פרשת עקב מה המקום של השכחה בחייו של האדם ? מה המקום של הזיכרון ? האם היה בחירה חופשית לאדם ללא שכחה ? מה היה קורה עם הזיכרון של מעמד הר סיני היה נשאר ? מה הקשר בן שכחה לחושך ? מהי גסות רוח ? מה הקשר לכוחי ועוצם ידי ? למה יוהרה וגסות רוח מוציאים את האדם ממקומו של הקב"ה ? למה משה זכה לדבר פה אל פה עם הקב"ה ? למה דווקא בפורים קבלו עם ישראל את התורה מרצון ? האם השכחה היא דבר תמידי ? למה שכחה של התורה מסכנת את האדם ? מהו הכלי היחידי להלחם בשכחה ? ‏י"ז/אב/תש"פ

בס"ד

פרשת עקב מה המקום של השכחה בחייו של האדם ? מה המקום של הזיכרון ? האם היה בחירה חופשית לאדם ללא שכחה ? מה היה קורה עם הזיכרון של מעמד הר סיני היה נשאר ? מה הקשר בן שכחה לחושך ? מהי גסות רוח ? מה הקשר לכוחי ועוצם ידי ? למה יוהרה וגסות רוח מוציאים את האדם ממקומו של הקב"ה ? למה משה זכה לדבר פה אל פה עם הקב"ה ? למה דווקא בפורים קבלו עם ישראל את התורה מרצון ? האם השכחה היא דבר תמידי ? למה שכחה של התורה מסכנת את האדם ? מהו הכלי היחידי להלחם בשכחה ? ‏י"ז/אב/תש"פ

כתוב בדברים פרשת עקב פרק ח פסוק יא - יד

(יא) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם:

(יב) פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ:

(יג) וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה:

(יד) וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים:

ובהמשך כתוב בדברים פרשת עקב פרק ח פסוק יז - יט

(יז) וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה:

(יח) וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־ נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: פ

(יט) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן:

כלומר הפסוקים מדברים על שכחה ועל זיכרון . ואני רוצה להבין את המושגים של זיכרון ושכחה וכיצד זה קשור למהות תפקידו של האדם .

כך כתוב בדברים דברים פרק יח
(טו) נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵאַחֶ֙יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן:

(טז) כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר־שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־ קוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֔י וְאֶת־הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא־אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת:

(יז) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ:

ועל זה אומר וזה בדיוק מה שכותב המשך חכמה דברים פרק ה פסוק כה

(כה) היטיבו כל אשר דברו. במדרש (ויקרא רבה לב, ב) חד אמר כהטבת הנרות, וחד אמר כהטבת הקטורת. הכוונה, דהם טענו שהתכלית הוא הבחירה, ואם יהא האדם מוכרח בהשגתו, אין תועלת בקיומו התורה מתוך הכרח. ובהשגתם הבהירה במעמד הר סיני, הלא היו המה מוכרחים כמו שאמרו (שבת פח, א) כפה עליהם הר כגיגית. לכן אם ישמעו מפי נביא, אז יהיו בעלי בחירה, הן בשכל שיוכלו לתלות איזו סיבה לבלי לשמוע בקול המצוה, הן בתאות החומר.

פרוש הדברים שבמעמד הר סיני עם ישראל הוכרח על ידי הקב"ה לראות את האמת . זה המשמעות של כפית הר כגיגית על עם ישראל במעמד הר סיני . עם ישראל ראה את האמת לא מתוך מדרגה של עבודה עצמית כי אם מדרגה שהקב"ה הרים עם ישראל לא היו שייכים למדרגה של משה רבנו שהגיע לזה  בעבודה עצמית. עם ישראל הבינו את זה ובקשו שיהיה מתווך ביניהם לקב"ה כדי שיקבלו חזרה את הבחירה החופשית ומתוך בחירה חופשית יוכלו להגיע בעתיד למדרגתו של משה . וכאן נכנסת מידת השכחה אם לא היה מידת השכחה בעולם לא היה להם לעם ישראל אף פעם בחירה חופשית כי אם מעמד הר סיני היה נשאר באותה מדרגה כמו במעמד הר סיני לא היה לאף אחד בחירה חופשית ועם ישראל היה  כל הזמן היה במצב של כפיה הר כגיגית . היכולת לשכוח את מה שהיה במעמד הר סיני נותן לנו בחירה להגיע למדרגתו של משה  מתוך בחירה חופשית. . יוצא לנו שהשכחה היא חלק מהותי מהבחירה החופשית של האדם . בלי שכחה אין בחירה חופשית .

וכך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת מקץ

ואותיות החשך הם שכחה. ותחילת הבריאה היה בשביל האדם ואדם הראשון נברא ביום ו' שהוא מדת צדיק יסוד עולם שהוא היה ראוי להיות בחינת צדיק יסוד עולם שבשביל צדיק אחד נברא העולם ומתקיים העולם (יומא ל"ח ב) ואחר שקלקל אדם הראשון נעשה יוסף מרכבה למדת צדיק יסוד עולם כידוע ומתקן הקלקול של אדם הראשון. וכתיב (תהלים צ"ז, י"א) אור זרוע לצדיק אור היפך החושך שהוא היצר הרע המשכח את האדם וכתיב (משלי י"ג, ט') אור צדיקים ישמח שהצדיק שזוכה לאור זוכה על ידי האור ליישר הלב להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו וזוכה לשמחה דכתיב לישרי לב שמחה. וזהו ויהי מקץ וגו' שנתברר יוסף שעשה קץ לחושך שנעקר יצר הרע מלבו.

כלומר שכחה  וחושך הם חלק מהבחירה החופשית של האדם בלי חשך אין בחירה כי הקב"ה נתן לנו לבחור בן אור לחושך . אם היה רק אור לא היה בחירה חופשית ולכן חלק מהותי של הבחירה נובע מתוך החושך וגם מתוך השכחה זה המשמעות העמוקה של יצר הרע . וכך כותבת הגמרא חברותא מסכת נדרים דף לב עמוד ב

ואמר רבי אמי בר אבא: מאי, מהו ביאור המשל דכתיב בספר קהלת [פרק ט]:"עיר קטנה, ואנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול, ובא אליה מלך גדול, וסבב אותה, ובנה עליה מצודים וחרמים.ומצא [ונמצא] בה איש מסכן וחכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו.ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא"."עיר קטנה" - זה הגוף של האדם, שקל לכובשו."ואנשים בה מעט" - אלו אברים של האדם, שתחת שליטתו."ובא אליה מלך גדול, וסבב אותה" - זה יצר הרע, שכוחו גדול, המסבב את האדם בעבירות."ובנה עליה מצודים וחרמים" - אלו עונות. לפי שאדם העושה עבירה, נופל בשבי יצר הרע, והוא משול למי שנתון בתוך טבעת המצור.⁽¹⁾"ומצא בה איש מסכן, שאין בידו כח גופני, ואולם הוא חכם" - זה יצר טוב, המפעיל את שכלו של האדם שיעמוד מול כח הפיתוי של יצר הרע, שכולו דמיון, ואין לו מעמד נגד השכל, הרואה נכונה."ומלט הוא את העיר בחכמתו" - זו תשובה ומעשים טובים.היצר הטוב מחכים את האדם לעשותם, ובכך הוא ממלטו משבי היצר הרע."ואולם, אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - מלמד הכתוב דבשעת יצר הרע, בשעת מעשה העבירה, כאשר יצר הרע שולט באדם - לית דמדכר ליה, אין מי שיזכירנו ליצר טוב!דהיינו, המילוט מהיצר הרע, יכול להיות רק בשעה ששקט האדם מתאוות העבירה, והוא יכול לחשוב ולהתבונן במעשיו, ולא בשעה שהוא להוט לעשות את העבירה.עוד אמר שלמה המלך בספר קהלת [פרק ז]:"החכמה תעוז לחכם, מעשרה שליטים"."החכמה תעוז לחכם" - זו תשובה ומעשים טובים, שנותנים "עוז" לאדם להתגבר על כוחות הגוף, השולטים בו.ובעשותו תשובה ומעשים טובים, עז הוא יותר "מעשרה שליטים" שבגופו - שתי עינים, ושתי אזנים, ושתי ידים, ושתי רגלים, וראש הגוייה, ופה".

הקב"ה נתן לאדם את היכולת לשכוח את הקב"ה אבל נתן לו כלי כדי לזכור את הקב"ה . הוא נתן לו את החוכמה כלומר את התורה שהלימוד שלה נותן לאדם את היכולת לזכור את הקב"ה כי זה הדבר היחיד שיכול לנווט את האדם למקום של חיים ולא למקום של מוות , למקום של אור ולא למקום של חשך שהוא מקום שהקב"ה נעדר ממנו . הקב"ה נתן לאדם את היצר הרע שמנסה להקטין את מקומו של הקב"ה על ידי הגדלת מקומו של האדם בעולם . כלומר היצר הרע נותן לאדם את ההרגשה שהוא אדון העולם וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה  וכאשר הוא חושב שהוא האדון בעולם הוא שוכח את הקב"ה . חושך יורד על האדם כאשר לאט לאט הקב"ה מסתלק מעולמו . אדם גס רוח ויהיר זה אדם שחושב שהוא קובע את גורלו לבדו בלי הקב"ה ואדם כזה לא יכול לגור ביחד במקום שבו נמצא הקב"ה

וכך אומרת הגמרא חברותא מסכת סוטה דף ה עמוד א

אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא -כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם!שנאמר - "מלשני בסתר רעהו", המלשין על רעהו בסתר, "אותו אצמית", אותו אכרית."גבה עינים ורחב לבב", את הגאה וגס הרוח - "אותו לא אוכל". לא אוכל לסובלו בעולם.

הרי שעל הגאה וגס הרוח, כתוב "אותו לא אוכל".וכך יש לדרוש את הפסוק: אל תקרי אל תקרא "אותו", אלא "אתו לא אוכל", שאין אני והוא יכולין לדור ביחד בעולם.

רק אדם שמכיר את מקומו יכול לדור במקום אחד עם הקב"ה ולכן אדם גס רוח שעיקר מהותו כוחי ועוצם ידי מוכרח בהתנהגות שלו לשכוח א הקב"ה

וכך אמרת הגמרא חברותא מסכת סוטה דף ה עמוד א

אזהרה לגסי הרוח - מנין?⁽³⁾אמר רבא, אמר זעירי -כתוב בספר ירמיהו "שמעו והאזינו, אל תגבהו". הפסוק מזהיר את בני האדם שלא תהא להם גסות הלב.רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא -"ורם לבבך, ושכחת". ומבואר שעל ידי גסות הלב, האדם בא לידי שכחת ה'.וכתיב "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך". ומבואר שיש אזהרה על שכחת ה', הנגרמת על ידי גסות הרוח.וכדרבי אבין אמר רבי אילעא -

דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא -כל מקום שנאמר בתורה "השמר", "פן", ו"אל" - אינו אלא ללמדנו, שמי שעובר על הציווי שנאמר שם, עובר בלא תעשה, ואף כאן, שכתוב "השמר פן", זו אזהרה של לא תעשה:

מהות האדם להיות במצב תמידי של זיכרון של בורא עולם  והבנה  שבורא עולם הוא מהות העולם  וכן שהקב"ה הוא אין סופי היה ויהיה ללא קשר לקיום העולם וכך כותב ליקוטי מהרי"ל שמות פרשת בשלח

בפסוק (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, רצ"ל אשרי האדם, אשר הוא משגיח על עצמו בכל רגע ורגע. אם לא יחשוב ה', כלומר ששכח בהש"י ב"ה, לו עון, הוא בעיניו חטא גדול. ונראה לי שכן פירוש זה הפסוק, והיה אם שכח תשכח, רצ"ל שגם זאת תשכח ששכחת. ועוד נראה לי שכך פירושו, זאת הוא ידוע לכל שצריך להאמין שה' היה הוה ויהיה, כמו שהיה קודם בריאת עולם כן יהיה אחריו וכן הוה עכשיו בשעת שעולם קיים, כי הקדוש ברוך הוא אין צריך לעולם כלום, אבל אם ח"ו שאינו מאמין שהקב"ה היה קודם בריאות ויהיה אחריו, דהיינו בזמן שעולם חרוב, אזי אפילו במה שמאמין שהקב"ה הוה בשעת שהעולם קיים אין זו אמונה, כי המשמעות שהקב"ה ח"ו צריך להעולם.

כלומר התחלת השכחה של הקב"ה הוא בהמעטת  מקומו של הקב"ה בעולם . אותו פעולה היא שכחה קטנה אבל היא גוררת לאט לאט שכחה גדולה , בבחינת מצוה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה

וכך כותב המדרש הגדול דברים פרשת עקב פרק ח פסוק יט

יט) והיה אם שכח תשכח. שכח אדם קימעה, משכחין אותו הרבה, שכח פעם אחת, משכחין אותו פעמים רבות, שכח ברצונו, משכחין אותו בעל כרחו שכח בעולם הזה משכחין אותו לעולם הבא לכך נאמר אם שכח תשכח ומנין שכל השוכיח תלמודו גורם כלייה לעצמו ת"ל כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון (פסוק כ), וכן הוא אומר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו).

ולכן האדם היחיד שהצליח להגיע לקרבת הקב"ה פה אל פה בכוחות עצמו הוא משה רבנו . ומה היה מעלתו של משה ? כתוב במדבר פרשת בהעלותך פרק יב פסוק ג

(ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה <<ענו>> עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: ס

משה הצליח להעמיד את עצמו כאילו הוא אינו וכך זכה להיות נביא המדבר עם הקב"ה פה אל פה

במדבר פרשת בהעלותך פרק יב פסוק ח

(ח) פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְקֹוָ֖ק יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה:

ואומר המדרש הגדול במדבר פרשת בהעלותך פרק יב פסוק ג

תנו רבנן איזה הוא עלוב שבעלובים. זה העלוב כמשה רבינו, שנאמר והאיש משה ענו מאד.

ולכן במגילת אסתר עם ישראל קיבל את התורה מרצון רק כי הצליח להגיע לאהבת השם בלי הנוכחות של הקב"ה כי קבלת התורה באה מתוך בחירה חופשית מלאה ולא מתוך נוכחות של הקב"ה . כלומר השכחה נותנת לנו מקום לבחירה חופשית מלאה וזה הבסיס של מהות האדם להגיע מתוך עצמו ליראת השם ולא מתוך גורמים חיצונים  

וכך אומרים התוספות מסכת שבת דף פח עמוד א

מודעא רבה לאורייתא - והא דאמר בנדרים (דף כה.) שכרת משה ברית עם ישראל על התורה והמצות והשביעם על כך ובפ' אלו נאמרין (סוטה לז:) שקבלו את כל התורה בהר גרזים ובהר עיבל אור"ת דע"פ הדיבור היה והרי כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס .

וזה יהיה הניסיון של עם ישראל בימות המשיח כאשר עם ישראל יגיע למנוחה ונחלה ועדיין יצטרך למחות את זכר עמלק על אף שהוא נמצא במצב של מנוחה ונחלה

דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יט

(יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְקֹוָֽק־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח: פ

ואומר הכתר יונתן דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יט

(יט) והיה כאשר יניח יי אלהיכם לכם מִן כל בעלי שׂונאיכם מִן סביב סביב בארץ שיי אלהיכם נותן לכם נחלה לרִשׁתה תִמחו את זכר של עמלק מִתחת השמים ואפילו לימי מלך המשיח לא תִשׁכח:

כלומר הניסיון הגדול נמצא תמיד במקום שקל לשכוח את הקב"ה ולא במקום שהקב"ה דואג מתוך רחמיו להזכיר לאדם שהוא בורא עולם

וכך אומר הרש"ר הירש דברים פרשת עקב פרק ח פסוק יא

השמר לך פן - תשכח - עצם השפע עלול להשכיח את ה' מלבנו.

ואנחנו רואים שעניין השכחה הוא מצב תמידי והאדם צריך לעמול כדי להתגבר על זה ולזכור את מה ששכח וכך אומר  שו"ת בצל החכמה חלק ו סימן מח

ברם עיי' שו"ת ח"ס (חאה"ע ח"א סי' קי"ט ד"ה אך וד"ה ונ"ל) דלהכי קורין פרשת זכור פעם אחת בשנה משום דכתיב בי' לא תשכח ושיעור שכחה שנה כדמוכח ממה שכתבה תורה בבתי ערי חומה זמן לגאולתו עד תום שנה תמימה ע"ש על יסוד דברי הרמב"ן בפירושו שם.

לסיכום שכחה היא חלק מהותי מהבחירה החופשית של האדם ותפקידו של האדם לזכור תמיד מי ברא את העולם ומתוך ההבנה הזאת לנווט את מעשיו לפי רצנו של בורא עולם שבא לידי ביטוי בתורה .

אומרת הגמרא חברותא מסכת עירובין דף נד עמוד א

תנא: תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש. לאחר שלש שנים שכח תלמודו⁽¹⁷⁾.

תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שנתחייב בשריפה למקום.

ואומר המהרש"א חידושי אגדות מסכת עירובין דף נד עמוד א

שריפה למקום כו' נראה דשייך אדלעיל שתלמיד אחד שכח תלמודו ונתחייב עי"ז שריפה למקום כמו ששנינו השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו ונקט חיוב שריפה ע"פ מ"ש פ"ק דתענית ב' ת"ח המהלכין בדרך ואין ביניהן ד"ת ראויין לישרף כו' ע"ש ואמרו הכא שהניחו לו שאדם גדול שמש וע"ז אמרו גדולה שימושה יותר מלמודה שהלימוד עשוי להשתכח וק"ל:

כלומר שכחה של התורה מביאה את האדם למצב של סכנת חיים כי כבר ראינו שכאשר יצר האדם נמצא בעיצומו היצר הטוב לא יכול להזכיר לו רק החוכמה והתורה יכולה להזכיר לאדם מה תפקידו בעולם ואם אין לו תורה הסיכויים שלו לעבור את המצב הזה בשלום הוא קטן .

חברותא מסכת עירובין דף יג עמוד ב

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל בענין מה היה עדיף לו לאדם:

הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.לבסוף, נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.אבל עכשיו, שנברא - יפשפש במעשיו שעשה כבר, ויבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב בתשובה.ואמרי לה: ימשמש במעשיו קודם שעושה.כגון אם באה מצוה לידו יחשב הפסדו מעשית המצוה כנגד שכרה ולא יניח מלעשותה בשביל ההפסד, שהרי שכרה עתיד לבוא.ואם באת עבירה לידו, יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו, כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו.

ואומר רש"י מסכת עירובין דף יג עמוד ב

ימשמש במעשיו - כגון: אם בא מצוה לידו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד, שהרי שכרה עתיד לבוא, ואם באת לידו עבירה - יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו.

והמסקנה של הגמרא שהסיכוי היחידי של האדם לשרוד בעולם זה החשבון המדוקדק שנובע מתוך לימוד התורה . זה הכלי שיכול להתגבר על השכחה ולהפעיל את הזיכרון .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ואתחנן האם ונשמרתם לנפשותיכם מדבר על נזקי נפש או נזקי גוף ? למה יש נזק נפש בתמונה ? האם הרהור בעבודה זרה זה מעשה ? האם אדם יכול לחבול בעצמו ? לשיטה שאדם לא יכול לחבול בעצמו מאיפה לומדים את זה ? האם אדם החובל בעצמו עובר עבירה מהתורה ? האם אדם המקלל את עצמו עובר עבירה מהתורה ? מה חמור יותר חובל בעצמו או המקלל את עצמו ? האם אדם המסכן את עצמו עובר עבירה מהתורה ? מה חמור יותר סיכון הנפש או סיכון הגוף ? האם הכוח של חכמים לקבוע על מה יהודי יהרג ולא יעבור קשור לנשמרתם לנפשכם ? האם נזקי הגוף קשור לנזקי נפש ? ‏י'/אב/תש"פ

בס"ד

פרשת ואתחנן האם ונשמרתם לנפשותיכם מדבר על נזקי נפש או נזקי גוף ? למה יש נזק נפש בתמונה ? האם הרהור בעבודה זרה זה מעשה ? האם אדם יכול לחבול בעצמו ? לשיטה שאדם לא יכול לחבול בעצמו מאיפה לומדים את זה ? האם אדם החובל בעצמו עובר עבירה מהתורה ? האם אדם המקלל את עצמו עובר עבירה מהתורה ? מה חמור יותר חובל בעצמו או המקלל את עצמו ? האם אדם המסכן את עצמו עובר עבירה מהתורה ? מה חמור יותר סיכון הנפש או סיכון הגוף ? האם הכוח של חכמים לקבוע על מה יהודי יהרג ולא יעבור קשור לנשמרתם לנפשכם ? האם נזקי הגוף קשור לנזקי נפש ?  ‏י'/אב/תש"פ

כותב הקיצור שולחן ערוך סימן לב סעיף א

הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא, אי - אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את - עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף, וכן הוא אומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

וכותב הילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן קנא - דיני קדושת בית הכנסת סעיף ו

אולם יש מקום לאסור בזמנינו את עישון הסיגריות מצד אחר, אחר שהרבה מגדולי הרופאים קבעו בהחלט שסכנה נשקפת לבריאותם של המעשנים, ואף גורמים סיכון לנמצאים בסביבתם, ולכן יש מקום לאסור את העישון על פי הדין, וכמו שהזהירה התורה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ושומר נפשו ירחק מהם, ואם קשה עליו להפסיק העישון בבת אחת, צריך לצמצם ולהפחית מעט מעט מהעישון עד שיפסיק לגמרי מהעישון. [ילקוט יוסף, על הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד רמא. ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פרק ז הערה טז. הליכות עולם חלק א' עמוד רסו].

ושני כותבי ספרי הלכה מעמידים את  "ונשמרתם לנפשותכם"  כציווי לשמירת הגוף . וצריך לעיין בדבר כי המקור של נשמרתם לנפשותיכם נמצא בפרשה שלנו  

כתוב בדברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק טו - יט

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֧ק אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:

(טז) פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל־סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה:

(יז) תַּבְנִ֕ית כָּל־בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל־צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם:

(יח) תַּבְנִ֕ית כָּל־רֹמֵ֖שׂ בָּאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל־דָּגָ֥ה אֲשֶׁר־בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ:

(יט) וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם:

ואומר המדרש הגדול דברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק טו

טו) ונשמרתם מאד לנפשתיכם. אם שומרין אתם מה שאני אומר לכם, נפשותיכם אתם שומרין.

כי לא ראיתם כל תמונה. מגיד שאין הקדוש ברוך הוא גוף ובעל תמונה, שאלו היה גוף וגויה היה נראה. וכן הוא אומר ואל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ, כה). ואלו היה גוף היה דומה לשאר גופות.

ד"א כי לא ראיתם כל תמונה. ולהלן הוא אומר ויראו את אלהי ישראל (שמות כד, י), הא כיצד כבודו ראו אותו לא ראו. וכן הוא אומר כי לא יראני האדם וחי (שם לג, כ).

כלומר בפשט הדברים התורה בפרשה שלנו לא מדברת על שמירת הגוף היא מדברת על שמירת הנפש . התורה מזהירה אותנו לא להיכנס לתחום של עבודה זרה שנמצא בתוך פסל ותמונה כי הקב"ה אינו בעל גוף ואינו בעל תמונה .

וכך כותב הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים דף ח עמוד א

ונשמרתם מאד לנפשותיכם. זו אזהרת הרהור עבודת גלולים שאין אדם נתפש על הרהור עבירה חוץ מעבודת גלולים שנאמר (תהלים סו) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ובעבודת גלולים נתפש על ההרהור שנאמר (יחזקאל יד) למען תפוש את בית ישראל בלבם:

כלומר האזהרה של נשמרתם לנפשותיכם אינו בתוך הנזק הגופני של האדם והוא יותר בתוף הנזק הנפשי שפוגע בנפש האדם .

העניין של הנזק הגופני לאדם נידון בגמרא וכך כותבת הגמרא חברותא מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב

ומסקינן: אלא, במחלוקת תנאים היא שנויה, דאיכא למאן דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, וכך סוברת משנתנו.ואיכא מאן דאמר: אדם רשאי לחבל בעצמו, וכך סוברת הברייתא.⁽⁷⁾

כלומר יש מחלקות בגמרא האם אדם יכול לחבול בעצמו או לא ומסכמת הגמרא שיש כאו מחלוקת תנאים האם אדם יכול  לחבל  בעצמו או לא וגם לאותו התנא שחושב שאדם לא יכול לחבול בעצמו נלמד ממקום אחר בתורה ולא מנשמרתם לנפשותכם .

אומרת הגמרא חברותא מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב

ומסקינן: אלא התנא שסובר אין אדם רשאי לחבל בעצמו, האי תנא הוא:

דתניא בברייתא: אמר רבי אלעזר הקפר ברבי:⁽¹⁸⁾ מה תלמוד לומר בפרשת נזיר [במדבר ו יא]: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" וכי באיזה נפש חטא זה!?⁽¹⁹⁾אלא - שציער עצמו מן היין,⁽²⁰⁾ ועל כן הוא קרוי "חוטא".ומכאן נלמד שאסור לאדם לצער את עצמו, כי הלא דברים אלו בקל וחומר הם למדים:ומה זה הנזיר, שלא ציער את עצמו, אלא מן היין, נקרא "חוטא", המצער את עצמו מכל דבר,⁽²¹⁾ על אחת כמה וכמה שהוא נקרא "חוטא".

כלומר הלימוד שאדם לא יכול לחבול בעצמו נידון מקל וחומר מנזיר אומנם ניתן להגיד שמדובר בחובל את עצמו שיש לו רפואה ולכן נקרא מצער את עצמו אבל אדם החובל בעצמו ואין לו רפואה מלאה זה דבר אחר . ואולי ניתן ללמוד את זה מדברי הגמרא חברותא מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב

ודנה הגמרא: מאן, מי הוא, התנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו?⁽⁸⁾

אילימא [אם נאמר]: האי תנא דברייתא דלקמן הוא, דתניא: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש" [בראשית ט ה] רבי אלעזר אומר: מיד נפשותיכם - ממי שיהרוג את עצמו, אדרש את דמכם.⁽⁹⁾

ונאמר: כשם שאסור לאדם להרוג את עצמו, כמו שדרש רבי אלעזר, כך אסור לאדם לחבול ולהזיק את עצמו.ודחינן: ודלמא, שמא, רבי אלעזר סבר: מותר לאדם לחבול בעצמו, וקטלא שאני, שהרי רציחה חמורה מסתם הכאה וחבלה.ושוב יש לדון מי הוא התנא שאומר: אין אדם רשאי לחבול בעצמו?

והשולחן ערוך חושן משפט כותב בסימן תכ סעיף לא

(ג') החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, ((ד') פטור); {לט} אחרים שחבלו בו, יז'} חייבים.

ויש מפרשים שהכרעת השולחן ערוך הוא לשיטת רבי אלעזר הקפר . אבל בכל מקרה אדם החובל בעצמו לא נלמד מנשמרתם לנפשותיכם .

אבל בנושא דומה יש הכרעה של הגמרא לחיוב וזה המקלל את עצמו

אומרת הגמרא חברותא מסכת שבועות דף לו עמוד א

שנינו במשנה: והמקלל עצמו וחברו בכולן - עובר בלא תעשה.אמר רבי ינאי: ודברי הכל, חייב במקלל עצמו וחברו בכינויין. דלא ילפינן ב"אם אינו ענין לנוקב שם ה', תנהו ענין גם למקלל עצמו וחברו" שאינו חייב אלא בשם המיוחד, כי שאני מקלל עצמו וחברו, שהם אינם בסקילה כמקלל אביו ואמו, אלא בלאו גרידא.מקלל עצמו מנלן? - דכתיב: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד! ". שהצטווינו לשמור נפשנו. ובכלל זה, שלא לקלל עצמנו. וחיוב שמירה זאת הוא איסור לאו, וכדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר 'השמר', 'פן', ו'אל' - אינו אלא לא תעשה! והכא הרי כתיב: השמר לך!מקלל חבירו מנלן - דכתיב: "לא תקלל חרש". והרי זה לאו מפורש, שבכלל חרש התרבו כולם.

כלומר המקלל את עצמו עובר על לא תעשה ולוקה מהתורה מלקות  .יוצא לנו שאדם שמכה את עצמו פטור ואין עליו מלקות מהתורה אבל אדם המקלל את עצמו לכולם עובר על לא תעשה ולוקה . יוצא לנו שקללה שהיא לא נזק לגוף יותר קשה מאשר נזק לגוף . וזה לכאורה מתאים יותר לנשמרתם לנפשותיכם שהוא אזהרה על הנפש ולא על הגוף . וזה מתאים למדרש תנחומא (ורשא) פרשת פינחס סימן ג

רבי שמעון אומר מנין אתה אומר שכל המחטיא את חבירו קשה מן ההורגו שההורגו בעה"ז יש לו חלק לעה"ב והמחטיאו הורגו בעה"ז ולעה"ב,

ומה באמת מכריע השולחן ערוך בנושא של סכנה לגוף ?

כותב השולחן ערוך חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז סעיף י

(ס') כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או: איני מקפיד בכך, (ע') מכין אותו מכת מרדות, (פ') והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב (צ').

מתוך פשטות דברי השולחן ערוך שמירה על הגוף בסכנה ממשית הינו רק מדברי סופרים כי מה שכתוב שמכים אותו מכת מרדות זה בדרבנן . וגם כאן השולחן ערוך לא מסתמך על ונשמרתם לנפשותכם שכתוב בפרשה שלנו והבאר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז סעיף י כותב שיש אפשרות שזה מדרבנן אבל יש אפשרות שזה מדאורייתא אבל לא לוקים עליו מהתורה

ע. ס"ל דהם מדרבנן ואסמכינהו אקרא כדלעיל ס"ט ומ"מ מכין עליהם כמו שאר מצות דרבנן א"נ קים להו שהם מדאורייתא ואין לוקין עליהם כדאשכחן חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו ב"י ביו"ד סימן קט"ז:

וכך ניתן להבין מהשולחן ערוך חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז סעיף ט

^{ח] {יב} (מ')} הרבה דברים ^ח'} אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וקצתם נתבארו בטור יו"ד סי' קט"ז, ועוד יש דברים אחרים ^(נ') ואלו הם: לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה, ולא ישתה בלילה מהבארות ומהאגמים, שמא יבלע ^(נ*') עלוקה והוא אינו רואה. הגה: וכבר כתבתי דברים אלו סימן קט"ז ביורה דעה וע"ש.

והמקור לדברי חכמים בנידון שלנו הוא לא מנשמרתם לנפשותיכם הוא מהישמר לך

אומר הסמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז סעיף ט

יב] הרבה דברים אסרו כו'. מדכתיב [דברים ד' ט'] השמר לך ושמור נפשך מאד:ואת שני הדברים מחבר הדרך פקודיך מצות לא תעשה לט חלק המחשבה אות ד

ד) ונ"ל להעיר עוד בטעם, שהמצוה הזאת מלמדת לאדם, שצורתו זאת תאר אדם נעשית רק לשכל ולנפש, ובזולת שכל ונפש לא יקרא אדם, ע"כ הזהירה התורה שלא יעשה התאר הנכבד הזה צורת אדם, דכיון שאי אפשר לו לעשות התאר הזה בנפש ושכל לא יעשנו כלל. מזה נדע שהאדם שאינו הולך אחר השכלת נפשו במושכלות התורה ונוטה אחר החומריות, הוא כאילו אין לו מציאות אדם כלל והוא גרוע מהבהמה, והצורה הנכבדת הזאת נבראת רק לתשמיש השכל והנפש. וזה יש לכוין בטעם המבואר במשנה תורה ונשמרתם מא"ד (אותיות אד"ם) לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וכו' [דברים ד טו], רצונו לומר כיון שלא ראיתם כל תמונה נאסר לכם תמונה. מזאת המצוה תדעו ותשכילו ענין שמירת הנפש שהיא העיקרית בתאר אדם.

מסקנת הדברים שנשמרתם לנפשכם הוא העיקר וזה שמירת הנפש שהקב"ה נתן לנו כפיקדון ומחובתו של כל אדם לשמור את הנפש דרך מצוות התורה . ושמירת הגוף הוא חלק משמירת הנפש כי ללא הגוף אין ביכולת האדם לקיים את התורה ולשמור את הנפש שנתן לו הקב"ה .  הדרך היחידה לשמור על הנפש היא לקיים את התורה כפי שקיבלנו אותה מהקב"ה וכמו שקבלנו אותה יש לנו חובה לקיים אותם . קבלנו אותה ללא תמונה ויש בחובתנו לקיים אותה ללא תמונה . קיום של תמונה בעולם שלנו יכול להביא אותנו להרהור של עבודה זרה והרהור בעבודה זרה  הוא מעשה ועבירה מהתורה . מתוך סדרי העדיפות של הגמרא אנחנו מבינים את סדרי העדיפות שיש ולכל יהודי דבר ראשון זה לשמור על הנפש בעדיפות ראשונה ועדיפות שנייה זה לשמור על הגוף . ומה קורה כאשר יש התנגשות בן סיכון הנפש לסיכון הגוף ?

אומרת הגמרא חברותא מסכת סנהדרין דף עד עמוד א

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: היו חילוקי דעות בענין זה, ונמנו עמדו למנין, וגמרו את הדין בעליית בית נתצה [שם האיש] בעיר לוד שם דנו בכך, והוחלט:

על כל העבירות שכתובים בתורה, אם אומרין לאדם: "עבור! ואז אל תהרג" -

אכן יעשה כן: יעבור ואל יהרג, מפני שאמרה תורה (ויקרא יח): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'". היינו שחוקי ומשפטי התורה ניתנו ל"וחי בהם" - ולא שימות בהם.

חוץ משלושת עבירות הללו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמבואר בהמשך⁽⁸⁾

ולי נראה שחלק מהסמכות של חכמים לקבוע סדרי עדיפות כאלו מגיע גם מתוך מה שקבעה התורה ונשמרתם לנפשותיכם שיש לחכמים את הכוח לקבוע את הגדרים של ונשמרתם לנפשותיכם ואולי זה הקשר לשימוש בביטוי ונשמרתם לנפשותיכם כאשר מדובר בסיכון נזקי הגוף .

וכך אומרת הגמרא חברותא מסכת סנהדרין דף עד עמוד א

כי אתא כשהגיע רבי דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: לא שנו שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא שלא בשעת [השמד] גזירת המלכות, אבל אם הגוי אונסו בשעת גזירת המלכות לעבור אפילו על מצוה קלה [ובהמשך יבואר מה היא מצוה קלה] - יהרג ואל יעבור! כדי שלא ירגילו הגוים להמריך את לבבות בני ישראל⁽¹⁶⁾.

וכך כותב החברותא - הערות סנהדרין דף עד עמוד א הערה

(16). כן מבאר רש"י. הראשונים, עיין יד רמ"ה, מבארים עוד, שיש בכך משום קידוש ה'. והר"ן מבאר פירוש זה, וזה לשונו: "וטעמא דמילתא, שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה - צריך לעשות חיזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן. ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל! בזמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל בכלל. ואם שמע להם אפילו בחדרי חדרים - הדבר מתפרסם, מפני שמצאו שהועילו גזירתם. ולפיכך יהרג ואל יעבור, וזהו קידוש ה' ואהבת המקום הכוללת לכל בני ישראל". עוד מבאר היד רמ"ה, אם יוותרו להם על מצוה קלה יבא הדבר שיתלמדו להעביר אותנו על שאר דברים, ותוצאותיו מי ישורנה.

כלומר המשקל בין נזקי הנפש לנזקי הגוף שואב את כוחו מתוך הפסוק  ונשמרתם לנפשותיכם שנותן משקל יתר לנזקי הנפש על  נזקי  הגוף וכך במקרים אלו הכריעו חכמי ישראל שעדיף להיהרג ולא לעבור . ובמקרים מסוימים הכריעו שעדיף נזק הנפש על פני נזק הגוף כמו למשל תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב

רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

 

 

 

פרשת דברים מה משמעות טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם ? מה הדמיון למציאות הנוכחית שלנו ? למה משה לא בחר באנשים נבונים ? למה בתקופתו של משה לא היו אנשים נבונים ? למה שבט יששכר נחשב ליודעי בינה ? למה נתנאל בן צוער משבט יששכר לא נחשב ליודע בינה ? מה הקשר לכוח הפלפול ? למה לא היה שייך כוח הפלפול בחייו של משה ? מי יכול להנהיג את עם ישראל ? למה עם ישראל מקבל הנהגה שלא מחוברת לתורה ? מה הקשר לעוצמה של חשיבות התורה לעם ישראל ? ‏ג'/אב/תש"פ

בס"ד

פרשת דברים מה משמעות טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם ?  מה הדמיון למציאות הנוכחית שלנו ? למה משה לא בחר באנשים נבונים ? למה בתקופתו של משה לא היו אנשים נבונים ? למה שבט יששכר נחשב ליודעי בינה ? למה נתנאל בן צוער משבט יששכר לא נחשב ליודע בינה ? מה הקשר לכוח הפלפול ? למה לא היה שייך כוח הפלפול בחייו של משה ? מי יכול להנהיג את עם ישראל ? למה עם ישראל מקבל הנהגה שלא מחוברת לתורה ? מה הקשר לעוצמה של חשיבות התורה לעם ישראל ? ‏ג'/אב/תש"פ

