פרשת במדבר מה הדין של בן 20 ? מה מיוחד בגיל הזה ? מה השתנה במעמד הר סיני לגבי גיל 20 ? מה יהיה לעתיד לבא לגבי גיל העונשין ? ‏כ"ו/אייר/תשע"ו

בס"ד 
פרשת במדבר מה הדין של בן 20 ? מה מיוחד בגיל הזה ? מה השתנה במעמד הר סיני לגבי גיל 20 ? מה יהיה לעתיד לבא לגבי גיל העונשין ? ‏כ"ו/אייר/תשע"ו

במדבר פרק א

(ב) שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם:

(ג) מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן:

ואומר רש"י במדבר פרשת במדבר פרק א פסוק ג

(ג) כל יצא צבא - מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים

וצריך להבין מה המשמעות של עשרים שנה כתוב ויקרא פרק כז

(ג) וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

(ד) וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל:

(ה) וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים:

כלומר מחמש שנים עד עשרים שנה השווי של האדם הוא 20 שקלים ומגיל עשרים 50  שקלים .

ואומרת המשנה מסכת אבות פרק ה משנה כא

הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם:

כלומר בגיל 18 הוא מתחתן ואומרת התורה בראשית פרק ב

(כד) עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד:

ולכן בגיל 18 אם אשתו בגילו יחד הם שווים 20 + 10 =  30   ועכשיו בגיל 20  הוא שווה 50 + 30 = 80 שקלים

כלומר אם הוא לבדו ההבדל בן לפני עשרים לעשרים הוא פי 2.5    מ   20  ל 50   אבל עם אשתו הוא שווה  פי 2.66  שזה ההפרש מ 30 ל 80  כלומר זה הערך הגדול ביותר שהוא יכול להגיע ולכן זה הזמן בו הוא יכול לצאת למלחמה כששיש לו ערך מספיק כדי לצאת למלחמה 

ואומר הכלי יקר במדבר פרק א

ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה, כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואף על פי שלפעמים יש בן חיל בפחות מעשרים שנה מכל מקום לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן עשרים מצד היותו בר עונשין בבית דין של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכויות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן עשרים מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכויות שיכריעו על חובותיו:

ואומר המגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ה משנה כא

בן עשרים לרדוף כי חמש שנים למד תלמודו, שכן הוא אומר, 'הלא כתבתי לך שלישים במועצות' [משלי כב כ], חמש למקרא, חמש למשנה, חמש לתלמוד, והיינו עשרים. ואח"כ מחזר על תלמודו, שהרי למד כל צורכו, והיינו בן עשרים לרדוף, שירדוף אחר תלמודו. יש מפרשים, בן עשרים לרדוף, אחר מזונותיו, שיש לו ריחים בצוארו שכבר נשא אשה והוליד בנים בשתי שנים וכבר עסק בתורה, ועתה יעסוק בדרך ארץ. ויש מפרשים, בן עשרים לרדוף, אותו מן השמים, שאין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים .

ולמה בית דין של מעלה מענישים רק מגיל עשרים ?

אומר  [רבינו] בחיי בראשית פרק ג

ועל דרך המדרש: הן האדם היה, אדם הראשון כבן עשרים שנה, וזהו: הן האדם היה. מכאן שאין ב"ד של מעלה מענישין עד עשרים שנה. ועל זה נגזר על דור המדבר, מבן עשרים שנה ומעלה. וזהו שדרשו רז"ל: (אבות ה, כא) בן עשרים לרדוף שרודפים אותו מן השמים להענישו על חטאו.

כלומר האדם הראשון נברא כבן עשרים והאדם הראשון נידון למיתה על ידי בית דין של מעלה מכאן שבית דין של מעלה מענישים את האדם מגיל 20

 ואומר התלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח עמוד א

עולא רמי: כתיב בלע המות לנצח, וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות! לא קשיא; כאן - בישראל, כאן - בנכרים. ונכרים מאי בעו התם? - דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם. רב חסדא רמי: כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים! לא קשיא: כאן - לעולם הבא, כאן - לימות המשיח.

וזה ההבנה של  התורת חיים על הנושא  מסכת סנהדרין דף צא עמוד ב

וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות וכו'. הטעם שלעתיד לא ימותו עובדי כוכבים ומזלות בפחות ממאה שנה לפי שקודם מתן תורה לא היו ראויין לעונש מן השמים בפחות ממאה שנה וכן לעתיד לבוא כדאיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל סוף פרשת בראשית דלכך לא הוליד נח עד שהיה בן חמש מאות שנה שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונש וכל אותן שמתו לפני מתן תורה בפחות ממאה שנה לא מתו מיתת עונש בידי שמים אלא מיתה טבעית שנגזרה על אדם הראשון עד סוף כל הדורות אבל לעתיד לזמן תחיית המתים תתבטל גזירת מיתה שנגזרה על אדם כדאמר לקמן צדיקים שעתיד להחיותן שוב אין חוזרין לעפרן לכך אפילו עובדי כוכבים ומזלות שיחזרו לעפרן גם לעתיד כיון שלא ימותו אז מיתה טבעית אלא מיתת עונש לא ימות שום אחד מהן בפחות ממאה שנה דאז הוא ראוי לעונש לעתיד ונראה דדוקא ישראל שקבלו את התורה נתחדש להם אז עונש בידי שמים מבן עשרים שנה ומעלה.

ולפי ההסבר הזה האדם הראשון בן עשרים ובית דין של שמים העניש אותו אבל לאחר העונש של האדם הראשון השתנה  הגיל של העונשין לגיל 100 וזה היה עד דור המבול . במעמד הר סיני התחדש שהדין של עם ישראל יהיה כמו הדין של האדם הראשון מגיל 20 יהיה בר עונשין מהשמים . ולעתיד לבא שהצדיקים יחיו לנצח הנוכרים יהיו  ברי עונשין החל מגיל 100 כמו שהיו לפני דור המבול

אבל עדיין צריך ברור ועיון מה הדין של הנוכרים מדור המבול עד לעתיד לבא

פרשת במדבר מהי מחלה ? מתי יש מחלה ? האם יש מחלה ללא חטא ? מי הוא הרופא ? למה יש מחלה ? ‏‏כ"ו/אייר/תשע"ו

בס"ד
פרשת במדבר  מהי מחלה ? מתי יש מחלה ? האם יש מחלה ללא חטא ? מי הוא הרופא ? למה יש מחלה ?  ‏‏כ"ו/אייר/תשע"ו

שמות פרק טו פסוק כו

וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־ חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק רֹפְאֶֽךָ: ס,

ואומר רש"י שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כו

לא אשים עליך - ואם אשים הרי היא כלא הושמה,ס כי אני ה' רופאך, זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל [דבר זה פן יביאך לידי חולי זה] וכן הוא אומר (משלי ג ח) רפאות תהיע לשרך:

ואומר ר' חיים פלטיאל שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כו

כי אני יי רופאך. תימא מאחר שלא ישים מחלה רפואה למה צריך, וי"ל בזה כי הוא לשון דהא וה"ק מחלה לא אשים עליך דהא אני יי רופאך, מרפא מאכל ומשקה שלך שלא תבוא לידי חולי, וכן מצינו וברך את לחמך ואת מימך, והדר והסירותי מחלה מקרבך, וכן גבי אלישע מצינו וירפא המים. ועוד תירץ מ"ה כי אני רופאך, רפואה שלי אינה כרפואת בשר ודם שהרי אינם יודעים לעשות לאדם שלא יבא לידי חולי רק לרפאותו מחוליו אבל אני ארפאך שלא תבא לידי חולי.

ואומר המכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה א

ומה ת"ל כי אני ה' רופאך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם לישראל דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם חיים הם לכם שנ' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד כב) ואו' רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך (שם /משלי/ ג ח).

כלומר התורה היא הדרך הנכונה ללכת בה בעולם ולכן מי שהולך בדרך התורה ועושה את כל מצוות שנתן הקב"ה לאדם הקב"ה לא ישים עליו מחלה ואם עבר על אחד ממצות השם יש לו אפשרות לתקן ואז הקב"ה הוא הרופא  של האדם וכך אנחנו רואים שבמתן תורה הקב"ה ריפא את כל עם ישראל כלומר מעמד הר סיני היה רגע שבו ניתנה התורה ועדיין לא היה אפשרות לעבור על דברי התורה ולכן כל עם ישראל התרפא במעמד הר סיני

ואומר הגור אריה שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טו

(טו) שלא היה בהן סומא כו'. טעם הדבר, כי התורה היא רפואה לכל גופו, כדכתיב (משלי ד, כב) "ולכל בשרו מרפא", וכדאי היה קבלת התורה לרפאות את גופם. וטעם הדבר הוא ידוע, כי המתדבק בתורה מתדבק במדריגה אשר אין שם חסרון רק שלימות, והבן זה היטב:

ואכן יש דעה בתלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א

אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא - דכתיב הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'. אין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.

וכתוב בתלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד ב

מיתיבי: ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. וכולהו גמרא, לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא, דכתיב ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב (שר) +מסורת הש"ס: [על]+ הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב וכי בת נחש הואי? והלא בת ישי הואי! דכתיב ואחיותיהן צרויה ואביגיל! אלא: בת מי שמת בעטיו של נחש. מני? אילימא תנא דמלאכי השרת - והא איכא משה ואהרן, אלא לאו: רבי שמעון בן אלעזר היא, ושמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון, ותיובתא דרב אמי - תיובתא.

אם כן הגמרא נשארת בקושיה על רב אמי שאמר שאין מיתה ללא חטא כלומר גם מי שעשה את כל המצוות ולא חטא יכול למות בעטיו של נחש והכוונה ללא שהוא חטא בעצמו וכבר בפרשת חוקת  ‏ח'/תמוז/תשע"ה  כתבתי על משה שלא היה שייך בו מיתה אבל בכל זאת הקב"ה המית אותו שכתוב בדברים רבה (וילנא) פרשת וזאת הברכה פרשה יא

כיון שראה משה שאין בריה יכולה להצילו מדרך המות באותה שעה אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, מה עשה משה נטל את המגלה וכתב עליה שם המפורש וספר השיר עדיין לא מלא לכתוב עד שהגיע הרגע שבו ימות משה,

ואני חושב שניתן לתרץ את הקושיה שבאמת בזמן שבו כל עם ישראל נמצאים במצב שבו הם מקימים את המצוות כמו שהיה במעמד הר סיני אז בזמן כזה אין מחלה על אף אדם אבל כאשר יש אנשים בעם ישראל שלא מקיימים את התורה יכול להיות מות או מחלה על אדם גם אם הוא מקיים את כל המצוות כי ממעמד הר סיני עם ישראל הוא יחידה אחת גוף אחד ולכן יכול להיות מיתה גם באדם שלא חטא כי יש ערבות בן כל מי ששייך לעם ישראל וכותב הכלי יקר ויקרא פרק א

היינו אחר מתן תורה שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה והחוטא לשמים גורם השחתת זולתו, כמו עכן שחטא לבדו וגרם נפילה לכל ישראל ויותר שייכה נגיחה בבריות ועושה בהם רושם ממה שיעשה כלפי מעלה כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו יתברך, אבל אדם הראשון שהיה יחידי ואדם אחר אין לקבל ממנו נזק על כן הוצרך להביא בעלת קרן אחת אף על פי שאין נגיחה שייכה כלפי מעלה:

וכדי להבין את מהות הייסורין אומר התלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א

אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'; פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו - מדכאו ביסורין, שנאמר: וה' חפץ דכאו החלי; יכול אפילו לא קבלם מאהבה - תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת - אף יסורין לדעת. ואם קבלם מה שכרו - יראה זרע יאריך ימים; ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר: וחפץ ה' בידו יצלח.

כלומר מחלה זה כמו מערכת אזעקה המתריעה על בעיה וצריך לבדוק את הבעיה ואם לא רואה בעיה הוא מבין שזה ייסורין  של אהבה כלומר לא בגלל מה שעשה אלה כמו שכתבתי חלק מהיותו ערב לכל עם ישראל ולא בגלל העברות שלו וכך כותב רש"י במסכת ברכות דף ה עמוד א

יסורין של אהבה - הקדוש - ברוך - הוא מייסרו בעולם הזה בלא שום עון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו.

ואני מפרש שצריך את הזכויות הללו מהיותו של האדם חלק מעם ישראל שכתוב בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב

יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא - אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה - אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

לסיכום מחלה היא תוצאה של חטא .  חטא של האדם שלא הלך בדרכי השם ולא קיים את כל המצוות כי בדרך כלל אין מיתה ללא חטא  ומי שעושה את המצוות   הקב"ה לא שם עליו מחלה . וגם אם עשה חטא  ותיקן את עצמו כלומר חזר בתשובה מי שירפא אותו זה הקב"ה כי הקב"ה הוא הרופא של האדם אבל יכול להיות מיתה ללא חטא כי המהות של עם ישראל זה הצירוף של כל היחידים ליחידה אחת שהיא עם ישראל וכל אחד מעם ישראל החל ממתן תורה ערב על כל אחד מעם ישראל ומתוך הערבות הזאת יכול להיות מיתה ללא חטא ולכן גם מחלה ללא חטא והיחיד שיכול לרפא מחלה זה הקב"ה

ובעזרת השם בלי נדר אכתוב על תפקידו של הרופא שנאמר בגמרא בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד א

טוב שברופאים לגיהנם,

פרשת בחקותי מידת הדין ומידת הרחמים בפרשת בחקותי ‏י"ט/אייר/תשע"ו

בס"ד

פרשת בחקותי  מידת הדין ומידת הרחמים בפרשת בחקותי ‏י"ט/אייר/תשע"ו

בפרשת בחקותי תמיד מזעזעת אותנו על מידת הדין בעולם כתוב ויקרא פרק כו

(כט) וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ:

אבל בו נראה את נקודת המבט של הזוהר המתורגם בפרשת בחקותי

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ח) לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. מַה זֶּה לֹא אֹסִף? לֹא אֶתֵּן תּוֹסֶפֶת לְבַעֲלֵי דִין לְהַשְׁמִיד אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא תּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁהָעוֹלָם יָכוֹל לִסְבֹּל. וְעַל זֶה וְיָסַפְתִּי, אֶתֵּן תּוֹסֶפֶת וַדַּאי.

לָמָּה תּוֹסֶפֶת? כְּדֵי לְיַסֵּר אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹאתֵיכֶם. שֶׁבַע? וַהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם גּוֹבֶה אֶת שֶׁלּוֹ, אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לִסְבֹּל אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קל) אִם עֲונוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדנָי מִי יַעֲמֹד, וְאַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם?!

אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁבַע? אֶלָּא הֲרֵי שֶׁבַע כְּנֶגְדְּכֶם, וּמִי הִיא? זוֹ שְׁמִטָּה, שֶׁהִיא שֶׁבַע, שֶׁנִּקְרֵאת שֶׁבַע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְעַל זֶה שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם, וְנִקְרֵאת שֶׁבַע, וְנִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא שֶׁבַע לְבַדָּהּ, לַעֲשׂוֹת שְׁמִטָּה וְלַעֲשׂוֹת דִּינִים, לְהוֹצִיא חֵרוּת, שֶׁהַכֹּל בָּהּ. נִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע, שֶׁהִתְחַבְּרָה עִם אַחֵר כְּאֶחָד, לְהָאִיר, לִשְׁלֹט בַּמַּלְכוּת, לְהוֹדִיעַ הַמַּלְכוּת בָּאָרֶץ וּבַכֹּל, בַּת שֶׁבַע נִקְרֵאת. כָּתוּב, עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה. בְּאֵר שֶׁבַע, בְּאֵרוֹ שֶׁל יִצְחָק הִיא, וְהַכֹּל הוּא דָּבָר אֶחָד.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אֲנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם, עַל יְדֵי מְמֻנִּים אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ. אַף אֲנִי, הֲרֵינִי מִתְעוֹרֵר כְּנֶגְדְּכֶם, וַהֲרֵי שֶׁבַע לְהִתְעוֹרֵר עֲלֵיכֶם.

בֹּא רְאֵה אֶת הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי, וְהָיָה חוֹטֵא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יוֹם אֶחָד סָרַח לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ: כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ הִלְקֵיתִי אוֹתְךְ וְלֹא קִבַּלְתָּ. מִכָּאן וְאֵילָךְ רְאֵה מָה אֶעֱשֶׂה לְךְ; אִם אֲגָרֵשׁ אוֹתְךְ מִן הָאָרֶץ וְאוֹצִיא אוֹתְךְ מִן הַמַּלְכוּת, אוּלַי יָקוּמוּ עָלֶיךְ דֻּבֵּי הַשָּׂדֶה, אוֹ זְאֵבֵי הַשָּׂדֶה, אוֹ לִסְטִים, וְיַעֲבִירוּ אוֹתְךְ מִן הָעוֹלָם. מָה אֶעֱשֶׂה? אֶלָּא אֲנִי וְאַתָּה נֵצֵא מִן הָאָרֶץ.

כָּךָ אַף אֲנִי, אֲנִי וְאַתָּה נֵצֵא מִן הָאָרֶץ [אף אני ואתה נלך בגלות ונצא יחד]. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִשְׂרָאֵל, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? הֲרֵי הִלְקֵיתִי אֶתְכֶם וְלֹא הִרְכַּנְתֶּם אָזְנֵיכֶם. הֲרֵי הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם בַּעֲלֵי מָגִנִּים, בַּעֲלֵי חַבָּלָה, לְהַלְקוֹת אֶתְכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם. אִם אוֹצִיא אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ לְבַדְּכֶם, אֲנִי פּוֹחֵד עֲלֵיכֶם מִכַּמָּה דֻבִּים, מִכַּמָּה זְאֵבִים שֶׁיָּקוּמוּ עֲלֵיכֶם וְיַעֲבִירוּ אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? אֶלָּא אֲנִי וְאַתֶּם נֵצֵא מִן הָאָרֶץ וְנֵלֵךְ לַגָּלוּת.

כלומר רואים שמנקודת מבט ראשונה זה מידת הדין על עם ישראל שלא הולך בדרך השם אבל בראיה יותר מעמיקה יש כאן מידת הרחמים בתוך מידת הדין שהקב"ה דואג לעם ישראל שיוכל לשרוד על אף שמעשיו של עם ישראל עצמו מביא אותו למצב הזה ולפי מידת הדין באמת אין תקומה לעם ישראל חס וחלילה אבל מידת  החסד של הקב"ה היא הדבר היחיד שנותן את ההבנה שאנחנו בנים של הקב"ה והתורה הנצחית שעם ישראל קיבל במעמד הר סיני היא הדבר היחידי שנותן לעם ישראל את הכוח לשרוד בעולם הזה ונותנת לנו את הכוח לעמול בתורה ולהגיע בעזרת השם בקרוב לימות המשיח שאז נבין בדיוק את כל המהלך של בריאת העולם ואת ההבנה של המקום של עם ישראל בבריאת העולם וזה מה שהגמרא אומרת בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד ב

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד

וכל אדם צריך לראות את זה בראיה גם כחלק של יחיד בתוך עם ישראל אבל גם בתוך חייוהפרטים של האדם ולהאמין בכל הלב על אף שלפעמים זה קשה דכל דעביד רחמנא לטב עביד

 

פרשת בחקותי מה הקשר של שמירת מצוות לגודל האדם ? מה הקשר לחטאים של האדם לגודלו ? מה הכוונה קרי ומה בחמת קרי ? מה השינוי אחרי מתן תורה לגבי שער חמישים של טומאה ? ‏י"ט/אייר/תשע"ו

 בס"ד
פרשת בחקותי   מה הקשר  של שמירת מצוות לגודל האדם ?  מה הקשר לחטאים של האדם לגודלו ? מה הכוונה קרי ומה בחמת קרי ?  מה השינוי אחרי מתן תורה לגבי שער חמישים של טומאה ? ‏י"ט/אייר/תשע"ו

כתוב בויקרא פרק כו

(ג) אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם:

והתוצאה ויקרא פרק כו

(יג) אֲנִ֞י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת: פ

וצריך להבין מה זה קוממיות ואומרת הגמרא תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א

מיתיבי: ואולך אתכם קוממיות - רבי מאיר אומר: מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון; רבי יהודה אומר: מאה אמה, כנגד היכל וכתליו, שנאמר: אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל! כי קאמר ר' יוחנן - לכווי דבי זיקא.

האדם הראשון היה מאה אמה לאחר שחטא . לפני החטא הוא תפס את כל העולם אבל הקב"ה הקטין אותו למאה אמות ולאחר מכן לארבע אמות ולאחר שנעשה את רצון השם נחזור חזרה לגודלו של האדם הראשון או לפי דעתו של רבי מאיר לגודל כפול אבל בכל מקרה מדובר על להגיע לפחות לגודל של בית המקדש  כלומר אם עם ישראל עושים את מצות השם נבנה את  בית המקדש גם החיצוני וגם הפנימי והאדם יגיע לגודלו של בית המקדש לפחות אבל מה קורה אם לא עושים את רצנו של השם

ויקרא פרק כו

(יד) וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵֽלֶּה:

 (יט) וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה:

ואומר המדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת בחקותי פרק כו סימן יט

[יט] ושברתי את גאון עוזכם. זה בית המקדש, שנאמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם (יחזקאל כד כא), ר' עקיבא אומר אלו הגבורים:

ובהמשך כתוב ויקרא פרק כו

(כב) וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם:

כלומר כמו שאם עושים את מצוות השם גדלים לפחות לגודל של בית המקדש אבל כאשר לא עושים את רצון השם יש את מיעוט האדם בדיוק כמו שקרה עם האדם הראשון לאחר החטא אומנם חז"ל מפרשים על מיעוט האנשים אבל נראה לי שניתן לפרש על גודל האדם כמו שבפסוקים למעלה כתוב על גודל האדם . והתורה נותנת תיאור לתהליך של העונש על ידי הקב"ה

שלב ראשון בויקרא פרק כו

(יח) וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם:

שלב שני כתוב בויקרא פרק כו

(כא) וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם:

שלב שלישי כתוב   ויקרא פרק כו

(כז) וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי:

(כח) וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם:

ואני רוצה לפרש בצורה מחודשת את השלבים

השלב הראשון הוא השלב שבו זה מידה כנגד מידה וזה הפרוש לייסר אותכם שבע על חטאתיכם כלומר כמו שחטאתם אתם מקבלים את העונש . אבל אם הגעתם לשב של השבע אומר הקב"ה לעם ישראל כאן משתנה צורת העונש וזה הכוונה וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙  יש כאן תוספת כלומר כאן נכנסים למצב שהעונש לא עובד כמידה כנגד מידה אלה נכנס לשלב שיש כאן תוספת של העונש על החטא . ותוספת העונש באה לידי ביטוי רק כאשר הם לא חוזרים בתשובה  לאחר העונש של שלב ה ויספתי עליכם   ואם עדיין עם ישראל לא חוזרים בשלב הזה הם יכולים להגיע לשלב של חמת קרי וכאשר הם מגיעים לשלב של חמת קרי הם נכנסים של שלב שבו זה לא מידה כנגד מידה אלה הכפלה של העונש ולי נראה שיש כאן הכפלה של 7 ב 7 כלומר 49

וכך אולי ניתן להבין צרור המור ויקרא פרשת בחוקותי

ולכן אחר שלא רצינו להוסר מהמכות הראשונות. ונשוב לומר שהוא בקרי. ראוי לכפול העונש. ולכן כנגד ואכלתם לחמכם לשובע. שעונשם היה ואכלתם ולא תשבעו. רצה לייסרם ולכפול עונשם בחמת קרי. והוא ואכלתם בשר בניכם. שהוא אכזריות גדולה.

וגם כך ניתן להבין מזוהר ששבע על חטאתיכם זה הכפלה ולא חיבור

וּכְדֵין אִתְפְּרַע מִנַּיְיהוּ, עַל יְדוֹי מִנְיָינָא דְּאִינוּן שְׁנִין, דְּחָסְרוּ מֵרָזָא דְּשֶׁבַע עַל חַטֹאתֵיכֶם. תָּא חֲזֵי, כַּד תִּמְנֵי עֶשְׂרִים וּתְרֵין שְׁנִין שֶׁבַע זִמְנִין, לְכָל חַד מֵאִינוּן עֲשָׂרָה דְּזַבִּינוּ לֵיהּ, הֲווֹ לְהוֹ אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה וְאַרְבָּעִין.

וְאָז נִפְרַע מֵהֶם עַל יְדֵי מִנְיַן אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁחָסְרוּ מִסּוֹד שֶׁל שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁתִּמְנֶה עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁבַע פְּעָמִים לְכָל אֶחָד מֵאוֹתָם הָעֲשָׂרָה שֶׁמָּכְרוּ אוֹתוֹ, יֵצֵא לְךְ אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים.

עם ישראל עשה של מסע של 49 שערים והגיע למתן תורה . לפי מה שכתבתי בעבר היה זה בריאה של העולם מחדש בשיתוף עם ישראל וזה משמעות ספירת העומר וכאן יש לנו גלגול לאחור של בריאת העולם החדש לאחור כלומר לי נראה שמה שמופיע בפרשה שלנו מנסה להסביר את טבע העולם החדש שנברא ביציאת מצרים . כלומר יתכן מצב של גלגול העולם אחורה ב 49 דרגות וכמו שבתחילת יציאת מצרים היה זה רק הקב"ה שירד והוציא את עם ישראל ממצרים כאשר מגיעים לשלב של חמת קרי גם כאן מי שיכול לפעול זה הקב"ה כמו שכתוב ב ויקרא פרק כו  וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי  כלמור מצב של חמת קרי זה מצב שבו מי שיכול לשנות את הדברים זה הקב"ה . אבל אנחנו רואים שיש שינוי מהותי של המצב עכשיו לאחר קבלת התורה ועומת המצב שהיה לפני מעמד הר סיני וכך כתוב בפרשה שלנו ויקרא פרק כו

(מא) אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֹנָֽם:

(מב) וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר:

(מג) וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם:

(מד) וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיהֶֽם:

(מה) וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:

כלומר אומר הקב"ה על אף שאני יעניש אותכם בחמת קרי עם ישראל יכניע את לבבו ואז ירצו את עונם כלומר אומנם עם ישראל יכול להתגלגל אחורה עד השער של 49 של טומאה אבל לא יתכן להגיע לשער החמישים כמו שהיה ביציאת מצרים ויש ודאות מוחלטת שעם ישראל יכניע את לבבו ויחזור בתשובה והקב"ה יזכור את בריתו עם עם ישראל . ולא רק זאת אומר הקב"ה שהוא נמצא עם עם ישראל בגלות ולא יעזוב אותם ולא ימאס בהם וזה השינוי המהותי שנעשה לעומת יציאת מצרים שבו היה סיכוי להיכנס לשער החמישים ועם ישראל היה נשאר במצרים לעד .

