בס"ד
פרשת כי תצא "ריתחא דאורייתא" או "רוגזא דרבנן" זה דבר טוב
או רע ? להגיד על תלמיד חכם שוטה בהול או אין לך מוח בקדקדו זה טוב או רע ? י"ג/אלול/תשע"ה
נכתב לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה
כתוב בקהלת פרק ט
(יז) דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת
נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים:
והפרוש הפשוט כמו שרשי מביא בקהלת פרק ט
פסוק יז
(יז) בנחת נשמעים - מקובלים הם
לבריות:
אבל אנחנו רואים בבבלי ובירושלמי ביטוים
שלא ניתן לקרוא להם "בנחת"
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כ עמוד ב
אמר ליה רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר
איסורא מממונא? - אמר ליה: תרדא! שטרי חליצה ומיאונין תנן. פקע ארזא דבי רב. מר
אמר: משום לתאי דידי פקע, ומר אמר: משום לתאי דידי פקע.
ואומר רש"י מסכת זבחים דף כה עמוד
ב
תרדא - שוטה בהול.
ויש עוד מספר מקומות שהביטוי הזה מופיע
. ועוד יש ביטוים בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף ט עמוד א
א"ל לוי לרבי, מאי איריא דתני:
ט"ו? ליתני: ט"ז! א"ל: כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו!
וצריך להבין כיצד הדברים יכולים להסתדר מתי
דברי חכמים בנחת נשמעים ומתי הדברים הם כמו ברזל חריפים פוגעים ומפוצצים כמו סלע ?
אומר התלמוד בבלי מסכת תענית דף ד עמוד
א
ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח -
אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'. ואמר רב אשי: כל תלמיד
חכם שאינו קשה כברזל - אינו תלמיד חכם, שנאמר וכפטיש יפצץ סלע. אמר ליה רבי אבא
לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה - דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל, אל
תקרי אבניה אלא בוניה. אמר רבינא: אפילו הכי, מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה
בניחותא, שנאמר והסר כעס מלבך וגו'.
התורה נמשלת לאש ולכן תלמיד חכם המתעסק
בתורה שהיא אש רותח כי התורה גורמת לו לרתוח . ולכן נקרא תלמיד חכם צורבא
מלשון רתיחה לשון צריבה כמו שאומר רש"י מסכת תענית דף ד עמוד א
צורבא מרבנן - בחור חריף, כמו ביעי
דצריבן במסכת ביצה (ז, א), תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא, אלא ההוא מרבנן קרי ליה.
ויש לנו את הזוהר כרך ב (שמות) פרשת
תצוה דף קפב עמוד ב
ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא
דרבנן טב איהו לכל סטרין דהא תנינן דאורייתא אשא איהי ואורייתא קא מרתחא ליה דכתיב
(ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם יי', רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן
למיהב יקרא לאורייתא וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי, לכך נאמר (דברים ד) כי יי'
אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, אבל אי במלין אחרנין לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי
בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש לאו איהו כו"ם ממש כהאי ואסיר לקרבא בהדיה
דהאי,
והזוהר הקדוש עושה אבחנה מאוד ברורה
שרתיחה ורוגז בדברי תורה זה טוב אבל לא בדברים אחרים .כי התורה היא אש והיא מרתיחה
את מי שעוסק בה וכך הוא מי שעוסק בתורה אבל בדבר אחר זה פסול . והזוהר מוסיף ומחדש
שהרוגז של רבנן הוא כבוד התורה וזה עבודת השם כלומר שאתה מתעסק בתורה אתה
צריך "לרתוח" .
צריך הסבר למה ריתחא דאורייתא זה טוב
ומה התפקיד שלו בקניין התורה ומתי צריך להשתמש בזה
אומר השל"ה תולדות אדם בית חכמה (תניינא)
"ואמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח מסכתא דשירה, ט) כי
שקול נגד ששים רבוא, כי ששים רבוא נשמות הם ששים רבוא אותיות התורה".
כלומר כלל ישראל הם התורה והתורה זה כלל ישראל . כל אחד
מישראל יש לו את החלק בתורה וזה התורה הייחודית שלו וכל כלל ישראל מרכיבים את כל
התורה ואומר באלשיך שיר השירים פרק ג
והיה הלמוד מלחמה מה שאמרו ז"ל
(שמות רבה כח ו) כי כל נפש ונפש שנמצאו בסיני, הנולדים ואשר עדן לא היו בעולם,
קבלו כל אחד חלקו בתורה איש איש לפי בחינתו, והוא מה שמחדש כל תלמיד חכם וכל תלמיד
ותיק בתורה להלחם מלחמתה של תורה כנודע, וזהו מלומדי מלחמה.
