פרשת משפטים האם זה זכות של עבד להשתחרר ולהיות יהודי גמור ? אם זה חובה למה התורה משחררת עבד לאחר שרבו הוציא לו עין או שן ומוסיפה לו כאב על כאב ? למה עבד נוח לו לחיות בהפקר ? כיצד זה קשור לסברא של אחר שבת קול אמרה שאין לו עולם הבא ? מה ההבדל בן גר קטן שאומרים שזכין לו שלא בפניו ? מה הקשר למסקנה של בית הילל ובית שמאי שטוב לו לאדם שלא נברא ? האם יש קשר בן דעתו של רבי מאיר ללימוד שלו עם אחר הוא אלישע בן אבויה ? למה התורה משחררת עבד שנפל לו שן ? מה הקשר לחם אבי כנען ? מה הקשר של הייסורים בנפילת השן לכפרה ? מה ההבדל בין חכמים לרבי מאיר ? ‏כ"ו/שבט/תש"פ

בס"ד
פרשת משפטים האם זה זכות של עבד להשתחרר ולהיות יהודי גמור ? אם זה חובה למה התורה משחררת עבד לאחר שרבו הוציא לו עין או שן ומוסיפה לו כאב על כאב ? למה עבד נוח לו לחיות בהפקר ? כיצד זה קשור לסברא של אחר שבת קול אמרה שאין לו עולם הבא ? מה ההבדל בן גר קטן שאומרים שזכין לו שלא בפניו ? מה הקשר למסקנה של בית הילל ובית שמאי שטוב לו לאדם שלא נברא ? האם יש קשר בן דעתו של רבי מאיר ללימוד שלו עם אחר הוא אלישע בן אבויה ? למה התורה משחררת עבד שנפל לו שן ? מה הקשר לחם אבי כנען ? מה הקשר של הייסורים בנפילת השן לכפרה ? מה ההבדל בין חכמים לרבי מאיר ? ‏כ"ו/שבט/תש"פ
שמות פרק כא
(כו) וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ: ס
(כז) וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: פ
ושואל הדף על הדף גיטין דף יא עמוד ב
מבואר כאן, דלר"מ חוב הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות, ומפורסמת קושית העולם, דא"כ מדוע העבד יוצא לחירות בשן ועין, וכי משום שהאדון עשה לו רעה אחת וסימא את עינו, נמיט עליו רעה נוספת ונוציאו מתחת ידי רבו לחירות?

והסוגיה שבא אומר רבי מאיר שזה חובה כלפי העבד לשחרר אותו ולא זכות כתובה  בבבלי חברותא גיטין דף יב עמוד ב :

תניא: אמר רבי אלעזר [אחד מן החכמים החולקים עם רבי מאיר]: אמרנו לו למאיר:⁽³⁰⁾ והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות.אמר לנו: חוב הוא לו, והראיה: שאם היה עבד של כהן, הרי ברגע שמשחררו פוסלו מן אכילת התרומה.אמרנו לו: והלא בלאו הכי יכול הוא למונעו [גם בלי לשחררו], שהרי מה הדין אם ירצה האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו - הרי הוא רשאי! נמצא, שאינו מפסידו בשחרורו כלום.אמר לנו: ומה אילו עבד כהן שברח - מבית אדונו ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה מביתו, הלא אוכלין הם בתרומה אצל אחרים. אם כן מוכח, שגם כשאדונו מונע ממנו אכילת תרומה, עדיין יכול הוא לאוכלה אצל אחרים, שהרי עבד כהן הוא. אך לעומתו: וזה שנשתחרר אינו אוכל באף מקום. אם כן חוב הוא לו!אמרו לו חכמים:⁽³¹⁾ אבל לעניין אשה המקבלת גט מבעלה, מודים אנו שחוב הוא לה, שכן פסלה בכך מן התרומה, [שכבר אינה אשת כהן], וכמו כן מפסידה בכך מן המזונות, שהיה חייב לזונה עד כה. [בעוד שבעבד - רשאי האדון שלא לזונו].ושואלת הגמרא: מאי קאמרו ליה - מה שאלוהו חכמים [לרבי מאיר] - ומאי קא מהדר להו - ומה תשובה השיב להם. הרי על שאלתם מן המזונות, שרשאי האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו, לא ענה מאומה. ואין בדבריו מענה, אלא לשאלתם מן התרומה.ומסבירה הגמרא את תשובת רבי מאיר:הכי קאמר להו - כך הוא ענה להם: השבתוני על המזונות, שאין האדון מפסידו  שחרור, שהרי ממילא, [גם בעודו עבד], רשאי הוא שלא לזונו משלו. אך מה תשיבוני על התרומה - הרי כל עוד לא שחררו האדון, יכול הוא לאכול תרומה משל אחרים, מכח היותו עבד כהן.⁽³²⁾ ואם כן, רק השחרור הוא המפסידו מן התרומה, והרי חוב הוא לעבד. ואין יכול השליח לזכות עבורו דבר שהוא חוב.המשך דברי רבי מאיר: וכי תימרו - ואם תחזרו ותטענו כנגדי: ודאי אין קבלת השליח חוב, שהרי אי בעי - אילו רצה [האדון לשחררו] - אינו חייב לעשות זאת דווקא על ידי השליח. אלא זריק ליה גיטא - היה זורק לעברו את הגט ברשות הרבים [אפילו שלא לתוך ידו אלא] לתוך ארבע אמות⁽³³⁾ שהוא עומד בהם - ופסיל ליה - [וכך ישחררנו] ויפסלנו מעתה באכילת תרומה.אף אני אענה לכם: שביק ליה - מיד יעזבנו העבד ויברח. ולא ימציא עצמו למקום שבו יוכל האדון לפוסלו בזריקת גט. ואזיל לעלמא - וילך לו למקומות אחרים ושם יאכל תרומה, שכן:ומה אילו עבד, כיון שברח, ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה, הלא אוכלים הם בתרומה. [ואילו] זה העבד המשוחרר אינו אוכל. ולכן אני טוען ששחרורו חוב הוא לו!ומשהסבירה הגמרא את דברי רבי מאיר, שואלת היא:הרי שפיר קאמר להו - היטב ענה להם רבי מאיר. [ומעתה, מה ישיבו חכמים על דבריו?]אמר רבא: היינו דקא מהדרי ליה במתניתין - תשובת חכמים מופיעה במשנה: "מפני שהוא קניינו" - מהו הטעם לכך שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, מפני שעדיין הוא קניינו של הכהן. ברם, דאי בעי - אם ירצה לפוסלו - שקיל ארבעה זוזי מישראל⁽³⁴⁾ - יטול ארבעה זוז מישראל ויקננו לו, ופסיל ליה - ויפסלנו - כל היכא דאיתיה - בכל מקום שהוא נמצא, לפי שאינו עוד עבד כהן. ומאחר ויכול לפוסלו גם ללא השחרור - נמצא שאין השחרור חוב.וחוזרת הגמרא ושואלת על שיטת רבי מאיר:ולרבי מאיר, תינח עבד כהן - נוחה תשובתו ומובנת לעניין עבד כהן שהשחרור חוב הוא לו, לפי שנפסל מן התרומה. אך לעניין עבד ישראל, מאי איכא למימר - מה תשובה יש לומר. [וכי איזה הפסד נגרם לו בשחרור, אשר בגללו נחשב השחרור חוב]?אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שמפסידו משפחה כנענית. שעד עתה, בהיותו עבד היה מותר בשפחה כנענית. אך  משנשתחרר הריהו ישראל גמור, ואסור הוא בשפחה. ואיסור זה חוב הוא עבורו.ומקשה הגמרא: אדרבא! הרי הוא מתירו על ידי השחרור בבת חורין, שעד כה היה אסור בה. ואם כן זכות יש כאן, ולא חובה?!ומתרצת הגמרא: עבדא, בהפקירא ניחא ליה - העבד, חיי הפקרות והוללות נוחים לו. ובעודו עבד, השפחה זילא ליה - מזולזלת היא בעיניו למלא בה כל תאוותו, ללא כל רסן ומחסום. שכיחא ליה - מצויה לו תמיד. ועוד, אף היא עצמה, פריצא ליה - מתנהגת עמו בפריצות. מה שאין כן בת חורין, המתנהגת בצניעות ובכבוד, אינה נוחה עבורו. ולכן, חוב הוא לו להשתחרר.

כלומר נוח לו לעבד לחיות בהפקר מאשר להיכנס לתוך הדת היהודית כיהודי גמור שחל עליו איסורים של תרי"ג מצוות שיהודי חייב בהם . אבל המסקנה של הגמרא לפי דעתו של רבי מאיר לא מסתדרת עם הקביעה שזכין לו לאדם שלא מדעתו . סוגיה זו מופיעה בגמרא בבלי חברותא נדרים דף לו עמוד ב

איבעיא להו: התורם מתבואה שלו - על תבואתו של חבירו, האם צריך דעתו של חבירו, שידע חבירו שהוא תורם עבורו, או לא?⁽⁶⁵⁾וצדדי הספק:מי אמרינן, כיון דמה שהוא תורם עבור חבירו זכות הוא לו לחבירו - לא צריך דעת, שהרי זכין לאדם שלא בפניו, והרי הוא כשלוחו,או דלמא, נתינת תרומה - מצוה דיליה היא, של בעל התבואה, וניחא ליה למיעבדיה בעצמו, ולא שיעשנה אחר עבורו.תא שמע ממשנתינו: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו.במאי עסקינן?אילימא שמפריש מן הפירות של בעל הכרי - על של בעל הכרי,ולדעתו דמאן [לדעתו של מי] הפריש?אילימא שהפריש לדעתו דיליה, של המדיר, מאן שוויה [מי עשאו] שליח לזה?! הרי דורשין מהכתוב: "כן תרימו גם אתם", מה אתם - מפרישים תמיד לדעתכם, אף שלוחכם - צריך שיפריש לדעתכם!ואלא שתרם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ועשה זאת לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, דקעביד שליחותיה! שבכל מקרה שאדם עושה את שליחותו של חבירו - הרי הוא מהנהו!אלא, צריך לומר מדובר שהפריש תרומה מפירות שלו - על של בעל הכרי.ולדעתו דמאן?אילימא לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, שהרי עשה שליחותו!

אלא לאו - מדובר שתרם לדעתיה דנפשיה, ומשלו תורם על של חבירו⁽⁶⁶⁾.ואי אמרת שהתורם משלו על של חבירו צריך דעת, הא קמהני ליה בזה שעשה שליחותו!אלא לאו - אין צריך דעת!ונפשוט מכאן שתורם משלו על של חברו אף שלא מדעתו.ודחינן: לעולם מדובר שתרם מתבואתו של בעל הכרי - על של בעל הכרי.וכדאמר רבא להלן, בבעיא של רבי ירמיה: באומר: "כל הרוצה לתרום - יבא ויתרום", הכי נמי מדובר באומר וכו'.שלגבי תרומה, די בזה שגילה דעתו שניחא לו שיתרום מי שירצה, והתרומה חלה. אבל לענין נדר, אין זה נקרא שעשה שליחותו - וההנהו בזה⁽⁶⁷⁾.

ומסקנת הגמרא שאדם לא יכול לתרום מתבואתו שלו על תבואתו של חברו בגלל שאולי אותו אדם נוח לו לעשות את המצווה בעצמו אבל כאשר אדם בהתנהגות שלו מראה שהוא מוכן לוותר על עשיית המצווה בעצמו אומרים זכין לו לאדם שלא בפניו . כלומר אם מדובר במצווה גמורה לא צריך את דעתו של האדם כדי לזכות אותו ואז הקושיה של הדף על הדף אינה קושיה כי זה שגרמנו לעבד להיות יהודי גמור זה לזכות אותו בהזדמנות לקבל את העולם הבא שלו כי בלי שהוא יהיה יהודי הוא נמצא כבר בבאר שחת כמו שאומרת הגמרא חברותא סוטה דף לה עמוד ב

אמר לו רבי יהודה לרבי שמעון:בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא באומות העולם, ושיגרו נוטירין [סופרים] שלהם, וקילפו את הסיד כדי לקרוא מה שכתוב על האבנים, והשיאוה [העתיקוה], כלומר: נטלוה משם על ידי העתקה.ועל דבר זה נתחתם גזר דינם של אומות העולם לבאר שחת [גיהינום], שהיה להן ללמוד אחר שהעתיקו ולא למדו.⁽¹³⁾

ואז גם מובן למה גר קטן שהתגייר ללא דעתו ורק על דעת בית דין הגיור שלו הוא גיור ואומרים  זכין לו לאדם שלא בפניו  כי זה זכות גמורה לקטן כמו שאומרת הגמרא בחברותא כתובות דף יא עמוד א

גמרא:

היות והמשנה דיברה על קטנה שנתגיירה, באה הגמרא לברר מה הוא האופן שניתן לגייר בו קטן, כאשר אינו מתגייר על דעת אביו.אמר רב הונא גר קטן שאין לו אב⁽¹⁾, ואמו הביאה אותו להתגייר⁽²⁾, היות ואין לך גר בלא מילה וטבילה, מטבילין אותו על דעת בית דין.⁽³⁾ כלומר, שאותם הבאים לגיירו, מודיעין את הדבר לבית דין, ומגיירין אותו על דעת בית דין, כאילו הם אבותיו של זה, שיהא ענינו מסור לבית דין כדרך שענין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדושת אמונה.וצריכים שיהיו נוכחים שלושה בטבילתו, כדין כל טבילת גר שצריכים שלושה, והרי הוא גר על ידיהן, ומגעו ביין כשר⁽⁴⁾.ומקשינן: מאי קא משמע לן מה החידוש בדברי רב הונא שבית דין מגיירין את הקטן?אם נאמר שהחידוש הוא דזכות הוא לו לקטן להתגייר, ולכן בית דין יכולים לגיירו מהטעם שזכין לאדם שלא בפניו, שאפשר להעשות שליח לזכות לאדם שלא מדעתו דבר שהוא זכות בשבילו, ולכן אפשר לזכות לקטן את הגירות שלא מדעתו.אי אפשר לומר כך.כי הא תנינא, כבר שנינו דין זה, ואין זה חידושו של רב הונא, שזכין לאדם דבר שהוא זכות שלא בפניו, שלא מדעתו, ואין חבין לאדם שלא בפניו⁽⁵⁾.ומתרצינן: יש חידוש במימרא של רב הונא, כי מהו דתימא, עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, נוח לו לגוי לחיות חיי הפקר ולא להתחייב בכל המצוות כישראל, דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, ואם כן חוב הוא לקטן שיגיירו אותו, ואין חבין לו שלא מדעתו.קא משמע לן רב הונא, דהני מילי גדול, דטעם טעם דאיסורא, שהיות וכבר הורגל בעבירה קשה לו לעזוב את חיי ההפקר, וחוב הוא לו לקבל עול מצוות, אבל קטן, שעדיין לא טעם טעם איסור - זכות הוא לו לקבל עול מצוות.לימא מסייע ליה, מנסה הגמרא להביא ראיה לדברי רב הונא ממשנתינו, ששנינו בה:הגיורת והשבויה והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד.מאי לאו, האם לא מדובר, שאותן קטנות נתגיירו שלא מדעתן על ידי דאטבלינהו לשם גרות על דעת בית דין. ומוכח כדברי רב הונא, שמטבילים קטן לגרות שלא מדעתו, על דעת בית דין.ודחינן: לא. הכא במאי עסקינן, בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו.אפשר להעמיד את משנתינו בכגון שנתגייר אביו, וגייר עמו את בניו ובנותיו, שבאופן כזה מועילה הגירות גם בלא הזכיה של בית דין, כיון דניחא להו לבניו ולבנותיו של אדם במאי דעביד אבוהון.נוח לקטן במה שאביו עושה, ואין צריך דעת בית דין לגיירו⁽⁶⁾.אמר רב יוסף, כאשר הגדילו הקטנים שנתגיירו, ואפילו אותם שנתגיירו עם אביהם⁽⁷⁾ - יכולין הם למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים, וחוזרים לסורם, ואין עונשים אותם בית דין אפילו אם ידינו תקיפה.ואם קידש אשה אחרי שמיחה אינה צריכה גט, שאין לו דין אפילו של ישראל מומר, אלא דינו הוא כגוי גמור,⁽⁸⁾ כאילו לא נתגייר מעולם. שהרי לא נעשה גר אלא מפני שזכות היא לו, ולפיכך יכול למחות כשהגדיל ולברר שאין זו זכות עבורו.⁽⁹⁾

אבל אז יש קושיה על רבי מאיר מדוע בעבד גדול להיות יהודי ולקבל הזדמנות לקבל את העולם הבא שלו זה לא זכות גמורה ואז נחשב לרבי מאיר חובה שלא אומרים זכין לו לאדם שלא מדעתו ? ולמה גר קטן שלא טעם טעם איסור זה זכות גמורה ?

אומרת הגמרא חברותא חגיגה דף טו עמוד א

למדנו בברייתא לעיל: אחר קיצץ בנטיעות:עליו, על אחר, הכתוב אומר: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך! שאחר, בפיו חטא, כדמפרש ואזיל.⁽⁶⁾ומפרשינן: מאי היא כיצד היה מעשה?דחזא [ראה] אחר כשעלה לרקיע למלאך ששמו מיטטרון, דאיתיהבא ליה רשותא חדא שעתא ביומא למיתב ולמיכתב זכוותא דישראל [ניתנה לו רשות לשבת שעה אחת ביום, כדי לכתוב את זכויותיהם של ישראל].נכנסה בו באחר רוח של כפירה, ואמר: הרי גמירא [קבלה בידינו] היא דלמעלה בשמים לא הוי:לא ישיבה, שאין מי שיושב שם מלבד הקדוש ברוך הוא, ולא תחרות, ולא "עורף" [שבכל צדדיהם של המלאכים יש להם פנים], ולא עיפוי [עיפות].ואם כן, האיך מיטטרון יושב?!שמא, חס ושלום, שתי רשויות יש בשמים, ואין מיטטרון מלאך, אלא הוא אדנות אחרת, חס ושלום.מיד אפקוהו למיטטרון, ומחיוהו שיתין פולסי [מכת מקל, רש"י] דנורא [הוציאוהו והיכוהו בששים מכות של אש].⁽⁷⁾כי אמרו ליה למיטטרון: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה [כשראית את אחר לא קמת מפניו], וגרמת לכך שיטעה לומר: שתי רשויות יש ח"ו.ואיתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר [ניתנה רשות למיטטרון למחוק את זכויותיו של אחר], על שקיצץ בנטיעות.יצתה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר! שהרי ידע כבודי [שנכנס לפרדס] ובכל זאת מרד בי.⁽⁸⁾אמר אחר: הואיל ואיטריד ההוא גברא [על עצמו אמר] מההוא עלמא [הואיל ונטרדתי מהעולם הבא], ליפוק ליתהני בהאי עלמא [אצא ואהנה בעולם הזה].נפק אחר לתרבות רעה.

כלומר כאשר אחר הבין שאין לו עולם הבא הבין שמה שנשאר לו זה ליהנות רק מהעולם הזה וזה הדבר היחידי שנשאר לו  . רבי מאיר היה לומר עם אחר וכנראה הסברא הזאת של אחר דומה מאוד לסברא של רבי מאיר שעבד שהוא לא יהודי שהוא שייך לאומות העולם וגם המזל שלו לא היה במעמד הר סיני הוא חלק מאומות העולם שלא קבלו את התורה ובכך הוציאו את עצמם מהעולם הבא וכמו שהגמרא אומרת שהקב"ה דן אותם לבאר שחת . כלומר אותו עבד הוא ספק שייך לאומות העולם ספק שייך למי שהמזל שלו היה במעמד הר סיני וגם אם המזל שלו היה במעמד הר סיני והוא טעם טעם איסור ובצרוף דעתם של בית הילל ובית שמאי

ואומר התלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב על מצבו של יהודי

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו.

הסיכוי שיהיה לו עולם הבא הוא קרוב לאפס ולכן מה שנשאר לאותו עבד זה רק את העולם הזה  ואת ההנאות של העולם הזה בדיוק לפי הסברא של אחר ולכן חושב רבי מאיר שלהפוך אותו ליהודי גמור זה חובה ולא זכות אבל לקטן שלא טעם טעם של איסור ובית דין הטביל אותו יש לו סיכוי להגיע לעולם הבא ולכן לגוי קטן זה זכות ולא חובה .

אבל נשאלת השאלה אם כך למה גוי שהבעלים שלו הכו אותו ונפל לו שן הופך ליהודי גמור הרי בתור עבד גמור שטעם טעם איסור הסיכוי שיהיה לו עולם הבא הוא קרוב לאפס ?  אומר [רבינו] בחיי שמות פרק כא פסוק כו

(כו) וכי יכה איש את עין עבדו. מצות התורה בעבד כנעני שיצא בשן ועין, והטעם בזה מפני שלא נשתעבדו אלא בשן ועין, שנאמר: (בראשית ט, כב) "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ", ראה בעיניו והגיד בפיו ונתקלל על זה: (שם, כה) "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", וכיון שלקו האברים החוטאים נפטר הגוף מעונש עבדות.

כלומר אותו מום שנוצר בעבד אולי מכפר על הסיבה שהוא שייך לעבד וזה  קשור למעשה של חם ואולי יש לאותו עבד שנהפך ליהודי גמור סיכוי לשרוד את תרי"ג המצוות ולקבל עולם הבא גם אם הוא טעם טעם איסור בגדלותו אבל עבד אחר אסור לשחרר אותו כמו שאומר רמב"ם הלכות עבדים פרק ט

וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ואם שחררו משוחרר

כי עבד כזה הסיכוי שלו לשרוד את תרי"ג המצוות הוא קרוב לאפס. ואת הקשר בן ייסורין  לכפרה והקשר לשן ועין של עבד אומרת הגמרא חברותא ברכות דף ה עמוד א

אמר להו, לרבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: הכי אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: אלו ואלו, בין יסורין שיש בהן ביטול תורה, ובין שיש בהן ביטול תפילה, יסורין של אהבה הן, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".⁽⁵⁰⁾אלא, שאם כן מה תלמוד לומר: "ומתורתך תלמדנו", שמשמעותו דוקא אם אין בהם ביטול תורה? - אין הפסוק מדבר ביסורים של הבה, אלא בחשיבות יסורים הממרקים עוונות. אל תקרי "תלמדֶנו" בלשון יחיד, שנסוב רק על המתייסר, אלא "תלמדֵנו" [בד' צרויה]. כלומר, דבר זה, חשיבות היסורין שמכפרים עוונות, מתורתך תלמדנו. מהתורה אנו למדים זאת, ב"קל וחומר" מעבד שרבו הוציא לו "שן" או "עין" שהוא יוצא לחרות.⁽⁵¹⁾ וכך יש ללמוד: מה שן ועין, שהן רק אחד מאבריו של אדם, אם הכה האדון את עבדו הכנעני, עבד יוצא בהן לחרות. יסורין, שממרקין⁽⁵²⁾ את כל גופו של אדם, על אחת וכמה שהאדם יוצא על ידם לחרות מחטאיו.⁽⁵³⁾

וחכמים חושבים לפי המהלך הזה שגם אם הסיכוי של אדם להגיע לעולם הבא קרוב לאפס עדיף לו לנסות להגיע לעולם הבא על אף הסיכוי הנמוך וכפי שאחר שחשב שאין לו עולם הבא בסופו של דבר נכנס לעולם הבא .

 

 

 

 

פרשת יתרו מה המשמעות של ויחד יתרו ? האם הפרושים השונים סותרים אחד את השני או כולם יכולים להתקיים ? האם ללא יתרו היינו מקבלים את התורה ? האם הגרים משלימים את עם ישראל ? למה ברוך יקוק שייך ביתרו ולא שייך במשה ועם ישראל ? למה גר מקבל שכר בכל מקרה על כניסתו לעם ישראל ? למה גם דויד המלך אמר ברוך יקוק ? מי אמר ברוך יקוק בתורה ? למה יתרו לא הלך עם עם ישראל במדבר ? מה קושר את הגרים לעם ישראל ? ‏י"ט/שבט/תש"פ

בס"ד
פרשת יתרו מה המשמעות של ויחד יתרו ? האם הפרושים השונים סותרים אחד את השני או כולם יכולים להתקיים ? האם ללא יתרו היינו מקבלים את התורה ? האם הגרים משלימים את עם ישראל ? למה ברוך יקוק שייך ביתרו ולא שייך במשה ועם ישראל ? למה גר מקבל שכר בכל מקרה על כניסתו לעם ישראל ? למה גם דויד המלך אמר ברוך יקוק ? מי אמר ברוך יקוק בתורה ? למה יתרו לא הלך עם עם ישראל במדבר ? מה קושר את הגרים לעם ישראל ? ‏י"ט/שבט/תש"פ

שמות פרק יח

(ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְקֹוָ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם:

(י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם:

ויש כמה  וכמה פרושים למלה ויחד

רש"י שמות פרשת יתרו פרק יח

(ט) ויחד יתרו - וישמח יתרו, זהו פשוטו ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה:

פירוש ר' עובדיה מברטנורא על רש"י (עמר נקא) שמות פרשת יתרו פרק יח

(ט) ויחד יתרו וכו' ומדרשו נעשית בשרו חדודין חדודין נוכל לפרש שיתרו היה מצר על אבוד מצרים לפי שהיה ממדין ומדין היה מבני בניה של הגר שהיא קטורה כמו שדרשו רז"ל והגר היתה מצרית שנא' ולה שפחה מצרית והיינו דאמרי' גיורא עד עשרה דרי. מהר"ר:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת יתרו

[ה] וישמע יתרו כהן מדין כומר לע"ז היה. ויחד יתרו (שם /שמות/ יח ט), שיחד שמו של הקדוש ברוך הוא. ד"א ויחד יתרו, שנעשה יהודי,

ואומר ההדר זקנים שמות פרק יח

ד"א ויחד יתרו העמיד חרב על בשרו שמל עצמו לקבל התורה:

ואומר החומת אנך שמות פרשת יתרו

ב. ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. על שהרעו לישראל כלומר ולא בעבורי וזהו מענותנותו ויחד יתרו שנתבררה נשמתו והיא חלק הטוב שבקין וגם נעשה בשרו חידודין על שלקה פרעה רע של קין והיה חלק ממנו על כל הטובה וכו' אף שיצא רע לפרעה. א"נ ויחד יתרו שמח שיקבל תרי"ג מצות ביראה ואהבה ושמחה ובדיק בשמיה יתרו שעולה תרי"ג וג' כנגד יראה אהבה שמחה כמנין יתרו. א"נ יתרו כמנין תורה ה' רומז לשכינה כלומר שקבל תורה ונכנס תחת כנפי השכינה שהוא בחינת הגרים.

ולפי הבנתי את החומת אנך כל הפרושים נכונים ויש כאן כמה צדדים של יתרו שהיה כהן של עבודה זרה שעבד את כל העבודות זרות בעולם אבל כאשר ראה את כל הטובה אשר עשה הקב"ה לעם ישראל הוא החליט לעשות מעשה ולבחור בתורה .

ואומר רש"י שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק ט

על כל הטובה - טובת המן והבאר והתורה. ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים

כלומר יתרו הבין בשכלו את המשמעות של יציאת מצרים ואת המשמעות של מתן תורה והחליט להיכנס לתוך העם היהודי כלומר המילה יחד מתפרשת כייחוד אבל גם כאחדות

אומר [רבינו] בחיי שמות פרק יח

(ט) ויחד יתרו. שמח בדבר מלשון: (דברי הימים - א טז, כז) "עז וחדוה במקומו". ועוד יש לומר: ויחד מלשון אחדות, לפי שנתגייר וייחד את הש"י וברך אותו שנאמר: "ברוך ה' אשר הציל אתכם".

ועל איזה אחדות מדובר כאן ?

אומר הזוהר הקדוש

וְכֵיוָן שֶׁאוֹתוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן הוֹדוּ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְנִשְׁבְּרוּ לְפָנָיו, אָז הִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ עַל הַכֹּל, מַעְלָה וּמַטָּה. וְעַד שֶׁהִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ, כְּשֶׁהוֹדוּ אֵלֶּה לְפָנָיו, לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה עַד לְאַחַר שֶׁבָּא יִתְרוֹ, וְהוֹדָה וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. אָז הִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ מַעְלָה וּמַטָּה, וְאַחַר כָּךְ נָתַן תּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת, כְּשֶׁשִּׁלְטוֹנוֹ עַל הַכֹּל.

ואומר פירוש הסולם לזוהר - שמות פרשת יתרו מאמר וישמע יתרו אות טו

וכיון דההוא מלך וכו': כיון שהמלך והכהן ההוא, מודים להקב"ה ונשברים לפניו, אז עולה הקדוש ברוך הוא ביקרו על כולם למעלה ולמטה. ומטרם שעלה הקדוש ברוך הוא ביקרו כשאלו הודו לפניו, לא ניתנה התורה. עד לאחר שבא יתרו, והודה ואמר, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים. ברוך ה' אשר הציל אתכם. אז עלה הקדוש ברוך הוא ביקרו למעלה ולמטה, ואח"כ נתן התורה בשלימות ממשלתו על הכל.

כלומר לפי דברי הזוהר התורה ניתנה רק לאחר  ההצטרפות של יתרו לתוך עם ישראל . כלומר אותם גרים הם חלק מהותי מהמכלול של עם ישראל ויש להם חלק מהותי עד כדי כך שבלי יתרו לא היית ניתנת התורה לישראל

ואומר הבבלי מסכת פסחים דף פז עמוד ב

רבי יוסי בר רבי חנינא אמר מהכא כי נשא אשא להם. ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר +הושע ב+ וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה - אלא להכניס כמה כורין.

כלומר בלי אותם גרים לא יכולה להיות שלמות לעם ישראל עד כדי כך שעם ישראל נשלח לגלות כדי לברור מתוכו את אלו שיהיו גרים . ובדיוק דווקא  בפרשת יתרו שהיה גר ניתנה  התורה ללמד אותנו שהגרים הם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל ובלעדיהם לא יכול עם ישראל להגיע לשלמות .

וכך כותבת הגמרא חברותא סנהדרין דף צד עמוד א

תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא [כל עם ישראל], שלא אמרו "ברוך", עד שבא יתרו ואמר: "ברוך ה'".

וצריך הסבר מה ההבדל בן יתרו למשה ועם ישראל שלא אמרו ברוך יקוק ויתרו אמר ברוך יקוק ונראה זה כגנאי למשה ולעם ישראל

אומר הדף על הדף סנהדרין דף צד עמוד א

המגיד מדובנא (משלי יעקב פר' יתרו) מקשה על דברי הגמרא, הכי נעלם ממשה רבינו ע"ה מה שנתגלה ליתרו. וביאר הענין כדרכו במשל.

משל לשנים שעשו שידוכים ביניהם על ידי שדכן אחד, ויהי בסעודת התנאים והנה השדכן מפליג לשמוח ולרנן יתר על כל המחותנים, ועילת הדבר הוא כי המחותנים עדיין אין שמחתם שלמה עד אשר יראו גמר הענין, מה שלא יתודע להם כי אם אחר זמן רב כשיראו טוב תכליתם, וכי טוב וישר הדבר לפני הזוג, לא כמוהם השדכן כי שמחתו שלמה מיד אחר ההתקשרות הצדדים כאשר הוא מקבל כסף משקלו מוהר הבתולים.

הוא הדבר במשה וישראל, כי האמנם כבר השיגו מאתו יתברך טובות רבות ונוראות בנסי מצרים ועל הים וזולתם, והעולה על כלם מתן התורה הקדושה, עם כל זה עדנה לא היה בידם לומר ברוך ה' על המשא ומתן הגדול הזה, עד אשר יראו תכלית כל דבר לעתיד בגמר כל המעשים וכל העסקים על השלמות. לא כן יתרו שקבל טובתו לעצמו מיד במה שנתגייר, ונעשה יהודי, כי על כל פנים, הנה מסחרו טוב באין ספק שנתודע לו לברור האמת מן השקר, וזהו ויאמר יתרו ברוך ה' וגו'. והטעם עתה ידעתי כי גדול ה', כלומר הרבה הרויח במה שקנה עתה הידיעה הנכונה מה שלא ידע מקודם. וזהו דברי הדרש גנאי הוא למשה כו' שלא אמרו ברוך, רוצה לומר שלא יכלו לומר ברוך, על כי אין טובתם ודאית עד לעתיד במהרה מה שאין כן יתרו.

ואומר החידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף צד עמוד א

גנאי הוא למשה כו'. כבר אמרנו כי יחזקיה לא אמר שירה מפני שלא היה מעלתו ושלימתו בפעל. וכן מה שאמר גנאי היה למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך, דבר זה כי לא היה משה וששים רבוא ראוי להם לומר ברוך רק יתרו, מפני שישראל היו בכלל מנין והיו ששים רבוא ואין כאן תוספת ברכה, ומפני כך לא היו אומרים ברוך, כי ששים רבוא הוא לישראל בפרט מספר זה. ומ"מ גנאי היה להם שלא אמרו ברוך שהיה להם לומר ברוך והיה מגיע מספרם יותר מששים רבוא, עד שבא יתרו שהוא לא היה בכלל ישראל, ולפיכך אמר ברוך כי יתרו היה תוספות וברכה של ישראל שהרי גר היה ולכך ראוי לומר ברוך.

כלומר כאשר יתרו אומר ברוך יקוק זה מיוחד ליתרו ולא למשה או לעם ישראל ואכן אנחנו רואים בתורה שמי שאמר בָּר֥וּךְ יְקֹוָ֖ק  זה מי שלא שייך לעם ישראל

בבראשית פרק ט נח אומר

 (כו) וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְקֹוָ֖ק אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ:

בבראשית פרק כד אומר אליעזר עבד אברהם

(כז) וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְקֹוָק֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְקֹוָ֔ק בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי:

בבראשית פרק כד אומר לבן

(לא) וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְקֹוָ֑ק לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים:

בבראשית פרק כו אומר אבימלך

(כט) אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְקֹוָֽק:

כלומר מה שאמר יתרו ברוך יקוק מתאים ליתרו אבל לא למשה ועם ישראל כי מי שנכנס לתוך עם ישראל מתוך רצון לקיים את כל  תרי"ג מצוות מקבל את החיים שלו חזרה ולכן ראוי שיגיד ברוך יקוק אבל עם ישראל שקיבל על עצמו את התורה נמצא בתוך מצב של אי ודאות האם מעשיו יביאו אותו לעולם הבא או לא . אבל גר שיתגייר נמצא במצב שבכל מקרה הוא עבר ממצב שאין לו עולם הבא בכלל למצב שיש לו את ההזדמנות להיכנס לעולם הבא

אומר התלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב על מצבו של יהודי

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו.

זה מצבם של עם ישראל אבל גוי נמצא במצב של מיתה

אומרת הגמרא חברותא סוטה דף לה עמוד ב

אמר לו רבי יהודה לרבי שמעון:בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא באומות העולם, ושיגרו נוטירין [סופרים] שלהם, וקילפו את הסיד כדי לקרוא מה שכתוב על האבנים, והשיאוה [העתיקוה], כלומר: נטלוה משם על ידי העתקה.ועל דבר זה נתחתם גזר דינם של אומות העולם לבאר שחת [גיהינום], שהיה להן ללמוד אחר שהעתיקו ולא למדו.⁽¹³⁾

כלומר כל הגויים נמצאים המצב של מיתה כי לא רצו לקבל את התורה ולכן גר הנכנס לתוך עם ישראל משנה את מצבו מנידון למיתה להזדמנות להיכנס לעולם הבא ולכן יתרו אמר ברוך יקוק אבל משה ועם ישראל לא אמרו כי הם נמצאים במצב שונה ולכן זה נראה כאילו יש כאן גנאי למי שלא מבין את ההבדל .

אבל גם דויד המלך אמר בדברי הימים א פרק כט ברוך יקוק

(י) וַיְבָ֤רֶךְ דָּוִיד֙ אֶת־יְקֹוָ֔ק לְעֵינֵ֖י כָּל־הַקָּהָ֑ל וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗יד בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה יְקֹוָק֙ אֱלֹהֵי֙ יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֔ינוּ מֵעוֹלָ֖ם וְעַד־עוֹלָֽם:

ואומר רש"י דברי הימים א פרק כט

מעולם ועד עולם - אמר דוד גר אחד היה יתרו בין שש מאות אלף ואמר ברוך ה' אשר הציל אתכם גנאי גדול הוא זה לכל ישראל ואני הריני מוסיף לברך את הקדוש ברוך הוא יותר מיתרו:

וצריך להגיד שדויד המלך היה בתוך דור עשירי מרות ולכן כמו יתרו הוא עדיין יכול להגיד ברוך יקוק כמו יתרו .

ואומרת הגמרא חברותא בבא בתרא דף יד עמוד ב

דאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד, שריוהו [מלשון רוויה], שהרווה כביכול להקדוש ברוך הוא בשירות ותושבחות.

כלומר אנחנו רואים את הקשר בן רות שהיא  גיורת לדויד המלך שאמר ברוך יקוק .

ויתרו לא נשאר במדבר עם עם ישראל במסע שלהם לארץ ישראל כי ליתרו יש דרך שונה  מעם ישראל כי התפקיד שלהם שונה כי אותם גרים לא קיבלו נחלה בארץ ישראל ולכן הקשר שלהם לעם ישראל הוא בעיקר דרך לימוד התורה

אומרת הגמרא חברותא סנהדרין דף קו עמוד א

ויתרו שמיחה בדבר⁽⁷⁶¹⁾, ורצה פרעה להרגו, וברח למדין - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית. שנאמר: "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב". וכתיב: "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים".

ואומר הידיד נפש שקלים פרק ה

אָמַר רַבִּי אָבָּהוּ, כְּתִיב (דברי הימים א, ב) מִמִּשְׁפַּחַת סוֹפְרִים יוֹשְׁבֵי יָעֲבֵּץ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר סוֹפְרִים? אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ אֶת הַתּוֹרָה סְפוּרוֹת סְפוּרוֹת שקיבצו הלכות לקבוצות כמו חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ תְּרוּמָה. ה' דְּבָרִים חַיָיבִין בְּחַלָּה. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מלהתייבם. שְׁלֹשִים וְשֵׁשׁ כְּרִיתוֹת בַּתּוֹרָה. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דָּבָר נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר. ד' אָבוֹת נְזִיקִין. אָבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת.

כלומר אותם גרים מצד אחד יש להם חלק בלתי נפרד בתורה והתורה ניתנה גם בזכותם אבל יש להם דרך שונה ותפקיד ייחודי ושונה מתפקידו של עם ישראל אבל שניהם מצטרפים לאחדות אחת  לשלמות של עבודת השם ולספר תורה שלם אחד  .

פרשת וארא מה ההבדל בין אֲנִ֥י יְקֹוָֽק לבין בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י ? מה קשר לדרגת הנביאות של משה לשאר הנביאים ? מהו דין קשה ? מהו דין רפה ? מה הקשר של מידת הדין לקדושה ? מידת הרחמים היכן גדולה יותר בדין קשה או דין רפה ? מה הקשר לאמת ? מה הקשר של מידת דין לקבלת התורה ? מה הקשר לשבירת הלוחות הראשונים ? מה הקשר לאי כניסת משה לארץ ישראל ? למה ביטלו ארבע נביאים את ארבע הגזרות של משה ? ‏כ"ז/טבת/תש"פ

בס"ד
פרשת וארא מה ההבדל בין אֲנִ֥י יְקֹוָֽק   לבין בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י     ? מה קשר לדרגת הנביאות של משה לשאר הנביאים ? מהו דין קשה ? מהו דין רפה ? מה הקשר של מידת הדין לקדושה ? מידת הרחמים היכן גדולה יותר בדין קשה או דין רפה ? מה הקשר לאמת ? מה הקשר של מידת דין לקבלת התורה  ? מה הקשר לשבירת הלוחות הראשונים ? מה הקשר לאי כניסת משה לארץ ישראל ? למה ביטלו ארבע נביאים את ארבע הגזרות של משה ? ‏כ"ז/טבת/תש"פ

שמות פרק ו

(ב) וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:

(ג) וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְקֹוָ֔ק לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם:

וצריך להבין את הדברים מה המשמעות של אֲנִ֥י יְקֹוָֽק  לעומת  בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י   שאומרת התורה שהקב"ה התגלה לאבות באל שדי ולא בשם ְקֹוָ֔ק.

ואומר רש"י שמות פרשת וארא פרק ו פסוק ב

(ב) וידבר אלהים אל משה - דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה:

ועל רש"י אומר  השפתי חכמים שמות פרשת וארא פרק ו פסוק ב אות א

א דייק מדכתיב אלהים שהוא מדת הדין.