וכך כותב הפנים יפות ויקרא פרק כו

(יג) ואשבור מוטות עלכם ואולך אתכם קוממיות. כבר כתבנו בפסוק [שמות יג, יח] וחמושים עלו בני ישראל שנתעלו ביציאתם ממצרים ממ"ט שערי טומאה שהיו שקועים בה, ונתעלו במ"ט יום עד קבלת התורה במ"ט שערי קדושה, ולכך היה יציאתם בחפזון שאילו היו שקועים עוד שעה היו נכנסין בשער החמישים של ש"ט ולא היה אפשר להוציאם, וכבר כתבנו דהיינו דאמרו במערבא [ברכות ד ב] נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל [עמוס ה, ב], פירוש במצרים כשנפלו נפילה שאם נפלו יותר לא היה אפשר להושיען אז נתקיים קום בתולת ישראל, וירמז לזה דכתיב מטת חסר וי"ו לרמז על מ"ט ש"ט שהיו כבושים תחת עול מצרים, ובזה מובן הת"כ ואולך אתכם קוממיות ר' יהודא אומר שתי מאות אמה, והיינו שנתעלו בחמשים שערי בינה וקומה של אדם הוא שיעור ארבע אמות כדקי"ל [עירובין מח א] מקרא דאל יצא איש ממקומו נמצא בנון שערי בינה שנתעלו חמישים קומות הוא מאתיים אמה:

לסיכום קיום מצות מביא לגדילה ועונות מביא למיעוט כמו שהיה אצל האדם הראשון . יש 3 שלבים של חטא ועונשו שבו בשלב הראשון זה מידה כנגד מידה אבל לאחר השלב של שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם  נכנסים לשלב תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי  ואז יש תוספת של עונש  ואם גם כאן לא חוזרים בתשובה נכנסים לשלב של בַּחֲמַת־קֶ֑רִי  ואז זה הכפלה של 7 ב 7 כלומר גלגל אחורה בארבעים ותשע שערי טומאה . אבל לאחר מתן תורה לא ניתן להגיע לשער החמישים ויש לנו הבטחה של הקב"ה שתמיד יהיה איתנו גם בגלות עד חזרה לבניית בית המקדש וחזרה למצב של האדם הראשון לפני החטא

 

 

 

פרשת בהר היכן מוזכר בתורה שופר ? למה באותו פסוק מוזכר פעמים שופר ? מה עושה השופר של מטה ? למה ביום הכיפורים אין מצות שופר ? ומתי יש מצות תקיעה בשופר על כל אחד ואחד ? ‏י"ב/אייר/תשע"ו

בס"ד
פרשת בהר היכן מוזכר בתורה שופר ? למה באותו פסוק מוזכר פעמים שופר ? מה עושה השופר של מטה ? למה ביום הכיפורים אין מצות שופר ? ומתי יש מצות תקיעה בשופר על כל אחד ואחד ? ‏י"ב/אייר/תשע"ו

ויקרא פרק כה

(ט) וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־ אַרְצְכֶֽם:

ובכל התורה כולה המלה שופר נזכרת רק בפסוק הזה ונזכרת פעמים בפסוק הזה שמדבר על היובל לומדים על תקיעת שופר של ראש השנה

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לג עמוד ב

תנו רבנן: מנין שבשופר - תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי - שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה - תלמוד לומר והעברת שופר תרועה. ומנין שפשוטה לאחריה - תלמוד לומר תעבירו שופר. ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין - תלמוד לומר בחדש השביעי,

ומסביר הגור אריה את הקשר בן היובל ליום הכיפורים אומר הגור אריה ויקרא פרק כה

 ועוד יש לך לדעת, לכך קאמר 'ממשמע שנאמר "ביום הכפורים" וכו'', משום דסבירא ליה דלאו במקרה היה זה שתלה הכתוב היובל ביום הכפורים, אלא בודאי טעם יש בדבר שתולה היובל ביום הכפורים, ואם כן יש למכתב "ביום הכפורים תעבירו שופר", שביום הכפורים תולה מצות היובל. והטעם הוא כאשר ידוע למבינים, כי היובל ויום הכפורים שניהם דבר אחד, כי היובל הוא חזרת הכל לחזקתו הראשונה להיות כבראשונה, וכן יום הכפורים הכל חוזר לחזקתו הראשון, שהוא יתברך מכפר להם, וחוזרים לחזקתם הראשונה. ועוד ידוע זה למבינים. לכך פריך 'ממשמע שנאמר ביום הכפורים'.

וצריך להבין מדוע השופר הוא אחד המצות העיקריות בראש השנה אבל ביום הכיפורים זה אפילו לא מצווה ואומר הזוהר

וְאוֹתוֹ קוֹל עוֹלֶה עַד מָקוֹם שֶׁיּוֹשֵׁב כִּסֵּא הַדִּין וּמַכֶּה בּוֹ וְעוֹלֶה. כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ הַקּוֹל הַזֶּה מִלְּמַטָּה, הַקּוֹל שֶׁל יַעֲקֹב נִתְקָן לְמַעְלָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹרֵר רַחֲמִים. שֶׁהֲרֵי כְּמוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְעוֹרְרִים לְמַטָּה קוֹל אֶחָד כָּלוּל בְּאֵ''שׁ וְרוּ''חַ מַיִ''ם שֶׁיּוֹצְאִים כְּאֶחָד מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפָר, כָּךְ גַּם מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה שׁוֹפָר. וְאוֹתוֹ קוֹל שֶׁכָּלוּל בְּאֵ''שׁ וּמַיִ''ם רוּ''חַ נִתְקָן, וְיוֹצֵא זֶה מִלְּמַטָּה וְזֶה מִלְמַעְלָה, וְנִתְקָן הָעוֹלָם וְנִמְצָאִים הָרַחֲמִים.

 וְאוֹתוֹ מְקַטְרֵג מִתְעַרְבֵּב, שֶׁחוֹשֵׁב לִשְׁלֹט בַּדִּין וּלְקַטְרֵג בָּעוֹלָם, וְרוֹאֶה שֶׁמִּתְעוֹרְרִים רַחֲמִים. אָז מִתְעַרְבֵּב וְתָשׁ כֹּחוֹ וְלֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָעוֹלָם בְּרַחֲמִים. שֶׁאִם תֹּאמַר שֶׁנַּעֲשֶׂה דִין - לֹא כָּךְ! אֶלָּא מִתְחַבְּרִים רַחֲמִים עִם דִּין, וְהָעוֹלָם נִדּוֹן בְּרַחֲמִים.

בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (תהלים פא) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, שֶׁהַלְּבָנָה מִתְכַּסָּה, שֶׁהֲרֵי אָז שׁוֹלֵט הַנָּחָשׁ הָרָע וְיָכוֹל לְהַזִּיק לָעוֹלָם. וּכְשֶׁמִּתְעוֹרְרִים רַחֲמִים, עוֹלָה הַלְּבָנָה וּמָעֳבֶרֶת מִשָּׁם, וְהוּא מִתְעַרְבֵּב וְלֹא יָכוֹל לִשְׁלֹט, וְעוֹבֵר שֶׁלֹּא יִתְקָרֵב לְשָׁם, וְלָכֵן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צָרִיךְ לְעַרְבֵּב אוֹתוֹ כְּמִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ וְלֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם.

אומר הזוהר שלכאורה יש שני שופרות האחד שופר של מטה והאחר שופר של מעלה והשופר של מטה מעורר את השופר של מעלה . ויום הכיפורים שלא כמו ראש השנה הוא  יום שבו צריך לנוח ואז עיקר היום הוא הקרבן לעזאזל ולכן אין ביום הכיפורים את השופר

אבל יום הכיפורים של יובל הוא יום שבו אחרי שמגיעים לשנת  החמישים שהיא שער הבינה שהיא השער החמישים שבו מקבלים את התורה בשלמותה אחר ספירה של 49 שנים אז שייך בכל אחד ואחד היציאה לחרות יציאה לדרור ואז כל אחד ואחד צריך לתקוע בשופר ואומר הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה =בראש השנה=, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.

כלומר כל אחד חייב כדי לצאת לחרות להגיע ליובל כדי שיוכל לתקוע ביום הכיפורים ביובל ומשמעות החרות היא לימוד התורה שתהיה חרותה בתוך כל אחד ואחד כי זה החרות האמיתית וזה חריטת התורה בתוך עצמך בספירה של 49 שנה  כמו שאומר הזוהר

בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ. מִכָּאן יוֹצֵאת חֵרוּת לְכֻלָּם. וּמִפְּנֵי שֶׁיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ חֵרוּת, תּוֹרָה שֶׁיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ נִקְרֵאת חֵרוּת. וְעַל זֶה כָּתוּב (שמות לב) חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, וְזוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת חֵרוּת, שֶׁהֲרֵי מַה שֶּׁמּוֹצִיא יוֹם זֶה הָעֶלְיוֹן נִקְרָא חֵרוּת, וְהוּא חֵרוּת שֶׁל הַכֹּל. וְזֶה הַיּוֹם הוּא חֵרוּת עֶלְיוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ חֵרוּת תַּחְתּוֹנָה וְחֵרוּת עֶלְיוֹנָה. הֵ''א עֶלְיוֹנָה, הֵ''א תַחְתּוֹנָה. חֵרוּת עֶלְיוֹנָה. וְחֵרוּת תַּחְתּוֹנָה שְׁמִטָּה וְיוֹבֵל כְּאֶחָד הֵם.

 

לסיכום התורה הזכירה שופר רק על יום הכיפורים של שנת היובל ומזה  לומדים על ראש השנה של כל שנה וביום הכיפורים אין מצווה בשופר ורק לאחר מסע של 49 שנה שנכנסים לשנת היובל היא שנת החמישים אז יש מצווה של שופר שמסמל את הגעת האדם לחרות וזאת לאחר שחרת על עצמו את ספר התורה שאז הוא נמצא בחרות ויוצא דרור

 

פרשת בהר מדוע לא ידע משה את דינו של המקושש ? מדוע לומד רבי עקיבא שמקושש זה צלפחד ? האם המקושש היה חוטא ? למה מסר משה את דינו של המקושש לקב"ה ? וכיצד זה קשור לבנות צלפחד ? ‏י"ב/אייר/תשע"ו

בס"ד
פרשת בהר מדוע לא ידע משה את דינו של המקושש ? מדוע לומד רבי עקיבא שמקושש זה צלפחד ? האם המקושש היה חוטא ? למה מסר משה את דינו של המקושש לקב"ה ? וכיצד זה קשור לבנות צלפחד ? ‏י"ב/אייר/תשע"ו

במאמר שכתבתי שפרשת ראה ‏ה'/אייר/תשע"ו על המגדף וכתבתי שצריך עיון על המקושש כיצד משה לדעה שאומרת שמשה קיבל את כל הכללות והפרטות במעמד הר סיני כיצד לא ידע מה לעשות עם המקושש הרי משה ידע את כל התורה כולה ולמה שלא ידע מה דינו של המקושש ? . לגבי המגדף הבאתי מהלך שמסביר שמשה ידע את דינו של המגדף אבל היה לו בעיה להביא אותו לדין וגם לשלוח אותו לדין מול הסנהדרין ולכן הביא את דינו לפני הקב"ה

וכך יש מחלוקת תנאים בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף לז עמוד ב

ובפלוגתא דהני תנאי; דתניא, רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד; ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב

וכתוב בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עח עמוד ב

כדתניא: יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת, אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר כי לא פרש וגו'.