לכל אחד מישראל יש את החיוב ללמוד את
התורה ולהביא לידי ביטוי את התורה שלו שהיא החלק המיוחד שלו בתורה . וזה המלחמה של
כל אחד ואחד במלחמה על התורה כי אם אותו חלק השייך לו לא יבוא לידי לימוד וגילוי
יהיה חסר בתורה של כל עם ישראל וזה המלחמה של כל אחד ואחד ובייחוד תלמידי חכמים
שחלקם בתורה גדול יותר משאר האנשים . וחלק מן המלחמה הזאת היא ריתחא דאורייתא כי שאתה מתעסק עם אש אתה רותח
וזה מלחמה ולא טיול. ומוטל על כל אחד ואחד
להלחם בכל כוחו כדי להוציא לאור את התורה שהיא שלו ומוסיף האלשיך איוב פרק כח
על כן כל נשמות עם בני ישראל אשר הן
חלק אלוק ממעל, הן אחוזות בתורה כל אחד בבחינה המתייחסת אל ערכה, ועל כן לכולם יש
חלק בה והוא יתב' כל מה שבתורה שבע"פ הצריך להתחדש בכל דור ודור, וכן כל
העתיד להתחדש בכל חלקי התורה בסוד בדרש בפשט, הכל ניתן לנשמות העתידות כמ"ש
ז"ל במכילתא על פסוק וּנְוַת בית תחלק שלל, ובזה אמר הוא ית' הלכה משם ר'
אליעזר כי היה מחלקו, וכן מרבה בר נחמני אמרו מאן מוכח כו' כי חלקו היה, ועל כן
אמרו רז"ל אל תגזל דל כו', על הגוזל דברי תורה מאחר ואומר בשמו שאת נפשו הוא
גוזל:
ולכן כשאתה נלחם על התורה שלך אתה לא
יכול שלא לרתוח כי מי שמתעסק עם אש רותח ולכאורה חובה עליך לרתוח כדי להלחם על
התורה שלך . אבל כמו שחובה עליך להלחם על התורה שלך חובה עליך לדעת מתי ניצחת ומתי
הפסדת ולכן תלמיד חכם צריך להיות גם שפל
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א
(ואמר) +מסורת הש"ס: אמר+ רבי
חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים - לומר לך:
מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי
שדעתו שפלה.
כלומר התורה נמשלה גם למים לא רק
לאש וזה הצד השני של המטבע שכל אחד מישראל
מצד אחד לוחם את מלחמתה של תורה אבל מצד שני נמשל למים וזאת כדי להבין מתי אתה
צריך להיות חזק כברזל להלחם בריתחא דאורייתא ומתי לקבל את דעתו של השני בהכנעה
ובדעה שפלה . כי אם המטרה שלך זה התורה אז רק האמת חשובה ולכן לפעמים משתמשים
בברזל ולפעמים משתמשים במים אבל אם אתה חושב רק על הכבוד של עצמך אין לך רשות
לרתוח כי מה שהפעלת זה כעס שנמשלה לעבודה זרה אבל אם מה שאתה רוצה זה את כבוד
התורה אז כעס וריתחא דאורייתא זה כלי חשוב בקניין התורה שלך ושל עם ישראל .
וזה מה שכתוב בתלמוד בבלי מסכת תענית דף
ז עמוד א
תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק
בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר רפאות
תהי לשרך, ואומר כי מצאי מצא חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות,
שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה
לסיכום כל אחד מישראל ובמיוחד תלמידי
חכמים יש עליהם את החובה ללמוד ולהוציא לעולם את התורה שלהם שמיוחד להם וזה מה
שנקרא מלחמה של תורה וחלק בלתי נפרד מן
המלחמה זה ריתחא דאורייתא כי אם אתה מתעסק עם אש אתה רותח ,אבל מצד שני תמיד צריך
שיהיה לך מים כדי להבין מתי צריך להסתיים הריתחא דאורייתא ואם אין לך את שני
הדברים הללו אתה צריך להיזהר כי אז התורה נהפכת לסם המוות
ובעזרת השם בלי נדר שבוע הבא נמשיך
את הדיון של ריתחא דאורייתא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה