך בכך, במצב כזה!אמר להם: אוי היה לי אם לא ראיתוני בכך.ואמאי קרו ליה לנחום בכינוי זה: נחום איש גם זו, על שום מה כינוהו "איש גם זו"?משום דכל מילתא דהוה סלקא ליה [שכל מאורע שהיה קורה לו, לטוב ולרע], אמר: גם זו לטובה.

יוצא לנו שגם אוכל יכול לגרום למיתה מידית ונחום גם זו רצה לקבל עונשו מהשמים עכשיו והיה זה קרוב לדין רציחה בשוגג כי הוא לא ידע מה מצבו של העני . ואולי במקרה שלנו כאשר ידוע שהמים מספיקים לחיות של אדם אחד השתייה של המים הוא כמו יניקה של אויר שגורמת למיתה ויש לנו כאן מעשה של רציחה הדומה ליניקה ולחנק ורבי עקיבא מכריע פה שהיות וחייך קודמים ורק אחד יכול להישאר בחיים מותר לך לשתות את המים גם אם חלק מהמים שייכים לחבר שלך כי דינם של המים הם כמו נפשך מול נפשו של חבריך והיות וחייך קודמים ולא ניתן להציל את השני אתה יכול לשתות את המים . ויש כאן הכרעה של רבי עקיבא מתוך חשבונו של העולם שעדיף שאחד יחיה ולא שנים ימותו . ונסיבות העניין מצביע שעדיף לתת למי שאצלו הקיתון כי כך מזלו גרם כי האפשרות השניה ששניהם ימותו הוא בניגוד לחשבונו של עולם . וזה נותן לי חיזוק לדברי שייהרג ובל יעבור של רציחה הוא מדרבנן ולא מדאורייתא ועדיין יש עוד נושא שאדון בו שבוע הבא והוא המקרה של בגמרא חברותא מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב

וכן היה מעשה בענין זה, בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, שהכישו נחש. ובא יעקב איש כפר סכניא שהיה מין, לרפאותו. ולא הניחו לא נתן רבי ישמעאל לאותו מין לרפאותו.

ששם ריפוי על ידי מין הוא ברור מדרבנן ואומרים לבן דמא תמות ולא תתרפא מעבודה זרה

 

 

 

 

פרשת פינחס האם כל הנימנו וגמרו המופיעים בגמרא (עשר במספר ) שהם דין דאורייתא יש משא ומתן מפורט על 2 צדדי הסוגיה ורק על ייהרג ואל יעבור לא? מה אומר הכסף משנה על שיטת ריש לקיש ? האם כאשר מפעילים את סברת מה חזית מגיעים לתוצאה הפוכה מבסיס העיקרון של מה חזית ? איך הסברא מה חזית יכולה להביא לסופו של עם ישראל לפי הכסף משנה ? איך הפסוק שלמד בן פתורא וחי אחיך עמך הפך למת אחיך איתך ? האם בן פתורה השתמש בסברא מה חזית כאשר אמר ואל יראה אחד במיתתו של חבירו ? מה היה הקושי של רבי עקיבא ? מה המשמעות של חייך קודמים במקרה של בן פתורא ? למה דווקא ייהרג זה שאומרים לו תהרוג ואם לא תיהרג ? ‏ט"ז/תמוז/תשפ"ב

 בס"ד

פרשת פינחס האם כל הנימנו וגמרו המופיעים  בגמרא (עשר במספר ) שהם  דין דאורייתא יש משא ומתן מפורט על 2 צדדי הסוגיה ורק על ייהרג ואל יעבור לא? מה אומר הכסף משנה על שיטת ריש לקיש ? האם כאשר מפעילים את סברת מה חזית מגיעים לתוצאה הפוכה מבסיס העיקרון של מה חזית ? איך הסברא מה חזית יכולה להביא לסופו של עם ישראל לפי הכסף משנה ? איך הפסוק שלמד בן פתורא וחי אחיך עמך הפך למת אחיך איתך ? האם בן פתורה השתמש בסברא מה חזית כאשר אמר ואל יראה אחד במיתתו של חבירו ? מה היה הקושי של רבי עקיבא ? מה המשמעות של חייך קודמים במקרה של בן פתורא ? למה דווקא ייהרג זה שאומרים לו תהרוג ואם לא תיהרג ?  ‏ט"ז/תמוז/תשפ"ב

האם יהרג ובל יעבור הוא דין מהתורה או מדרבנן ?  חלק ד

צריך להבהיר שכל מה שאני כותב אינו להלכה והוא עניין  של ריתחא דאורייתא לליבון הסוגיה 

