בס"ד
פרשת פינחס האם כל הנימנו וגמרו המופיעים בגמרא (עשר במספר ) שהם דין דאורייתא יש משא ומתן מפורט על 2 צדדי
הסוגיה ורק על ייהרג ואל יעבור לא? מה אומר הכסף משנה על שיטת ריש לקיש ? האם כאשר
מפעילים את סברת מה חזית מגיעים לתוצאה הפוכה מבסיס העיקרון של מה חזית ? איך
הסברא מה חזית יכולה להביא לסופו של עם ישראל לפי הכסף משנה ? איך הפסוק שלמד בן
פתורא וחי אחיך עמך הפך למת אחיך איתך ? האם בן פתורה השתמש בסברא מה חזית כאשר
אמר ואל יראה אחד במיתתו של חבירו ? מה היה הקושי של
רבי עקיבא ? מה המשמעות של חייך קודמים במקרה של בן פתורא ? למה דווקא ייהרג זה
שאומרים לו תהרוג ואם לא תיהרג ? ט"ז/תמוז/תשפ"ב
האם יהרג ובל יעבור הוא דין מהתורה או מדרבנן ? חלק ד
צריך להבהיר שכל מה שאני כותב אינו להלכה והוא עניין של ריתחא דאורייתא לליבון הסוגיה
נשאר לנו לעבור על עוד 3 מקרים של נמנו וגמרו ולראות האם הכלל שכאשר זה
דין דאורייתא יש דיון בגמרא על כל צדדי הנמנו וגמרו . עד כאן ראינו שב 7 מקרים
הראשונים אכן הכלל "עובד" כמו שכתבתי בחלק ג להלן 3 המקרים הבאים
8. תלמוד בבלי מסכת תמורה דף ז עמוד א
רבי יוחנן לא שמיע לך הא דאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בעל מום
לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות
9. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נא עמוד ב
וא"ר יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין
נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשבת העשויה
לכמך
10. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נב עמוד א
ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא
שתי שערות פרוש ולא עבוד עובדא רבי יצחק ותלמידי דרבי חנינא עבוד עובדא כרבי יהודה
ואף על גב דנבעלה
נתחיל במקרה ה 8
8. תלמוד בבלי מסכת תמורה דף ז עמוד א
רבי יוחנן לא שמיע לך הא דאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בעל מום
לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות
חברותא מסכת תמורה דף ז עמוד א
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: וכי לא שמיע
לך הא דאמר רבי ינאי: בחבורה נמנו, חבורת חכמים מנו כל הדרשות וכל הלאווים
השייכים בענין בהמת בעלת מום לגבי קרבן, וגמרו, והגיעו למסקנא כי המקדיש
בעל מום לגבי מזבח, ועשה כל עבודותיו, עובר משום חמשה שמות המבוארים
לעיל.
ועתה, אי, אם כשאלתך, שהלאו של ההקדשה הוא דוקא בתמורה, קשה, בתמורה
נמי ששה הוויין, הרי ששה לאווין הן, דאיכא נמי לאו דתמורה, ולמה גמרו
רק חמשה. ומוכרח לומר שלא מדובר בממיר, ולא במקדיש תחילת קדושה.אמר ליה ריש לקיש: אלא
מאי, מהי מסקנתך מדברי חכמים שנמנו וגמרו, שמדובר בבעל מום מעיקרו
והקדישו בתחילת קדושה, אם כן, עדיין לא תירצת לי על שאלתי אמאי לקי על ההקדשה? הלא
דיקלא בעלמא הוא, ומעולם לא הקדישה אלא לדמיה, ולא חלה עליה קדושת קרבן
כלל?אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: אינו דומה למקדיש דיקלא, כי דיקלא -
לאו זילא מילתא, אין בכך בזיון, כיון שמין עצים הוא, ואף אם הקדישו
במפורש, אין בכך כלום. מה שאין כן, המקדיש בעל מום מעיקרא, זילא מילתא, יש
בכך בזיון, כיון דשביק [עזב] תמים, ואקדיש בעלי מומין, הלכך מיחייב
על עצם בזיון קדשים, אף על פי שברור לו שלא חלה עליה קדושת קרבן.