דברים פרשת דברים פרק א פסוק ט - טו

(ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם:

(י) יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב:

(יא) יְקֹוָ֞ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם:

(יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם:

(יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם:

(יד) וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת:

(טו) וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם:

ואומר המדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים פרשת דברים פרק א פסוק יב

טרחכם ומש' ורי' הקדים משה לצאת אמרו ראו בן עמרם שהקדים לצאת ללקוט את הגס הגס: איחר לצאת אמרו ראו בן עמרם שאכל ושתה וישן לו: הילך באמצע אמרו ראו בן עמרם מהלך באמצע: הילך לצדדין אמרו ראו בן עמרם מהלך לצדדין כדי שלא נעמוד מפניו מצוה קלה שבידינו הוא מבקש לעקור ממנו ואיזו זו עמידת זקן אמר להם עשיתי כך וכך ולא קיבלתם עליכם עשיתי כך וכך ולא קיבלתם עליכם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם וכו':

כלומר אין חדש תחת השמש העם היה במעמד רצוף של ביקורת על משה בכל מצב כי משה היה היחידי שדן אותם וכל עיני העם היו נשואות למשה והפתרון לבעיה היה  בעצת יתרו "הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם".

אבל כאשר מגיע משה לבחור אנשים כתוב : וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם . כלומר משה רבנו לקח אנשים חכמים וידעים אבל לא נבונים .

הגמרא חברותא מסכת עירובין דף ק עמוד ב מדברת על הנושא

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה - הווין לו בנים שאינן מהוגנים.אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה, מהיכן למדנו זאת?דכתיב ברישא דקרא ד"ואץ ברגלים חוטא" - "גם בלא דעת נפש לא טוב". שלא טובים הבנים הנולדים בלא דעת האשה, שהיה בעלה אץ ברגלים.תניא נמי הכי: "גם בלא דעת נפש לא טוב" - זה הכופה אשתו לדבר מצוה."ואץ ברגלים חוטא" - זה הבועל ושונה בבעילתו, שמטריח את אשתו.ומקשינן: איני, והאמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים - יבעול וישנה, שמחמת ביאה ראשונה מתלבשת האשה תאוה, ובביאה שניה היא מזרעת תחלה, ואז היא יולדת זכר.ואילו בברייתא נאמר שהבועל ושונה בבעילתו הוא חוטא?לא קשיא:כאן, לדעת האשה, שמסכימה, רצוי הוא לבעול ולשנות.כאן, שלא לדעת האשה, הוא נקרא חוטא.אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל אשה שתובעת את בעלה לדבר מצוה לתשמיש, הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן!דאילו בדורו של משה כתיב "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם". וכתיב "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים", ואילו "נבונים", שמבינים דבר מתוך דבר לא אשכח לא מצא משה.ואילו גבי לאה, כתיב "ותצא לאה לקראתו, ותאמר: אלי תבוא, כי שכר שכרתיך", שתבעה את יעקב לדבר מצוה.וכתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל. ראשיהם מאתים, וכל אחיהם על פיהם".הרי שיצאו מלאה [יששכר נולד מאותה ביאה] בנים "יודעי בינה", דהיינו, נבונים.

מתוך הגמרא יוצא לנו שבזמן משה היו אנשים חכמים ואנשים ידועים אבל לא היו אנשים נבונים . ומתי מדברים על שבט יששכר שהם יודעי בינה ? בזמנו של דוד המלך שכל עם ישראל הגיע להמליכו בחברון

וכך כתוב בדברי הימים א פרק יב פסוק לג

(לג) וּמִבְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֗ר יוֹדְעֵ֤י בִינָה֙ לַֽעִתִּ֔ים לָדַ֖עַת מַה־יַּעֲשֶׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֑ל רָאשֵׁיהֶ֣ם מָאתַ֔יִם וְכָל־ אֲחֵיהֶ֖ם עַל־פִּיהֶֽם: ס

וזה קצת פלא עצום שבזמן שמשה קיבל את התורה ובזמן כל ה 40 שנה במסע במדבר סיני לא היו קיימים אנשים נבונים .

וכדי שנבין את המהות של אנשים נבונים אומר המדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יח

ויששכר באה' אלו בתי מדרשות שלך שהן מפלפלין דברי תורה: מנ' אתה אומ' ששבטו שליששכר משובח בתורה בכל מקום שנ' (במד' ז יח - יט) ביום השני הקריב נתנאל הקריב את קרבנו מה ת"ל הקריב הקריב שני פעמים אלא מלמד שנתן את העצה וה"א (דהי"א יב לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים מגיד שמאתים ראשי סנהדריות בתוך שבטו שליששכר (שם) ראשיהם מאתים מגיד שסנהדרין גדולה עתידה להיות בתוך שבטו שליששכר וה"א (שופ' ה טו) ושרי ביששכר עם דבורה מלמד שבית המדרש הגדול עתיד להיות בתוך שבטו שליששכר וכן אביו מברכו ואומ' לו (ברא' מט טו) וירא מנוחה כי טוב מלמד שבית המדרש עתיד להיות בתוך שבטו שליששכר:

כלומר המהות של אנשים נבונים זה עניין לימוד התורה והפלפול בדברי תורה . אבל יש כאן קושיה על דברי הגמרא כי שבט יששכר היה גם בזמן משה ובזמן הקמת המשכן ואפילו נתנאל בן צוער הקריב קרבן שני כאשר היה שבט עשירי ואומר המדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן כב

[כב] ד"א ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשחם וגו'. כשמשחו חזר ומשח את כליו, ויקריבו נשיאי ישראל. אמרו הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרתה השכינה בינינו, וכיון שראו שנעשה המשכן ולא היה [חסר] להם בו כלום, אמרו מה יש לנו להביא, הלכו והביאו עגלות, שיהו נושאים עליהם את המשכן, ומי נתן להם את העצה הזאת, שבטו של יששכר, שהיו חכמים וגבורים בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א =דברי הימים א'= יב לג), לפיכך זכו להקריב ביום השני, שנאמר ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז יח), למה בכל הנשיאים נאמר קרבנו, וכאן נאמר הקריב את קרבנו (שם שם /במדבר ז'/ יט), שעל פי הדבור הקריב, שביקשו שאר השבטים שיהו /שהיו/ גדולים ממנו להקריב [תחלה], והכריעו אותו מן השמים, ונצטוה שבט יששכר להתקרב קרבן המזבח, ולהקריב קרבנו, תדע לך שכן כתיב הקרב חסר יו"ד, שהיה רחוק ונתקרב לבא, וכל כך למה, על שהיו יודעים בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים [וגו'], וכל אחיהם על פיהם (דה"א =דברי הימים א'= יב לב), ללמדך שכולם מסכימים הלכה על פיהם.