וצריך להסביר כיצד רבי עקיבא יסביר מדוע משה לא ידע מה דינו של המקושש הרי היה לו את כל הכלים כדי לדעת את דינו

כתוב בתלמוד בבלי מסכת שבת דף צו עמוד ב

תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

רבי עקיבא לומד מגזירה שווה שמקושש זה צלפחד  ורבי יהודה בן בתירא אומר לו שהוא ייתן את הדין על כך שהוא מגלה מי הוא המקושש כלומר מגלה מה שהתורה רצתה להסתיר ולא אמרה מפורש את שמו של המקושש וצריך להבין מדוע רבי עקיבא גילה באמת מה שהתורה הסתירה ?

אומר התוספות מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב

אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה - נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי.

אומר התוספות שצלפחד עשה את מה שעשה לשם שמים כדי להראות לכל עם ישראל לאחר חטא המרגלים שעדין כל המצות חלות על עם ישראל על אף שכולם נידונו למיתה חוץ ממי שלא היה בחטא המרגלים אם כך הרי זה מלאכה שלא צריכה לגופה והוא היה פטור

ומסביר הדף על הדף שבת דף עג עמוד א

וכתב מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל בשו"ת אור המאיר (סי' יב): וע"ד שאלתו בתרגום יהונתן פ' שלח (ט"ו, ל"ב) במעשה דמקושש דמפרש דלשם שמים נתכוין, ומדייק דאמר במימרי' איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא. וע"ז תמה כ"ת דלמאי הי' מדייק מקושש שיתלוש קיסין דוקא:

ומשיב על כך: הנה התוס' במס' ב"ב (קי"ט ע"ב) הביאו בשם המדרש דמקושש לשם שמים נתכוין, והמהרש"א ז"ל שם הביא דברי התרגום יונתן הנ"ל דמפרש ג"כ כהמדרש דלש"ש הי', וסיים וז"ל ויש ששאלו בזה בת"י האיך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין. וי"ל כיון שלא צריך למלאכה אלא משום זה הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר"ש, ומיהו הא ודאי דהי' חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו, שהוא עשה על דעת זו כו' עי"ש:

כלומר צריך להבין מכל זה שרבי עקיבא הבין שצלפחד לשם שמים התכוון ואכן מדיני אדם הוא חייב מיתה כי העדים ראו אותו מחלל שבת התרו בו והוא קיבל את ההתראה אבל מצד שני ידע משה שלשם שמים התכוון ובאמת הוא לא חייב מיתה כי זה מלאכה שלא נצרכת לגופה ומשה הבין שהוא לא יכול לקבוע את דינו ורק הקב"ה יכול לקבוע את דינו ולכן כתוב במדבר פרק טו

(לד) וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: ס

ואכן יש דעה שהמקושש הוראת שעה היית תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פ עמוד ב

ורבי יהודה אומר: מקושש הוראת שעה היתה.

 

 

ואכן התורה תמימה הערות במדבר פרק טו הערה צט

לכן דריש עפ"י הגז"ש במדבר שחטאו היה מקושש עצים. והנה איתא בגמ' אמר ליה ר' יהודה בן בתירא לר' עקיבא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, שאם כדברך הוא התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, הרי אתה מוציא לעז על אותו צדיק, וצ"ל בדעתיה דר"ע דס"ל כמ"ד במ"ר דמקושש לשם שמים נתכוין, שהיו ישראל אומרים כיון שנגזרה עליהם ממעשה מרגלים שלא יכנסו לארץ שוב אין מחויבים במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וידעו.

והדין של צלפחד נכנס בגדר הודעת דרכיו של הקב"ה וכך כתוב בשמות פרק לג

(יג) וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א

ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר: וחנתי את אשר אחן - אף על פי שאינו הגון, - ורחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו הגון. ויאמר לא תוכל לראות את פני,

ואומר רש"י מסכת ברכות דף ז עמוד א

להודיעו דרכיו - מנהג מדת משפטיו, כגון: מפני מה צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

כלומר ידע משה שהגדר של צלפחד הוא "להודיע את דרכיו" שאת זה לא קיבל משה מהקב"ה (לדעה האחת ) וזה לא נכנס בגדר של התורה שבע"פ ולכן רבי עקיבא פירסם את שמו של צלפחד כי זה מה שהקב"ה החליט לדעתו של רבי עקיבא להמית את צלפחד בסקילה על אף שעשה לשם שמים והיה זה בסופו של דבר מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם על אף שניסקל ע"י כל העדה כי מי שהחליט על זה היה הקב"ה .  ודינו של צלפחד היה חלק מהדין של בנות צלפחד שגם הוא הובא בפני הקב"ה שגם עליו דיברתי בפרשת יתרו  ‏י"ט/שבט/תשע"ו  שאחד הטענות של בנות צלפחד היו כמו שכתבתי : כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֥וּ לֽוֹ:  וכך כתבתי :

כלומר הבן הוא רגל של אבא שלו ולאבא שלנו לא היה בנים כלומר מידת הדין לא יכלה להיות במידת ארך אפים כך שתחול לא רק על האב עצמו אלה גם על הבנים ועל הרכוש שהבנים ירשו ולכן "ההתחשבנות " של הקב"ה הוא רק מול האב . והיות שבחטאו חטא  ולמזל שלנו אין קשר למזל של אבינו ולא חל עלינו שום מידת הדין שקשורה לחטא של אבא

כלומר הטענה העיקרית שלהם שאבא שלנו חטא והקב"ה "סגר איתו חשבון סופי " ולכן הנחלה שלו מגיעה לנו כי כל הרכוש שלו "נשאר חופשי " וטענה זו היית הרבה יותר חלשה אם היה מת בידי אדם ולא כמו שקרה שדינו בא לפני הקב"ה

לסיכום רבי עקיבא שדורש שכללות ופרטות ניתנו בהר סיני ולא קשה על המגדף כי משה ידע את דינו אבל מסר מסיבה צדדית לדין מול הקב"ה , המקושש  ובנות צלפחד נכנסות תחת הגדר של "הודעת דרכיו של הקב"ה" שלא נתן אותם למשה במפורש . הפעם היחידה שבאמת שכח משה את הדין שנמסר לו על ידי הקב"ה היה במעשה של פינחס וזימרי ואותו שכיחה של משה העמידה בסכנה את כל עם ישראל  כמו שכתוב במדבר פרק כה

(יא) פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי:

אותו פגם קטן בתורה העמיד את כל עם ישראל בסכנת כליה כי במעמד הר סיני התקבל על ידי עם ישראל יש תורה יש עולם אין תורה אין עולם

פרשת ראה מה ההבדל בן המקושש למגדף ? מי היה המגדף וכיצד הוא קשור למשה ? מהו ניגוד העניינים שהיה למשה אם היה דן את המגדף ? מדוע הביא משה את ענינו של המגדף לפני הקב"ה ? ‏ה'/אייר/תשע"ו

בס"ד
פרשת ראה מה ההבדל בן המקושש למגדף ?  מי היה המגדף וכיצד הוא קשור למשה ? מהו ניגוד העניינים שהיה למשה אם היה דן את המגדף ? מדוע הביא משה את ענינו של המגדף לפני הקב"ה ? ‏ה'/אייר/תשע"ו

כתוב ויקרא פרק כד

(יא) וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־ דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן:

(יב) וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְקֹוָֽק: פ

וכתוב ויניחהו בלשון רבים כדי שהקב"ה יפרש להם מה דינו של המגדף . לעומת זאת במקושש כתוב במדבר פרק טו

(לב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:

(לג) וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל־הָעֵדָֽה:

(לד) וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: ס

וצריך להבין את ההבדל בן שני המקרים במקרה של המקושש נראה שכתוב מלמד שהם הביאו אותו למשפט אצל הסנהדרין כי כתוב ואל כל העדה והפרוש של עדה זה סנהדרין שאומר רש"י במדבר פרק יד

(א) כל העדה - סנהדראות:

כלומר היה כאן תהליך של דין שהסתיים ללא תוצאה כי כתוב במפורש כי לא פורש מה יעשה לו . אבל כאן במגדף לא היה כאן לכאורה תהליך זהה כי כתוב שהביאו אותו למשה ומיד לאחר מכן הניחו אותו כדי שהקב"ה יפרש מה לעשות בו ולא כתוב כי לא פורש מה יעשה לו כלומר הביאו אותו לדין ולא נודע מה צריך לעשות לו ובתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עח עמוד ב

כדתניא: יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת, אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר כי לא פרש וגו'. אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש להם על פי ה' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו.

ומאוד קשה שמשה לא היה יודע את הדין הרי משה קיבל את כל התורה מהקב"ה מסיני ולפי רבי עקיבא כל התורה כולה כולל פרטיה ניתנו בהר סיני

שכתוב בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף לז עמוד ב

ובפלוגתא דהני תנאי; דתניא, רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד; ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב

ואני רוצה לתת הסבר שאולי יתרץ את ההבדל בן מקושש למגדף

אומר ר' חיים פלטיאל ויקרא פרשת אמור פרק כד פסוק יא

(יא) ויקב בן האשה הישראלית את יי ויקלל. משום שמשה הרג את אביו בשם המפורש לכך ברך השם.ויקלל. מה ראה לקלל, אלא רמז באותו מחלוקת היגידו לו שהוא בן מצרי וחקר העניין באיזה דבר נהרג אביו ואמרו לו שהרגו משה בשם המפורש ובירך אותו שם שהרג אביו.

אומר ר' פלטיאל שאותו מגדף היה בנו של המצרי שמשה הרג במדבר וכתוב בשמות פרק ב

(יב) וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל:

ואומר רש"י שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יב

וירא כי אין איש - עתיד לצאת ממנו שיתגייר:

ואומר המלבי"ם שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יב

והרמב"ם בהלכות מלכים דעתו שא"ח רק בידי שמים, ועז"א במדרש דנמלך בפמליא של מעלה וירא כי אין איש אבל מלאכים ראה ונמלך עמהם, ובדרך הרמז שראה א"ע כי אינו איש רק מצורף אל המלאכים והכהו בכח הרוחני שבו ועז"א חז"ל שהכהו בשם המפורש:

כלומר ראה משה ברגע שהכה את המצרי בשם המפורש שלא יצא ממנו איש שיתגייר כלומר אין לאותו מצרי איזה נקודת זכות בעתיד שיצא ממנו . ואשתו של אותו עברי שהמצרי הכה הייתה  מעוברת מאותו מצרי וזהו הבן של המצרי כלומר משה ראה שאותו בן של המצרי לא יהיה איש ואכן אותו איש היה המגדף אבל למשה יש בעיה כי לכאורה כיצד הוא יכול להעמיד אותו לדין כאשר הוא יודע מראש שהוא לא איש ? הרי ידוע שאחרי שניתנה התורה למשה יש את הכלל שלא בשמים היא ולכן לדעתי היה כאן למשה בעיה להיות שופט של אותו בן המצרי ולכן לא הביא אותו משה לדין לפני הסנהדרין כי כיצד יכולה הסנהדרין להעמיד לדין את אותו בן מצרי? הרי במידה והיו פוסקים לטובת המגדף זה היה בניגוד להבנה של משה שלא יצא מהמצרי איש ולכן הרג אותו בשם המפורש ולכן לדעתי לא היה ברירה למשה להביא את המגדף לדין לפני הקב"ה לא בגלל שלא ידע את הדין שלו וצריך להגיד כי הוא היה בבעיה לדון אותו ולכן מיד במקרה של המגדף הוא הביא אותו לדין אצל הקב"ה בניגוד למקושש ששם לכאורה הביאו אותו לדין אבל לא היה בידי בית הדין לקבוע את דינו . וכאן צריך לפרש את הגמרא "שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו"  שמשה לא ידע כיצד הוא יכול לדון אותו במצב העניינים שהיה מול המגדף . ואומנם תירוץ זה קצת דחוק אבל יש לי את האלשיך ויקרא פרק כד שמפרש באותו אופן אבל בסברא שונה

(יא) ועל היות זה בן המצרי ההוא, על כן כאשר ויביאו אותו אל משה והנה שם אמו שלומית בת דברי שהיתה דברנית. (יב) על כן אמר משה גם שיהיה אפשר להוציא משפט מות האיש הזה מתוך התורה, הלא זאת דברנית, והלא תאמר הנה זה משה האיש הרג את אביו, והנה עתה יבקש להרוג את בנו, ומה גם כי נסתכן על ידו. על כן מה עשה הניחו במשמר לפרוש להם על פי ה', לפרוש להם לישראל על פי ה', שיפרש הוא יתברך משפטו ודינו, ולא יאמר הוא משפטו מפחד לשון הדוברים על צדיק עתק. ומה גם על דבר האשה כי דברנית היתה כמדובר.

ולכן התורה במקרה של המגדף מביאה מי היה בדיוק אותו מגדף כדי שנבין את הבעיה של משה לדון אותו . אבל צריך עיון לפי רבי עקיבא שכל הכללים והפרטים ניתנו בסיני מדוע לא משה , לא אהרון, ולא הסנהדרין ידעו את דינו של המקושש .

פרשת קדושים האם זיווג ראשון זה לפי מעשיו ? מה משמעות של מזל בזיווג ראשון ? האם בת קול בטילה ? מה המשמעות של גרושים ? מה הזיווג של האדם לעתיד לבא ? ‏כ"ח/ניסן/תשע"ו

בס"ד
פרשת קדושים   האם זיווג ראשון זה לפי מעשיו ?  מה משמעות של מזל בזיווג ראשון ? האם בת קול בטילה ? מה המשמעות של גרושים  ? מה הזיווג של האדם לעתיד לבא ? ‏כ"ח/ניסן/תשע"ו

בפסח י'/ניסן/תשע"ו כתבתי על נושא זיווג ועל הקושיה על  לאה שהתפללה שיעקב יהיה הזיווג שלה בניגוד למה שאומר רבא שיש בתפילה כזו צד של כפירה ב ה' וניסיתי להוכיח שלאה  לא התפללה שיעקב יהיה הזיווג שלה אלה שינתה את מעשיה כדי שתתרחק ממעשי עשיו ותתקרב למעשי יעקב כך שהקב"ה המזווג לפי מעשיו של האדם לא יזווג אותה לעשיו ויזווג אותה ליעקב וכמו שאומרת הגמרא  אלא ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה - ויפתח את רחמה.

ונשאלה השאלה האם מה שהבת קול מכריזה 40 יום לפני יצירת הוולד זה כמעשיו או לא כמעשיו ? אני לפי הבנתי בסוגית  ההכרזה של הבת קול לי ברור  שזה כמעשיו כי אני מבין שההכרזה של הבת קול היא ההכרזה על "השלם של האדם "  וזה ברור כמעשיו כי זה חלק ממנו חלק בלתי נפרד . כמו שהיד של האדם זה חלק בלתי נפרד ממנו כך ההכרזה זה על החלק של האישה שהיא חלק בלתי נפרד של בעלה  וכך כותב ב שו"ת חתם סופר חלק ז סימן לד

ונראה דאמרינן בש"ס (דמו"ק) [סוטה ב' ע"א] זיווג ראשון מכריזין עליו מ' יום קודם יצירת הולד, אבל בזיווג שני הכל לפי מעשיו. והפירוש הפשוט הוא כמשמעו, זיווג א' היינו אשתו ראשונה וזיווג ב' היינו אשתו שניה. אבל שמעתי פירוש אחר, כמדומה לי בשם האר"י זצ"ל, דהענין הוא כך, כיון דידוע דאיתתא פלגא דגופא ואין הצורה שלימה כי אם עם אשתו ולכן בתחלת הבריאה נבראו דו פרצופים [ברכות ס"א ע"א], ואף עתה שחלקן הקדוש ברוך הוא, עכ"פ בשעת יצירה נבראת תיכף עמו בת זוגו שלא יהי' חסרון ח"ו בבריאת הבורא יתברך, ואז מזווגין לו כפי הנאות לו לגוף זה ובמזל זה כפי מזגו עזר כנגדו, וזהו נקרא זווג ראשון.

כמו שחווה היא  חלק בלתי נפרד של האדם כלומר הצלע שלו כך הזיווג של 40 יום לפני יצירת הוולד זה חלק בלתי נפרד של האדם וברור לנו זה כמעשיו .

הקשה עלי הרב שלומי כדורי הרי רש"י בסוטה סוטר את ההבנה שלי . ובו נראה באמת מה אומר רש"י

רש"י מסכת סוטה דף ב עמוד א

איני - מי הוי זיווג לפי רשע וזכות והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו מכריזין את זוגו ואם תאמר הכל גלוי לפניו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר במסכת נדה (דף טז:) מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ומביאה לפני המקום ואומר לפניו טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני אבל צדיק ורשע לא קאמר ליה דאין זה בידי שמים.

זוג ראשון - לפי המזל.

זוג שני - לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו.