לישנא אחרינא:אמר ליה רבי יוחנן
לריש לקיש: אפילו הכי, שאינה קדושה כלל - בזיא מילתא, עשה דבר שיש
בו בזיון. דאם הקדיש דקל, שליכא במינו, שאין שום עץ הראוי למזבח
[כלומר, לקרבן] אין בכך בזיון, ומה שהקדישו הם פטפוטי מילים בעלמא, הלכך - לא
לקי. לאפוקי, מה שאין כן, במקדיש בעל מום, כיון דאיכא במינו שאר בהמות
תמימין הראויין לקרבן, והוא הקדיש בעלת מום, ועשה דבר מגונה, הלכך - לקי.אמר
רבא: השתא דאמור טעמא, אחרי שנאמר הטעם, שבעל מום דלקי, שהוא משום
דבזיא מילתא, אם כן, אפילו אקדיש ליה לדמי נסכים, כלומר, המקדיש בעל
מום כדי שימכר ובדמיה יקנו נסכים - נמי לקי.כלומר, אילו היה
העבירה במקדיש בעל מום מחמת עצמו בהיותו בעל מום, היה אפשר לומר, שאם מקדישו
מלכתחילה לצורך קניית קרבן אחר בדמים, אין בכך עבירה ואינו לוקה. אבל, עתה שהסקנו
כי עיקר העבירה הוא משום שעזב מלהקדיש תם והקדיש בעל מום, אין נפקא מינה בין אם
הקדישו לצורך הקרבה לבין לצורך מכירה.ואפילו אם הקדישו לצורך קניית נסכים בדמיו,
למרות שבנסכים אין בזיון כל כך, שהרי לגבי נסכים הוא בודאי כדיקלא בעלמא הואיל
ואין במין בהמה דבר הראוי לנסכים, מכל מקום, עבר על הלאו, ולוקה. לפי שאין העבירה
אלא עצם עזיבת התמימים והקדשת בעל מום.ומבארת הגמרא: והא
דרבא, אינו מוסכם על כל התנאים אלא תנאי היא, היא תלויה במחלוקת תנאים.
וממשיכה הגמרא במשא ומתן מפורט כי מדובר על דין מאורייתא שצריך
עיון ובאור כלומר יש לנו כאן נמנו וגמרו על דין דאוריתא והכלל שאני בודק אכן
מתקיים פה ויש משא ומתן נרחב בגמרא בניגוד לנימנו וגמרו של
יהרג ואל יעבור .
9. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נא עמוד ב
וא"ר יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין
נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשבת העשויה
לכמך
דין זה מדאורייתא (אני חשבתי שזה דין דרבנן אבל
אמר לי הרב הרשלר שזה דין מדאורייתא )
ויש משא ומתן ארוך בנידון בגמרא במקום על הנושא הנ"ל
10. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נב עמוד א
ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא
שתי שערות פרוש ולא עבוד עובדא רבי יצחק ותלמידי דרבי חנינא עבוד עובדא כרבי יהודה
ואף על גב דנבעלה
כל הדין של ממאנת הוא דין מדרבנן שנתנו לקטנה יכולת למאן כאשר תגדל . כאשר
אביה מחתן אותה בקטנותה זה דין מדאורייתא
אבל כאשר אימה או אחיה הגדולים מחתנים אותה הנשואים של קטנה רק מדרבנן ותקנו חכמים
מיאון לקטנה כאשר תגדל .
ועל אף שזה דין מדרבנן יש משא ומתן נרחב בנושא .
יוצא לנו כאן שנימנו וגמרו בדין של ייהרג ובל יעבור חורג משאר הנימנו
וגמרו על דין דאורייתא בכל הבבלי שכאן ביהרג ואל יעבור ברציחה ועריות אין לנו משא
ומתן על הדין וזה מצריך באור או הבנה שיכול להיות שזה דין מדרבנן .