נשאר לנו לעבור על עוד 3 מקרים של נמנו וגמרו ולראות האם הכלל שכאשר זה דין דאורייתא יש דיון בגמרא על כל צדדי הנמנו וגמרו . עד כאן ראינו שב 7 מקרים הראשונים אכן הכלל "עובד" כמו שכתבתי בחלק ג להלן 3 המקרים הבאים

8. תלמוד בבלי מסכת תמורה דף ז עמוד א

רבי יוחנן לא שמיע לך הא דאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בעל מום לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות

9. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נא עמוד ב

וא"ר יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשבת העשויה לכמך

10. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נב עמוד א

ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות פרוש ולא עבוד עובדא רבי יצחק ותלמידי דרבי חנינא עבוד עובדא כרבי יהודה ואף על גב דנבעלה

נתחיל במקרה ה 8

8. תלמוד בבלי מסכת תמורה דף ז עמוד א

רבי יוחנן לא שמיע לך הא דאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בעל מום לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות

חברותא מסכת תמורה דף ז עמוד א

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: וכי לא שמיע לך הא דאמר רבי ינאי: בחבורה נמנו, חבורת חכמים מנו כל הדרשות וכל הלאווים השייכים בענין בהמת בעלת מום לגבי קרבן, וגמרו, והגיעו למסקנא כי המקדיש בעל מום לגבי מזבח, ועשה כל עבודותיו, עובר משום חמשה שמות המבוארים לעיל.

ועתה, אי, אם כשאלתך, שהלאו של ההקדשה הוא דוקא בתמורה, קשה, בתמורה נמי ששה הוויין, הרי ששה לאווין הן, דאיכא נמי לאו דתמורה, ולמה גמרו רק חמשה. ומוכרח לומר שלא מדובר בממיר, ולא במקדיש תחילת קדושה.אמר ליה ריש לקיש: אלא מאי, מהי מסקנתך מדברי חכמים שנמנו וגמרו, שמדובר בבעל מום מעיקרו והקדישו בתחילת קדושה, אם כן, עדיין לא תירצת לי על שאלתי אמאי לקי על ההקדשה? הלא דיקלא בעלמא הוא, ומעולם לא הקדישה אלא לדמיה, ולא חלה עליה קדושת קרבן כלל?אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: אינו דומה למקדיש דיקלא, כי דיקלא - לאו זילא מילתא, אין בכך בזיון, כיון שמין עצים הוא, ואף אם הקדישו במפורש, אין בכך כלום. מה שאין כן, המקדיש בעל מום מעיקרא, זילא מילתא, יש בכך בזיון, כיון דשביק [עזב] תמים, ואקדיש בעלי מומין, הלכך מיחייב על עצם בזיון קדשים, אף על פי שברור לו שלא חלה עליה קדושת קרבן.

לישנא אחרינא:אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: אפילו הכי, שאינה קדושה כלל - בזיא מילתא, עשה דבר שיש בו בזיון. דאם הקדיש דקל, שליכא במינו, שאין שום עץ הראוי למזבח [כלומר, לקרבן] אין בכך בזיון, ומה שהקדישו הם פטפוטי מילים בעלמא, הלכך - לא לקי. לאפוקי, מה שאין כן, במקדיש בעל מום, כיון דאיכא במינו שאר בהמות תמימין הראויין לקרבן, והוא הקדיש בעלת מום, ועשה דבר מגונה, הלכך - לקי.אמר רבא: השתא דאמור טעמא, אחרי שנאמר הטעם, שבעל מום דלקי, שהוא משום דבזיא מילתא, אם כן, אפילו אקדיש ליה לדמי נסכים, כלומר, המקדיש בעל מום כדי שימכר ובדמיה יקנו נסכים - נמי לקי.כלומר, אילו היה העבירה במקדיש בעל מום מחמת עצמו בהיותו בעל מום, היה אפשר לומר, שאם מקדישו מלכתחילה לצורך קניית קרבן אחר בדמים, אין בכך עבירה ואינו לוקה. אבל, עתה שהסקנו כי עיקר העבירה הוא משום שעזב מלהקדיש תם והקדיש בעל מום, אין נפקא מינה בין אם הקדישו לצורך הקרבה לבין לצורך מכירה.ואפילו אם הקדישו לצורך קניית נסכים בדמיו, למרות שבנסכים אין בזיון כל כך, שהרי לגבי נסכים הוא בודאי כדיקלא בעלמא הואיל ואין במין בהמה דבר הראוי לנסכים, מכל מקום, עבר על הלאו, ולוקה. לפי שאין העבירה אלא עצם עזיבת התמימים והקדשת בעל מום.ומבארת הגמרא: והא דרבא, אינו מוסכם על כל התנאים אלא תנאי היא, היא תלויה במחלוקת תנאים.

וממשיכה הגמרא במשא  ומתן מפורט כי מדובר על דין מאורייתא שצריך עיון ובאור כלומר יש לנו כאן נמנו וגמרו על דין דאוריתא והכלל שאני בודק אכן מתקיים פה  ויש  משא ומתן נרחב בגמרא בניגוד לנימנו וגמרו של יהרג ואל יעבור  .

9. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נא עמוד ב

וא"ר יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשבת העשויה לכמך

דין זה מדאורייתא (אני חשבתי שזה דין דרבנן אבל אמר לי הרב הרשלר שזה דין מדאורייתא )

ויש משא ומתן ארוך בנידון  בגמרא במקום על הנושא הנ"ל

10. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נב עמוד א

ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות פרוש ולא עבוד עובדא רבי יצחק ותלמידי דרבי חנינא עבוד עובדא כרבי יהודה ואף על גב דנבעלה

כל הדין של ממאנת הוא דין מדרבנן שנתנו לקטנה יכולת למאן כאשר תגדל . כאשר אביה מחתן אותה בקטנותה זה דין  מדאורייתא אבל כאשר אימה או אחיה הגדולים מחתנים אותה הנשואים של קטנה רק מדרבנן ותקנו חכמים מיאון לקטנה כאשר תגדל .

ועל אף שזה דין מדרבנן יש משא ומתן נרחב בנושא .

יוצא לנו כאן שנימנו וגמרו בדין של ייהרג ובל יעבור חורג משאר הנימנו וגמרו על דין דאורייתא בכל הבבלי שכאן ביהרג ואל יעבור ברציחה ועריות אין לנו משא ומתן על הדין וזה מצריך באור או הבנה שיכול להיות שזה דין מדרבנן .

ועוד קשה לי שאומר הכסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה

כתב הרמ"ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ"ה) דמש"ה אמרינן בש"ד יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני דיחדו לו וא"ל קטול לפלניא ומש"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע"פ טענה זו א"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר"ל קשיא דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:

לפי הכסף משנה לשיטת ריש לקיש היה לו קבלה בידו על ייהרג ולא יעבור כי הסברא של רבא לא מסתדרת עם שיטתו של ריש לקיש וזה מעורר שאלה .

אבל יש כאן עוד קושיה עצומה על הכסף משנה שאומר

אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע"פ טענה זו א"א להם למסור שום אחד מהם

כלומר כל הסברא של מה חזית הוא בגלל חשבונו של עולם כלומר אדם לא יודע האם דמו סמוק מדם האחר ולכן הוא לא יהרוג את השני כי אולי השני יועיל לעולם יותר ממני ולכן בגלל הסברא הזאת כולם עכשיו צריכים למות מדובר אולי בכל עם ישראל (אני בכוונה מקצין )   כלומר העולם יפסיד את כל המצוות של עם ישראל  רק בגלל שאני לא יודע האם דמי סמוק מדם חברי וזה יוצר מצב שהפעלת סברא במצבים מסוימים גורמת ההיפך של עקרון הסברא .

ולי נראה שזה בדיוק מה שהפריע לרבי עקיבא בשיטה של בן פתורא

 חברותא מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א

"וחי אחיך עמך",ופירש רבי אלעזר: אהדר ליה, אם לקחת ממנו ריבית, החזר לאחיך הלוה את הריבית, כי היכי דניחי בהדך. בכדי שיוכל לחיות עמך.ומקשה הגמרא: ורבי יוחנן, הסובר ש"ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים", האי "וחי אחיך עמך", מאי עביד ליה? - למה נדרש הפסוק?ומתרצת הגמרא: מבעי ליה הפסוק נצרך, לכדתניא - למה ששנינו:שנים שהיו מהלכין בדרך במדבר, או בכל מקום אחר שאין בו מים,וביד אחד מהן היה קיתון [כד] של מים. והמים שבכד היו שייכים לו. ובכד לא היה מספיק מים להחיות את שניהם עד שיגיעו למקום שיש שם מים.באופן, שאם שותין שניהם כל אחד מחצית הכד, הרי הם מתים לאחר זמן, כי לא יספיק להם המים עד שיגיעו לישוב.ואם שותה אחד מהן את הכד כולו, מגיע הוא לבדו לישוב, אך חבירו בוודאי ימות. מה יעשו?דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, יתחלקו במים בשווה לצורך חיי שעה, וימותו לאחר זמן. ואל יראה אחד במיתתו של חבירו, על ידי שישתה רק הוא והשני ימות בצמא.עד שבא רבי עקיבא ולימד דין חדש, הכתוב אומר "וחי אחיך עמך", הוי אומר, חייך קודמים לחיי חבריך, ללמדינו כי כל החיוב להחיות את אחיך היינו דוקא "עמך", כשגם אתה תוכל לחיות איתו, אבל במקום שחיי אחיך הוא במקום חייך, חייך קודמים.