ומפרש הרמב"ן שמות פרק ו פסוק ב

ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה' נראתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם במראה אליו אתודע (במדבר יב ו), ואותי אני ה' לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י), כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו. והנה הענין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול,

כלומר ההתגלות של הקב"ה לאבות היה שונה מההתגלות של הקב"ה למשה . ואומר הרמב"ן שמידת הדין שנהג הקב"ה באבות הוא  דין רפה כלומר חלש יותר ומתוך כך ניתן להבין שמידת הדין עם משה היא מידת דין קשה . אבל יש כאן קושיה כי אומר הרמב"ן "ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול" כלומר מצד ההיגיון אם מדת הדין עם משה היא קשה ולא רפה איך אומר הרמב"ן שהקב"ה יתנהג איתו במידת הרחמים ?

וכדי להבין את זה  נראה את דברי החידושי אגדות למהר"ל שבת דף קיט עמוד ב

ועוד יש לך לדעת כי הדבר שהוא קדוש כמו כל הדברים אשר זכרנו, כאשר הם מתחללים ראוי להם שיהיו נדונים באש, לגודל הכח והחוזק שיש באש כדכתיב (דברים ד') כי ה' אלקיך אש אכלה אל קנא וגו', ודבר הקדוש אשר יוצא חוץ לקדושתו נדון בכח מדת הדין הקשה היותר, כי דבר זה נתבאר ליודעי מדע כי מדת הדין של מטה רפה ומדת הדין של מעלה קשה, כי התחתונים הגשמיים אין בהם מדת הדין הקשה, ולפיכך הדברים הקדושים מצד קדושתם יש בהם דבר נבדל הוא הקדושה שחל עליהם, ומפני כך נדונים באש שהוא מדת [הדין] הקשה, כי אין דבר קשה יותר מן האש. וזה שאמר כאן שכל מקום שיש חלול שבת שהוא קדוש בקדושת עליונים, כאשר נגזור עליו הבטול נגזר במדת הדין הקשה, ואינו דומה למדת הדין של [מטה] ולכך נדון בשריפה דוקא ופירש זה נכון. וזה שאמר אחר כך גם כן [לא חרבה ירושלים] אלא בשביל שחללו בה את השבת כי חילול שבת בא על זה מדת הדין הקשה והיא מחרבת הכל, בשביל חלול קדושת שבת בא החורבן שכל חורבן הוא במדת הדין הקשה. [ואף] כי חלול שבת משפטו השריפה, היחיד העובר הוא בסקילה ולא בשריפה, כי אין דומה שריפה זאת שאמרנו הוא מצד ב"ד העליון שהוא מדת הדין הקשה אבל מדת הדין של מטה ומיתתם אינו כך כמו שאמרנו. [לא חרבה ירושלים כבר בארנו זה למעלה, ועוד תדע כי החורבן הוא בשביל בטול שבת כמו שהתבאר למעלה (ל"ג א') חיה רעה באה

כלומר  מידת הדין היא כמידה כנגד מידה ברמת הקדושה של אותו עניין . דבר קדוש יותר מידת הדין בו קשה יותר כי ככול שאתה מתקרב לקב"ה מידת הדין גוברת כי האמת גוברת וכאשר האמת גוברת מידת הדין חייבת להתגבר , וכאשר אתה מתרחק מהקב"ה מידת הדין קטנה והיא יותר רפה ולא קשה כי האמת רחוקה יותר וניתן לקיים יותר את מידת ארך האפים .

וכך מתאר הריקאנטי שמות פרק ו פסוק ג

ודע כי כל העשר ספירות נקראו אספקלריאות, ולאחרונה קראו שאינה מאירה כי יש בה טיפי חשך רמז למדת הדין, ועוד מפני שהיא מתרחקת מן המעין הגדול, והמשל על זה אם תשים לפני אור השמש בגד פשתן לבן דק מאוד יאיר השמש אורו, אבל יוכל אדם להעמיד עיניו כנגדו לסבול זוהר אורו יותר ממה שהיה יכול לסבול תחלה, ואם ישים עוד בגד שני יוכל לסבול יותר ויותר, וכל שכן אם ישים עשרה בגדים אף על פי שכולם דקים ולבנים כל אחד חשך מעט מאור השמש עד שמגיע לעשירי שאינו מונע עצמו מלהעמיד עיניו כנגד אורו ואינו מזיק לו. כך העשר ספירות אף על פי שכולם מאירות ומזהירות יוכלו הנביאים לסבול אור האחרונה יותר מן הראשונה אליה, לפי שאותן הספירות הנקראין אבות מקבלות זוהר האור הפנימי מלפני לפנים ולא מזולתו, ומהם מתפשט האור ההוא מזו לזו עד הסוף, ואינו דומה האור השנייה לאור הראשונה, והשלישית לאור השנייה. וכל הנביאים חוץ ממשה רבינו ע"ה קבלו הנבואה מן האחרונה הנקראת מדת לילה, חוץ ממשה רבינו שהשיג ממדת רחמים הנקראת מדת יום שהיא מוכתרת ברוח הקודש הפנימי המתפשט בו תמיד, ועל כן לא נתנבא אלא ביום, ונקרא בכל מקום בשם המיוחד, ואף על פי שעל המדה ההיא נאמר למשה [להלן לג, כ] כי לא יראני האדם וחי. הקול נשמע למשה רבינו ע"ה ממנה ומשיג ומרגיש כי מן השמים העליונים בא אליו הדיבור. ועל הענין הזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה [בבא בתרא עה ע"א] פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה.

כלומר דרגתו של משה היא  שונה מדרגתם של האבות . ולפי  מדרגתו של משה ראה את המציאות באופן אמיתי יותר מהנביאים ומהאבות כמו שאומרת הגמרא חברותא יבמות דף מט עמוד ב

ומסבירה הגמרא:א. זה שאמר ישעיה "ואראה את ה'", בעוד שמשה רבינו אמר "לא יראני האדם וחי", אין בכך קושיה -כדתניא: כל הנביאים נסתכלו בהקב"ה באספקלריא [כלי הבטה] שאינה מאירה. ולכן הם חשבו שהם ראו את הקדוש ברוך הוא, אבל למעשה הם לא ראו!ואילו משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, ונוכח לדעת שלא ראהו בפניו!