ועוד קשה לי שאומר הכסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה
כתב הרמ"ך אף על פי שנמצא בתוספתא
כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ"ה) דמש"ה אמרינן
בש"ד יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי
סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר
שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני דיחדו לו וא"ל קטול לפלניא
ומש"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל
יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד
מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את
זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק
טפי וע"פ טענה זו א"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר"ל
קשיא דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא
דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר
דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה
בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ
דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:
לפי הכסף משנה לשיטת ריש לקיש היה לו קבלה
בידו על ייהרג ולא יעבור כי הסברא של רבא לא מסתדרת עם שיטתו של ריש לקיש וזה
מעורר שאלה .
אבל יש כאן עוד קושיה עצומה על הכסף משנה שאומר
אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו
אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו
שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא
דהאי סומק טפי וע"פ טענה זו א"א להם למסור שום אחד מהם
כלומר כל הסברא של מה חזית הוא בגלל חשבונו
של עולם כלומר אדם לא יודע האם דמו סמוק מדם האחר ולכן הוא לא יהרוג את השני כי אולי
השני יועיל לעולם יותר ממני ולכן בגלל הסברא הזאת כולם עכשיו צריכים למות מדובר אולי
בכל עם ישראל (אני בכוונה מקצין ) כלומר
העולם יפסיד את כל המצוות של עם ישראל רק
בגלל שאני לא יודע האם דמי סמוק מדם חברי וזה יוצר מצב שהפעלת סברא במצבים מסוימים
גורמת ההיפך של עקרון הסברא .
ולי נראה שזה בדיוק מה שהפריע לרבי עקיבא בשיטה של
בן פתורא
חברותא מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א
"וחי
אחיך עמך",ופירש רבי אלעזר: אהדר ליה, אם
לקחת ממנו ריבית, החזר לאחיך הלוה את הריבית, כי היכי דניחי בהדך. בכדי
שיוכל לחיות עמך.ומקשה הגמרא: ורבי יוחנן, הסובר ש"ריבית קצוצה אינה
יוצאה בדיינים", האי "וחי אחיך עמך", מאי עביד ליה? - למה
נדרש הפסוק?ומתרצת הגמרא: מבעי ליה הפסוק נצרך, לכדתניא - למה
ששנינו:שנים שהיו מהלכין בדרך במדבר, או בכל מקום אחר שאין בו מים,וביד
אחד מהן היה קיתון [כד] של מים. והמים שבכד היו שייכים לו. ובכד לא היה
מספיק מים להחיות את שניהם עד שיגיעו למקום שיש שם מים.באופן, שאם שותין שניהם כל
אחד מחצית הכד, הרי הם מתים לאחר זמן, כי לא יספיק להם המים עד שיגיעו
לישוב.ואם שותה אחד מהן את הכד כולו, מגיע הוא לבדו לישוב,
אך חבירו בוודאי ימות. מה יעשו?דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, יתחלקו
במים בשווה לצורך חיי שעה, וימותו לאחר זמן. ואל יראה אחד במיתתו של
חבירו, על ידי שישתה רק הוא והשני ימות בצמא.עד שבא רבי עקיבא ולימד
דין חדש, הכתוב אומר "וחי אחיך עמך", הוי אומר, חייך קודמים
לחיי חבריך, ללמדינו כי כל החיוב להחיות את אחיך היינו דוקא "עמך",
כשגם אתה תוכל לחיות איתו, אבל במקום שחיי אחיך הוא במקום חייך, חייך קודמים.
ועל כן, בשנים שהולכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, פוסק רבי
עקיבא, שישתה בעל הקיתון את המים, ואינו חייב להחיות את חבירו, במקום שהוא עצמו
ימות על ידי כך.
והשאלה הנשאלת האם הפסוק וחי אחיך עמך מספיק כדי להבין את בן
פתורא ? הרי כתוב וחי אחיך עמך ולא שימות איתך . אומנם את המצווה להחיות את אחיך
לומדים ומהפסוק וחי אחיך עמך אבל כאשר אין את האפשרות הזאת אולי בן פתורא היה חושב
על פתרון אחר ? ולי נראה שכאן נכנס באופן ניסתר הסברא של מאי חזית דדמך סמוק מדם
חברך ? ולכן אומר בן פתורא את "ואל יראה אחד במיתתו של חבירו"
כלומר בן פתורא משתמש לפי דעתי בסברא של מה חזית ביחד עם הפסוק וחי אחיך עימך כי
אחרת אנחנו נמצאים בסתירה מהותית כי התוצאה של חי אחיך עמך גורמת למת אחיך איתך .