אם כך נתנאל שהיה משבט יששכר והיה בזמן משה רבנו ואפילו הקריב קרבן שני בגלל העצה שנתן לנשיאים אם כך מדוע אומרת הגמרא

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל אשה שתובעת את בעלה לדבר מצוה לתשמיש, הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן!דאילו בדורו של משה כתיב "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם".

אומרת הגמרא חברותא מסכת נדרים דף לח עמוד א

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה - אלא למשה ולזרעו.שנאמר: "כתב לך", "פסל לך". מה פסולתן - שלך, אף כתבן - שלך.אבל משה נהג בה בתורה טובת עין - ונתנה לישראל.ועליו הכתוב אומר: "טוב עין הוא יבורך וגו'"⁽⁹²⁾.מתיב רב חסדא: הרי כתוב "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם", רואים שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה ליתן את התורה לישראל!ומבארינן: כך אמר משה: ואותי צוה הקדוש ברוך הוא, ואני נתתי את לבי ללמדה לכם.עוד מקשינן, הא כתיב: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי", משמע, שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה ללמד את ישראל!ומבארינן, שאף כאן הכוונה היא שאותי צוה, ואני נתתי אל לבי ללמדה לכם.עוד מקשינן: הא כתיב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת! "ואמרינן: את השירה לחודה [לבדה] ציוה הקדוש ברוך הוא שמשה ילמד את בני ישראל. אבל שאר התורה ניתנה למשה לבדו, והוא נתנה לישראל.ומקשינן, הא כתיב: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", ואם מדובר על השירה בלבד, איזו עדות יש בה?אלא, באמת התורה עצמה ניתנה לישראל. אבל פילפולא בעלמא, דהיינו, הבנה וחריפות, ניתן למשה לבדו⁽⁹³⁾, והוא נהג טובת עין - ומסרו לישראל.

ומה המשמעות של כוח הפלפול הזה ?

אומרת חברותא בבא מציעא דף פה עמוד ב

כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, כשהיו מתווכחים ביניהם, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית, וכי אתי אתה מתווכח? והלא חס ושלום, אי משתכחא, אם תשתכח תורה מישראל, מהדרנא לה מפילפולי, אני יכול להחזיר אותה על ידי פלפול שלי!אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל. אני עושה שהתורה לא תשתכח מישראל!

כוח הפלפול הוא מתנה שנתן הקב"ה למשה שנתן אותו לעם ישראל ומכוח הפלפול הזה ניתן להחזיר את אותם הלכות שנשכחו בזמן אבלו של משה . לא על ידי נביא רק על ידי כוח הפלפול . זה משמעות הביטוי לא בשמים היא .

וכתוב בתלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז עמוד א

"אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו"

כלומר כאשר משה היה בחיים הוא ידע את התורה כולה וכוח הפלפול לא היה בעל משמעות . זה בעצם היה הטעות של קרח שניסה לפלפל מול משה ופלפול מול משה רבנו לא היה שייך כאשר משה ידע את כל התורה כולה . הדבר היחידי שהיה שייך בזמן משה זה לשאול את הקב"ה כמו בעניין  בנות צלפחד  או כמו בעניין המקושש . ולכן  לא היה בזמנו של משה אנשים שהם נבונים כלומר בעלי כוח פלפול כי כוח הפלפול לא היה שייך בחייו של משה . רק לאחר מותו של משה אותו כוח פלפול שנתן מתנה לעם ישראל הוחל על עם ישראל ובייחוד על שבט יששכר בזכות לאה . וענינו של נתנאל בן צוער היה עצה בעלמא ולא כוח פלפול . מה שצריך להגיד שבזכות לאה קיבל מי ששיך לשבט יששכר יכולת וכלי קיבול לקבל את המתנה שהיא כוח הפלפול וזה מה שעשה נתנאל בן צוער אבל רק לאחר מותו של משה יכלו אנשים להיחשב כיודעי בינה .

ויוצא לנו שכנד אותם אנשים שהפסוק מכנה   טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם  צריך אנשים שהם ההיפך מאותם אנשים והם צריכים להיות  חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים  ואחר מותו של משה מי שיכול להתמודד מול אותם אנשים אלו היו מי שהתורה היא הבסיס שלו היחידי שלו מנהיג שאת החוכמה והבינה יכול לשאוב מהתורה שהיא הדבר היחידי שהוא אמת בעולם .

ואומר התורת משה דברים פרק א פסוק יג

וזהו רמז ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דהי"א י"ב ל"ב), ע"י בינה של בני יששכר הי' נודע מה עשה כל ישראל שרצו בקיומה של תורה, שאילולא כן לא זכו הם לבינה. ע"כ אמר מרע"ה לדורו הבו לכם הזמינו עצמכם לאהוב תורה וחכמה, כדי שיהיו נמצאים בכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. אבל הם רפו ידיהם מן התורה, ואקח מכם אנשים חכמים ולא נבונים, כי לא הזמנתם עצמכם לכך כאשר צויתי.

מסקנת התורת משה שאם עם ישראל יוקיר את התורה מי שיוביל אותו יהיה אנשים חכמים נבונים וידועים וכאשר הוא יזלזל בתורה המנהיגות של עם ישראל תהיה מנהיגות לא נבונה .

וכך אומרת הגמרא חברותא מסכת בבא קמא דף נב עמוד א

רבי יעקב אומר: עיזא דאזלא בריש עדרא [עז חריפה ההולכת בראש העדר].כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, כלומר: כפי שהיה אותו מתורגמן מן הגליל מתרגם לרבים בשם רב חסדא:כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא [כאשר כועס הרועה על עדרו, מסמא הוא את מנהיגת העדר, והיא נופלת בבורות, וכל העדר אחריה], ומשל הוא, לרועה ישראל, שכאשר כועס הוא על עמו, שם הוא בראשם פרנסים שאינם מהוגנים, והם מובילים את העם לאבדון.