ובאמת רש"י מקשה על הגמרא שמניחה שהזיווג של האדם לפי מעשיו ואומר רש"י שהכוונה לפי רשע וזכות ואומר רש"י שזיווג ראשון זה לפי המזל וצריך  להבין  מה קשה לרש"י ולי נראה מההבנה שלי בדברי רש"י שגם רש"י סובר ש 40 יום לפני יצירת הוולד מוכרז בשמים על הזיווג והכוונה באמת שאשתו של האדם לפי מזלו היא חלק בלתי נפרד מן האדם כמו חוה לאדם  ואז לפני יצירת הוולד באמת האישה היא כמעשיו של האדם אבל מה שקשה לרש"י שהכול בידי שמים חוץ מיראת שמים ולכן האדם ואשתו מתחילים את החיים מאותה נקודת של צדיקות או רשעות אבל מרגע שיש להם בחירה חופשית כל אחד יש לו יראת שמים שונה ולכן כשהם צריכים להתחתן הם נמצאים בנקודה שונה של צדיקות או רשעות   כלומר בנקודת הזמן של הזיווג לא חייב להיות שהם "כמעשיו " ולכן קשה לרש"י על הנחת היסוד שזיווג ראשון זה כמעשיו כלומר לפי צדיקות או רשעות . אבל ניתן להקשות על ההנחה של רש"י ולהסביר שברגע שמעשיו של האדם התרחקו ממעשיה של מי שהכריזו עליה בשמים  אז הקב"ה  לא יזווג אותם ואז באמת תמיד הזיווג זה לפי מעשיו של האדם גם בזיווג ראשון וגם בזיווג שני וההבדל בן זיווג ראשון לשני זה רק בקושי לזווג אותם כי בזיווג ראשון אומר החתם סופר נבראים מחלק אחד שנחלק 40 יום לא אותו חלק שנברא והתחלק כי כמו שקריאת ים סוף שנשתנו סדרי בראשית גם כאן צריך הקב"ה לשנות סדרי בראשית ולהתאים את האדם לאשתו ואכן  המהרש"א חידושי הלכות מסכת סוטה דף ב עמוד א  מקשה על  רש"י

בד"ה איני מי הוה זיווג לפי רשע וזכות והא מקודם כו' עכ"ל לא הוה צריך לפרש הקושיא אלפני פניו אהא דאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו אלא אלפניו אהא דקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכ"ה הקושיא בסנהדרין פ' כ"ג דלא מייתי התם אלא ההיא דקשין כו' וק"ל:

כן

וצריך להבין מה הקושי של רש"י ולמה רש"י לא לומד מהסוגיה בסנהדרין שהקושיה של הגמרא זה רק על הקושי ולא על מעשיו בלבד .

ומצאתי בסנהדרין בכתבי רש"י

בת קול יוצאת ואומרת . בישיבה של מעלה אלמא שאין אדם יכול לקדמן דבת קול אינה בטלה

כלומר לרש"י בת קול אינה בטלה ואם היא לא בטילה אז מובן למה קשה לרש"י שמה שמכריזה בת קול זה לפי מעשיו כי רש"י לא מסתכל על הזמן בו הבת קול מכריזה על הזיווג  הוא מסתכל על שעת הזיווג עצמה ואומר רש"י אז ברור לי שזה יכול להיות גם לא כמעשיו כי האיש יכול להיות צדיק והאישה מרשעת ובכל מקרה הקב"ה יזווג אותם כי בת קול אינה בטלה ולכן לרש"י היה מוכרח שהקושיה של הגמרא היא גם על הקושי אבל גם שזיווג ראשון זה לפי צדיקות או רשעות וזה לא יתכן אם נגיד שבת קול אינה  בטלה . ונשאלת השאלה כיצד יפרש רש"י את מעשה לאה ויעקב שיש מפרשים שאומרים שלאה הוכרזה בשמים כזיווג של עשיו ? אומר רש"י בראשית פרק כט

(יז) ועיני לאה רכות - שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן:

רש"י לא מפרש שהיה בת קול על לאה וניתן להבין מרש"י שזה היה הסברא  של לאה בגלל שזה היה ההבנה של האנשים ולא בגלל בת קול ולכן לא קשה על רש"י שבת קול לא בטלה .

ולכן ניתן להגיד שרש"י סובר שבזמן ההכרזה גם זיווג ראשון זה כמעשיו אבל לאחר מכן בשעת הזיווג יכול להיות שיהיה זיווג לא כמעשיו כי בת קול לא בטלה . אבל התוספות חושבים שגם זיווג ראשון ניתן לשנות כלומר בת קול כן יכולה להיות בטלה אומרים התוספות מסכת סנהדרין דף כב עמוד א

ארבעים יום קודם יצירת הולד - ומ"מ מועיל תפלה בתוך מ' ימים להופכו או לזכר או לנקבה כדאמרינן בברכות (דף ס.) מ' יום קודם יצירת הולד אדם מתפלל על אשתו שתלד זכר אפילו זווג ראשון מתהפך בתפלה כדאיתא במועד קטן (דף יח:) אין נושאין נשים במועד אבל מארסין שמא יקדמנו אחר ברחמים.

וצריך להגיד שמי שחושב שבת קול בטלה תמיד זיווגו של האדם לפי מעשיו גם בזיווג ראשון ושני וכאשר מעשיו של האדם מתרחקים ממי שהכריזו עליה שהיא בת זוגו לא מזוגים לאדם את הזיווג הראשון שלו וגם אדם שהתחתן עם זיווגו הראשון אם מעשיהם מתרחקים אז מגיע רגע הפרידה ע"י גט . וכך אומר בשו"ת חתם סופר חלק ז סימן לד

ועד"ז יש לומר מה שאמרו ז"ל [גיטין צ' ע"ב] המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, היינו אשתו ראשונה מזיווג ראשון הנ"ל שזכה לישא אותו אשה, ועתה ע"כ הרעו מעשיהם או הוא או היא, שאינו עוד בת זוגו.

וכמו כן שו"ת חתם סופר חלק ז סימן לד

ואז מזווגין לו כפי הנאות לו לגוף זה ובמזל זה כפי מזגו עזר כנגדו, וזהו נקרא זווג ראשון. אבל לאחר צאתו לאויר העולם והוא משתנה לכמה גוונים כפי בחירתו צדיק או רשע או בינוני, וטבעו משתנה ע"י מעשיו ממה שהיתה בעת הבריאה, גם זיווגו ישתנה כפי הנאות לו עתה, וזהו הנקרא זיווג ב', כך שמעתי.

ומחדש החתם סופר בשו"ת חתם סופר חלק ז סימן לד שיכול אדם לא להזדוג עם זיווגו שהיה בבראשית רק לעתיד לבא

לפי פירוש זה י"ל, כיון דלעתיד לבא יהי' עולם התיקון ויהי' הכל כמו קודם החטא, וכל אחד כתינוק שנולד דמי, יאות ליה זיווגו שהיה לו קודם צאתו אל העולם כיון שכך גזרה חכמתו יתברך שהיא נאות לבריאת גופו אם לא ישתנה. לפי זה לעתיד לבא אפשר שיקרה שיזדווגו שנים שלא היה בזה העולם כלל זה אצל זה, רק שקודם הבריאה היא היתה בת זוגו:

לסיכום גם זיווג ראשון שמוכרז בשמים על ידי בת קול וגם זיווג שני זה לפי מעשיו אבל לפי רש"י שבת קול לא בטלה זיווג ראשון  יכול להיות לא כמעשיו כי הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים . אבל למפרשים שאומרים שבת קול בטלה תמיד הזיווג גם ראשון וגם שני זה לפי מעשיו ואם באמת נוצר פער של צדיקות או רשעות בן מי שהוכרזה בשמים לבעלה באמת הקב"ה לא יזווג אותם כי תמיד זיווג זה לפי מעשיו ולכן גם גרושים זה לפי מעשיו שכאשר נוצר פער של צדיקות ורשעות בן האדם ואשתו מגיע רגע של הגט  

פרשת קדושים האם הקדושה של עם ישראל דורשת הפרדה מאומות העולם ? האם הדרישה להפרדת דת מהמדינה זה אינטרס של יראי השם ? מה המשמעות של הפרדת דת מהמדינה ? האם המדינה זה דת או דבר נפרד ? למה הפרדת דת מהמדינה זה הפרדת דת מדת ? ‏כ"ח/ניסן/תשע"ו

בס"ד
פרשת קדושים האם הקדושה של עם ישראל דורשת הפרדה מאומות העולם ? האם הדרישה להפרדת דת מהמדינה זה אינטרס של יראי השם ? מה המשמעות של הפרדת דת מהמדינה ? האם המדינה זה דת או דבר נפרד ? למה הפרדת דת מהמדינה זה הפרדת דת מדת ? ‏כ"ח/ניסן/תשע"ו
כתוב ב ויקרא פרק כ

(כו) וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְקֹוָ֑ק וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי:

ואומר הילקוט שמעוני תורה פרשת קדושים רמז תרכו

ואבדיל אתכם מן העמים [כ, כו], ר' ברכיה בשם ר' אבהו אלו אמר ואבדיל עמים מכם לא היתה תקומה לאומות העולם אלא ואבדיל אתכם כזה שבורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר אבל כשהוא בורר את הרע מתוך היפה שוב אינו בורר, א"ר לוי כל מעשיהם של ישראל מובדלים מאומות העולם בחרישתם ובזריעתם ובקצירתם ובעמורם ובדישתם בגרניהם ביקביהם במנינם ובחשבונם, בחרישתם לא תחרוש בשור ובחמור, בזריעתם לא תזרע כרמך כלאים, וכד'

כלומר עם ישראל חייב להיות מובדל מאומות העולם כי עיקר העולם בעם ישראל והקב"ה שם את שמו על עם ישראל והיות והקב"ה מובדל מכל העולם ומכל העולמות גם עם ישראל חייב להיות מובדל מן העולם ואם כן לכאורה הדרישה להפרדת דת מהמדינה היא אינטרס של כל מי שהולך בדרך השם שיהיה הפרדה בן המדינה שמתנהלת לפי חוקים ללא קשר לחוקי התורה . ואכן יש חילוקי דעות לגבי הנושא ויש 3 דרכים שהם בעצם שתים . ההשקפה של אלו המבדילים את עצמם לחלוטין ממדינה ישראל כמו העדה החרדית ועוד זרמים שונים שלא מוכנים להשתתף בניהול המדינה , הזרם המרכזי של החרדים שמיוצגות על ידי המפלגות החרדיות שכן משתתפות בניהול המדינה ורואים בהשתתפות בניהול המדינה מעשה בדיעבד והרצון שלהם להשתתף באופן מוגבל בניהול המדינה כדי לתת כלים סבירים שעולם התורה יוכל להתקיים אבל באופן עקרוני ההשקפה שלהם דומה לעדה החרדית והציונית הדתית שרואה במדינה חלק בלתי נפרד מהקדושה של עם ישראל ולכן רואים בהשתתפות בניהול המדינה הזאת דבר שלכתחילה . מעל כל זה מרחפת הדרישה להפרדה בן דת למדינה ונשאלת השאלה  הנשאלת מה המשמעות האמיתית של הפרדת דת מהמדינה ?

צריך להבין מה משמעות של ההפרדה . ההיגיון אומר שכדי שניתן יהיה להפריד בן דת למדינה צריך שיהיה מושג הנקרא דת ויש מושג הנקרא מדינה כאשר ברור שהעקרונות של המדינה לא יכולים להיות כמו דת כי אחרת זה הפרדה בן דת לדת . וצריך לבחון אם המושג מדינה שונה עקרונית מן המושג דת כך שניתן להפריד אותו או לחילופין שמדינה זה מושג זהה  לדת וכל הניסיון להפריד את הדת מהמדינה זה הניסיון של  "דת המדינה " לבצע  מניפולציה מחשבתית ולהתחפש למושג ערטילאי שנקרא "מדינה"  כדי לתת לעצמה את היתרון מול "הדתות האחרות "   . כלומר המדינה זה דת לכל דבר אבל ברצונה להשיג יתרונות כלכלים וחברתיים תוך ניצול חוסר ההבנה של תושבי "המדינה " וליצור לקבוצה מצומצמת מתוך "המדינה " יתרונות מול שאר תושבי המדינה תוך ניצול המניפולציה המחשבתית

כדי לבחון את הנושא בו נראה איך מוגדרת דת בויקיפדיה :

דת היא סוג של התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האנושות לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים ו"היסטוריה קדושה" שמיועדות להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם. דתות רבות גורסות עקרונות מוסריים הנובעים מציווי עליון, חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם.

בו נפרוט את ההגדרה לסעיפים

1. סוג של התארגנות חברתית או תרבותית

2. מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות לעקרונות מוסרים מחייבים

3. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים ו"היסטוריה קדושה" שמיועדות להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם

4. חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם.

עכשיו בו נראה אם המדינה שונה באופן מהותי מ 4 העקרונות המגדירות את הדת

סעיף ראשון  סוג של התארגנות חברתית או תרבותית

"מדינה מתוארת במדע המדינה בדרך כלל כחברה של בני אדם המתגוררים בטריטוריה ספציפית על פי סמכות משותפת חוקתית, חוקית ופוליטית. מדינה זהו ארגון פוליטי ליישום אינטרסים אזרחיים בשטח גאוגרפי ספציפי. בדרך כלל מנוהלים ענייני המדינה על ידי אדם שעומד בראש המדינה ובאמצעות קבוצת אנשים המהווים את הממשל או הממשלה - הרשות המבצעת של המדינה". ויקיפדיה

לפי ההגדרה של מדינה אין אפשרות לא לתאר את המדינה שהיא סוג של  התארגנות חברתית או תרבותית אומנם במקום אחד גיאוגרפי אבל כיום יכול להיות אזרח מדינה מסוימת שנמצא רוב זמנו מחוץ לאזור הגיאוגרפי והוא יישאר אזרח המדינה ולכן הסעיף הראשון זהה גם לדת וגם ולמדינה

סעיף שני מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות לעקרונות מוסרים מחיבים

כדי להבין את הסעיף השני בבהירות צריך להבין מה המשמעות של בית המשפט בישראל כי בית המשפט הוא שקובע בהסתמכות על החוקים את העקרונות והשקפת העולם של המדינה

וזה הסעיף בחוק יסוד

סעיף 15(ג): בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר

כלומר התפקיד המרכזי של בית המשפט העליון הוא "למען הצדק " איזה צדק ? אותו צדק שנראה לבית המשפט העליון לפי הבנתו את חוקי המדינה ואם כן גם סעיף זה מבלי להיכנס לפרטים באיזה צדק מדובר ומאיפה מגיע הצדק הזה המדינה בסעיף זה לא שונה מן הדת

סעיף שלוש  דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים ו"היסטוריה קדושה" שמיועדות להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם

וככה כתוב בויקיפדיה   על סמלי המדינה

הסמלים הלאומיים של מדינת ישראל הם הסמלים הרשמיים של מדינת ישראל בהם נעשה שימוש בישראל ובעולם לצורך ייצוג מדינת ישראל ותושביה.

בן הסמלים של המדינה יש דגל ,המנון , סמל , כלב לאומי  ,ציפור לאומי , פרח לאומי , מאכל לאומי ועוד . הסטוריה קדושה ובו נראה מה כתוב על הרצל בויקיפדיה

מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, ואחר כך בציבוריות היהודית ביישוב בארץ ישראל וברחבי העולם – בכלל זה בספרות, ביצירה ובמחקר, הוענק לו התואר "חוזה המדינה".

כלומר הרצל הוא "הנביא "  החוזה של מדינת ישראל

יש חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, התש"ט-1949 וכך כתוב בחוק

חוק קובע איסור פלילי על פגיעה בכבודו של דגל המדינה

כלומר גם סעיף נמצא תחת המושג של מדינה כלומר מדינה גם בסעיף זה לא שונה  המדינה מדת

ולגבי ההסבר על קיום העולם הולך ומתגבש בארץ הרעיון שהחיים נוצרו בתהליך אבולוציוני לפי משנתו של דרווין וכך נכתב לפני מספר שנים בעיתון

" לד"ר גבי אביטל המדען הראשי של משרד החינוך, היו שאלות על התיאוריה של דרווין, שלדבריו לא הוכחה מעולם. גם על התחממות כדור הארץ ושילוב בנות בתפקידי לוחמה בצה"ל היו לו ספקות. לגדעון סער זה הספיק והוא החליט לפטר אותו"

כלומר גם למדינה יש את התיאוריה שלה על קיום העולם ומי שלא עומד בדרישות הסף של האמונה בתורת "המדינה "  מפוטר וגם כאן אין הבדל בן מדינה לדת  

סעיף רביעי חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם

יש חוק מדינה  נגד הפרדה מגדרית בישראל וכך כתוב בויקיפדיה

חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים אוסר, בין השאר, הפליה מטעמי מין. הפרת הוראה זו היא עוולה נזיקית ועבירה פלילית. הפרדה מגדרית, במקום שעליו חל החוק, עשויה להיחשב כהפליה אסורה

כלומר המדינה קובעת לאזרחי המדינה חלק מקודי ההתנהגות שלדעת המדינה מתאים לערכי המדינה וכך כתוב בויקיפדיה על עקרונות היסוד של המדינה

"עקרונות יסוד" הם האלמנטים היסודיים, האמנה העומדת בלִיבה של צורת חיים משותפת של אנשים (כגון: חברה, תאגיד עסקי, קיבוץ, מושב וכדומה), והן עומדות כאכסיומות המעצבות את הבסיס הערכי, החברתי, המשפטי, הכלכלי, והתרבותי של הקבוצה. אלה שמענייננו כאן, הם עקרונות היסוד של השיטה המשפטית בכלל ושיטת המשפט הישראלית בפרט.

כלומר גם בסעיף זה המדינה והדת לא שונים ולא רק שהם לא שונים יש זהות כמעט מוחלטת בן העיקרון של הדת לעיקרון של המדינה כלומר ניתן להגיד בוודאות שגם מדינה זה סוג של דת .

אז למה רוצים להפריד בן דת למדינה ? כי לחלקים מהעילית של המדינה  יש  את האינטרס  לקבל בלעדיות על משאבי המדינה ולקבל על ידי כך יתרונות חברתיים וכלכלים ללא צורך להתחלק במשאבים עם דתות אחרות ולכן על ידי מניפולציה מחשבתית הם נותנים לעצמם יתרון 

ניקח לדוגמה חינוך : תלמיד בבית ספר ממלכתי מקבל בערך 70 יותר מאשר ילד חרדי שלומד בחידר . המדינה החליטה שאם הוא לא לומד לימודי ליבה לא מגיע לו את אותה השקעה כמו ילד שלומד בחידר . כי אחד שלומד לימודי ליבה המדינה רואה אותו שאחד שמממש את עקרונות "דת המדינה" ואחד העקרונות הראשונים של "דת המדינה" שאדם חייב להיות "גורם יצור כלכלי " כזה שיעבוד ויוכל לשלם מיסים כי הוא מממש את אחד מהעקרונות של "דת המדינה " ולכן שופט בבית המשפט העליון יקבל 50000 שקל לחודש כי הוא אחד "הכהנים " של דת המדינה " ופרופסור לספרות יקבל 30000 שקל לחודש כי גם הוא אחד הכוהנים  של "דת המדינה " ושומר שעובד בלילה יקבל 4000 שקל ולכן ילד שהולך לחידר ולא מממש את עקרונות "דת המדינה " יקבל 70 אחוז פחות וחלקם יקבל 100 אחוז פחות אבל אם למשל היה הפוך ונגיד  שהיה שולטת במדינה "דת האיסלם  "   אני מניח שהפרופסור לספרות כללית לא היה מקבל דבר ומטיף במסגד  היה מקבל 50000 שקל . כלומר יש בחברה המודרנית עימות בין דתות ולא עימות בן מדינה לדת כי המדינה היום כמו שאנחנו רואים מתלבשת בתאום של כמעט 100 אחוז על ההגדרה  של דת   וכל הניסיון לעשות הפרה בן דת למדינה זה הניסיון של חלוקת משאבים של המדינה במלחמה של דתות ולא המלחמה בן דת למדינה