רבי עקיבא רואה את התוצאה של הסברא של מה חזית שבמקום אחד שימות יש
לנו שנים שמתים והוא ממש נגד הרעיון שעומד בבסיס הסברא של מה חזית ולכן הבין רבי
עקיבא שצריך פתרון לציור הזה .
חייך קודמים הוא סברא במקום כזה שהתוצאה של מה חזית היא כנגד בסיס
הסברא .
כלומר כאשר יש אחד מול אחד אז סברת מה חזית גורם לכך שהמציאות גורמת
לכך שמי שמאימים עליו מוותר למי שנאמר עליו להרוג אותו וכאן הסברא היא שאם
הקב"ה הביא על אחד מסוים את האיום
תהרוג ואם לא נהרוג אותך הוא זה שמוותר והוא ייהרג כי מזלו גרם לכך . אבל אם כל
השניים צריכים להיהרג העולם מפסיד ולכן חייך קודמים והוא גם מדין טובתו של העולם
שהקב"ה סיבב שדווקא אתה יהיה ברשותך קיתון המים כי מזלך גרם ואתה תרוויח את
חייך אבל השני יפסיד .
יש עוד
לדון בנושא ובלי נדר אמשיך שבוע הבא .
נספח לחלק א :
מי שקרא את כל 3 החלקים הקודמים מוזמן לעיין במאמר הראשון שבו מצאתי דברי
רמב"ם שהיו בניגוד לסברא שלי ותיקנתי את זה .
וזה החלק המתוקן :
"ועוד יש לומר למה הרמב"ם כתב בדבריו לאחד שעבר על ייהרג ולא
יעבור בצנעה משמע שאפילו לא עובר על מצוות לא תעשה (שכתב רק על העובר בפרהסיה שעבר
על מצות לא תעשה של חילול השם ) רק אם עבר בפרהסיה כלומר אפילו מצווה מהתורה לא
עובר .
אבל לאחר עיון נוסף ראיתי שלא ניתן לדייק ברמב"ם את הדיוק הנ"ל כי כתוב בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סג
ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו
לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות
חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים
ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו
בתשיעית ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה
ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה ולא תחללו את
שם קדשי. וחטאו גדול מאד. אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס.
כלומר לפי הרמב"ם כן עובר על מצוות לאו ופשוט שחושב הרמב"ם שזה מהתורה . אבל הרמב"ם אומר שעל כל עבירה של אדם יש חילול השם וזה לשון ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סג
והחלק השני הכולל גם כן, שיעשה אדם עבירה
אין תאוה בה ולא הנאה אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה גם כן
מחלל שם שמים ולוקה.
וצריך עיון אם בזמן השמד עובר על מנהג מרבנן איך
עובר על מצווה מהתורה לפי דברי הרמב"ם ? וכפי שנראה מיד שרש"י כותב פרוש
שנראה שייהרג ובל יעבור זה תקנה מדרבנן .
או אולי צריך להגיד שלאחר שנימנו וגמרו כל חכמי ישראל ייהרג ובל יעבור גם עם עובר
על מצווה מדרבנן יש חילול השם מדאורייתא . ואולי נגיד שרבנן תיקנו שביחיד ולא
בפרהסיה ברציחה ועריות (בעבודה זרה יש לימוד מפסוקים ) זה יהיה כפרהסיה . ועוד צריך לעיין מה הקשר של
חילול השם לסברא מה דמי סמוק מדמך שזה חשבונו של עולם ואם אני סובר שדמי סמוק מדם
חברי באונס כאשר יש לי טענה של חיי קודמים יש כאן חילול השם ?
ואומר התלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד ב
והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו
ישראל לארץ שנאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ותניא שלשים וששה ממש דברי ר'
יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה אלא זה
יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין
ואתה רואה שאין שיווין בין אנשים ואם היו אומרים ליאיר בן מנשה להרוג אדם
או שיהרגו אותו והוא שקול לרוב סנהדרין מה דינו ? "