ועל כן, בשנים שהולכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, פוסק רבי עקיבא, שישתה בעל הקיתון את המים, ואינו חייב להחיות את חבירו, במקום שהוא עצמו ימות על ידי כך.

והשאלה הנשאלת האם הפסוק וחי אחיך עמך מספיק כדי להבין את בן פתורא ? הרי כתוב וחי אחיך עמך ולא שימות איתך . אומנם את המצווה להחיות את אחיך לומדים ומהפסוק וחי אחיך עמך אבל כאשר אין את האפשרות הזאת אולי בן פתורא היה חושב על פתרון אחר ? ולי נראה שכאן נכנס באופן ניסתר הסברא של מאי חזית דדמך סמוק מדם חברך ? ולכן אומר בן פתורא את "ואל יראה אחד במיתתו של חבירו" כלומר בן פתורא משתמש לפי דעתי בסברא של מה חזית ביחד עם הפסוק וחי אחיך עימך כי אחרת אנחנו נמצאים בסתירה מהותית כי התוצאה של חי אחיך עמך גורמת למת אחיך איתך .

רבי עקיבא רואה את התוצאה של הסברא של מה חזית שבמקום אחד שימות יש לנו שנים שמתים והוא ממש נגד הרעיון שעומד בבסיס הסברא של מה חזית ולכן הבין רבי עקיבא שצריך פתרון לציור הזה .

חייך קודמים הוא סברא במקום כזה שהתוצאה של מה חזית היא כנגד בסיס הסברא .

כלומר כאשר יש אחד מול אחד אז סברת מה חזית גורם לכך שהמציאות גורמת לכך שמי שמאימים עליו מוותר למי שנאמר עליו להרוג אותו וכאן הסברא היא שאם הקב"ה הביא על אחד מסוים  את האיום תהרוג ואם לא נהרוג אותך הוא זה שמוותר והוא ייהרג כי מזלו גרם לכך . אבל אם כל השניים צריכים להיהרג העולם מפסיד ולכן חייך קודמים והוא גם מדין טובתו של העולם שהקב"ה סיבב שדווקא אתה יהיה ברשותך קיתון המים כי מזלך גרם ואתה תרוויח את חייך אבל השני יפסיד .

 יש עוד לדון בנושא ובלי נדר אמשיך שבוע הבא .

נספח לחלק א :

מי שקרא את כל 3 החלקים הקודמים מוזמן לעיין במאמר הראשון שבו מצאתי דברי רמב"ם שהיו בניגוד לסברא שלי ותיקנתי את זה .

וזה החלק המתוקן :

"ועוד יש לומר למה הרמב"ם כתב בדבריו לאחד שעבר על ייהרג ולא יעבור בצנעה משמע שאפילו לא עובר על מצוות לא תעשה (שכתב רק על העובר בפרהסיה שעבר על מצות לא תעשה של חילול השם ) רק אם עבר בפרהסיה כלומר אפילו מצווה מהתורה לא עובר .

אבל לאחר עיון נוסף ראיתי שלא ניתן לדייק ברמב"ם את הדיוק הנ"ל כי כתוב בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סג

ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה ולא תחללו את שם קדשי. וחטאו גדול מאד. אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס.

כלומר לפי הרמב"ם כן עובר על מצוות לאו ופשוט שחושב הרמב"ם שזה מהתורה . אבל הרמב"ם אומר שעל כל עבירה של אדם יש חילול השם וזה לשון ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סג

והחלק השני הכולל גם כן, שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה.

וצריך עיון אם בזמן השמד עובר על מנהג מרבנן איך עובר על מצווה מהתורה לפי דברי הרמב"ם ? וכפי שנראה מיד שרש"י כותב פרוש שנראה שייהרג ובל יעבור זה  תקנה מדרבנן . או אולי צריך להגיד שלאחר שנימנו וגמרו כל חכמי ישראל ייהרג ובל יעבור גם עם עובר על מצווה מדרבנן יש חילול השם מדאורייתא . ואולי נגיד שרבנן תיקנו שביחיד ולא בפרהסיה ברציחה ועריות (בעבודה זרה יש לימוד מפסוקים )  זה יהיה כפרהסיה . ועוד צריך לעיין מה הקשר של חילול השם לסברא מה דמי סמוק מדמך שזה חשבונו של עולם ואם אני סובר שדמי סמוק מדם חברי באונס כאשר יש לי טענה של חיי קודמים יש כאן חילול השם ?

ואומר התלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד ב

והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ שנאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ותניא שלשים וששה ממש דברי ר' יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין

ואתה רואה שאין שיווין בין אנשים ואם היו אומרים ליאיר בן מנשה להרוג אדם או שיהרגו אותו והוא שקול לרוב סנהדרין מה דינו ? "