אומנם יש איזה גבול עליון לידיעה של בן אנוש אבל משה רבנו שראה בדרגת אספקלריה מאירה הגיע לראיה הכי ברורה של המציאות שבן אנוש יכול לראות . והיות והקב"ה ברא את העולם כמידה כנגד מידה הידיעה הברורה של משה נתנה לו את האפשרות להגיע לגבול העליון של מידת הרחמים . כלומר במקום שיש מידת הדין יותר גדולה כתוצאה מקדושה רבה יותר יש באותו מקום מידת הרחמים גדולה יותר . כי ככול שאתה מתקרב לקב"ה יותר כך אתה מקבל יותר ויותר את מידותיו של הקב"ה כפי שהם באים לידי ביטוי בעולם כמו שנאמר בתהלים פרק פט

 (ג) כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם:

ואומר המלבי"ם תהלים פרק פט פסוק ג

(ג) כי אמרתי, והנה בעת בריאת העולם נתגלו שתי המדות כאחת, כי ראשית הבריאה היתה מצד החסד הגמור, כי אז לא היה עוד שום נמצא במציאות שיבטיח לו הקיום והמציאות, וחקי הטבע נתיסדו אז בלא הבטחה וחיוב קודם רק בחסד גמור, וז"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, שתחלת בנין העולם היה מצד החסד לבד אבל אחר שע"י חסדו ברא את העולם ויסד וחקק חקי הטבע בששת ימי המעשה, אז נתיסדה מדת אמונה, ר"ל שקיום הנמצאים אחר שבראם בחסדו, וכן קיום חקי הטבע אחר שחקקם בחסדו הוא מצד האמונה ומדת האמת, שהוא כאלו הבטיח אז שיעמדו החקים והנבראים כל ימי עולם ולא יפחתו מיניהם ולא יגרעו חקיהם, וחקי הטבע הקבועים הנוסדים על אמונה הם מן השמים שהוא מעולם הגלגלים ולמטה, כי למעלה מן השמים הוא עולמות השכליים ששם מקום הפלאות שהם למעלה מחקי הטבע שלנו, ועל זה אמר שמים תכין אמונתך בהם:

וכך מספרת הגמרא על משה  בחברותא ברכות דף לב עמוד א

אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב הוא, הרי זה דבר שאי אפשר לאומרו, שהרי לשון "הניחה לי" מלמד שכביכול תפסו משה להקדוש ברוך הוא, כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואינו מניח לו,⁽¹¹⁾ ואמר משה לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם לישראל.

ומי יכול לעשות דבר כזה כמו משה ? לתפוס את הקב"ה בבגדו וכאילו "להכריח"  את הקב"ה לסלוח לעם ישראל . את זה יכול לעשות רק מי שהמציאות ברורה לו לחלוטין שהוא מבין ויודע את ההשלכות של מעשיו וגם להיות במצב שהוא יכול לתפוס את "בגדו " של הקב"ה .

ולכן ההבנה שמידת הדין היא מידה כנגד מידה של מידת הרחמים . ולכן מי שרמת הקדושה שלו זה נביאות מידת הדין שבו הקב"ה מתייחס אליו הוא "רפה " ובהתאם לכך מידת הרחמים היא מידה שקימת אבל לא מידת הרחמים של שמו הגדול כמו שנאמר על משה  .

ועכשיו מובן למה שבר משה את הלוחות כי מידת הדין הקשה לא התאימה לדרגתם של עם ישראל ומי שהתאים לדרגתו עם ישראל היו הנביאים שמידת הדין שלהם היא "רפה" ומידה כנגד מידה מידת הרחמים היא יותר קטנה וזה מסביר את הגלות והסבל שעובר עם ישראל  וכך  כותב המשך חכמה דברים פרק ה פסוק כה

(כה) היטיבו כל אשר דברו. במדרש (ויקרא רבה לב, ב) חד אמר כהטבת הנרות, וחד אמר כהטבת הקטורת. הכוונה, דהם טענו שהתכלית הוא הבחירה, ואם יהא האדם מוכרח בהשגתו, אין תועלת בקיומו התורה מתוך הכרח. ובהשגתם הבהירה במעמד הר סיני, הלא היו המה מוכרחים כמו שאמרו (שבת פח, א) כפה עליהם הר כגיגית. לכן אם ישמעו מפי נביא, אז יהיו בעלי בחירה, הן בשכל שיוכלו לתלות איזו סיבה לבלי לשמוע בקול המצוה, הן בתאות החומר.

וכך ניתן להבין שקבלת התורה התקיימה בדרגתו של משה וזה  במידת הדין הקשה

שמות פרק יט

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת:

(יג) לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר:

וכנגד זה מידת הרחמים היית גדולה במתן תורה אומר רש"י שמות פרשת יתרו פרק כ

(טו) וכל העם ראים - מלמד שלא היה בהם אחד סומא.ז ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר (שמות יט ח) ויענו כל העם. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר נעשה ונשמע (שמות כד ז):

וגם מובן מדוע משה לא נכנס לארץ ישראל כי אם היה נכנס לארץ ישראל היה על מי שנמצא בארץ ישראל דין קשה ואז חס וחלילה עם ישראל לא היה נשאר והקב"ה היה משאיר את משה בלבד ואת כל תלמידי החכמים שהיו יוצאים ממנו וכך כותב אור החיים דברים פרק א פסוק לז

והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל (תענית כ"ט א) שאמרו בפסוק (במדבר י"ד א') ויבכו העם בלילה וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט' א) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' וז"ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית,

כלומר בזכות הדין הקשה ומידת הרחמים משמו הגדול של הקב"ה קיבלו עם ישראל את התורה אבל כדי לשרוד עד ביאת משיח צדקנו חל על העולם ללא משה רבנו מידת הדין "רפה" מצד אחד ומידת רחמים קטנה יותר מצד שני ולכן המסע של עם ישראל לעבר ימות המשיח זה מסע הכולל בתוכו את הגלות ואת הייסורים אבל זה בדיוק מה שהשאיר את עם ישראל כאומה אחת כ 3300 שנה ממתן תורה .

וזה בדיוק מה שאומרת הגמרא על משה שגזר ארבע גזרות על עם ישראל מתוך מידת הדין הקשה אבל אותם גזרות התבטלו על ידי הנביאים מתוך מידת הדין הרפה

חברותא מכות דף כד עמוד א

אמר רבי יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל.באו ארבעה נביאים, וביטלום.ואלו הן:א. משה אמר [דברים לג] "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב". אימתי ישכון ישראל בטח, רק כשיהיו צדיקים כעין יעקב.בא עמוס, וביטלה.[שנאמר] [עמוס ז] "חדל נא, מי יקום יעקב, כי קטן הוא"."חדל נא" - אותה ברכה שאמר משה "וישכון ישראל","מי יקום יעקב!?"- מי יוכל להיות חסיד כיעקב."כי קטן הוא" - קטנים, הם הטובים, שיהיו צדיקים כיעקב.וכתיב: [שם] "ניחם ה' על זאת [וגו']", שניחם ה' על הברכה שבירך משה.ב. משה אמר [דברים כח] "ובגוים ההם לא תרגיע", שלא יהיה לכלל ישראל מנוחה בגלות.בא ירמיה, וביטלה. ואמר: [ירמיה לא] "הלוך להרגיעו ישראל", שיהא להם מנוחה בגלותם.ג. משה אמר [שמות לד] "פוקד עון אבות על בנים",בא יחזקאל, וביטלה: [יחזקאל יה] "הנפש החוטאת, היא תמות"ד. משה אמר [ויקרא כו] "ואבדתם בגוים".בא ישעיהו ואמר: [ישעיה כז] "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ" וגו'. מלמד שלא יהיו אבודים בין הגוים.