פרשת תולדות מה אנחנו לומדים מעשו ויעקב ? מתי נכנס יצר הרע לתוך האדם ? מה היה המסקנה של אנטונינוס ? למה רבי לא הקשה לו מיעקב ועשו ? האם כל תינוק במעי אימו מגיע לדרגתו של משה ? מתי התחיל המלאך ללמד את הולדות במעי אימם את כל התורה כולה ? למה מיד לאחר מתן תורה נולדו רק זכרים ? איך אברהם יצחק ויעקב קיימו את התורה כולה ? ‏א'/כסלו/תשע"ט

בס"ד
פרשת תולדות מה אנחנו לומדים מעשו ויעקב ? מתי נכנס יצר הרע לתוך האדם ? מה היה המסקנה של אנטונינוס ? למה רבי לא הקשה לו מיעקב ועשו ? האם כל תינוק במעי אימו מגיע לדרגתו של משה ? מתי התחיל המלאך ללמד את הולדות במעי אימם את כל התורה כולה ? למה מיד לאחר מתן תורה נולדו רק זכרים ? איך אברהם יצחק ויעקב קיימו את התורה כולה ? ‏א'/כסלו/תשע"ט

כתוב בראשית פרק כה

(כב) וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְקֹוָֽק:

(כג) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק לָ֗הּ שְׁנֵ֤י <גיים> גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר:

ואומר הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת חיי שרה - תולדות פרק כה

כב) ויתרוצצו הבנים. היו מחתכין בתוך הבטן, כענין שנאמר ותרץ את גלגלתו (שופטים ט נג), סימן לדורות, זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה, כדברי ר' יוחנן, ור"ש בן לקיש אמר זה מתיר צוויו של זה, וזה מתיר צוויו של זה, כיצד זה אוסר את יום השבת, וזה אוסר את יום ראשון, זה אוסר את החזיר, וזה מתירו, לכך נאמר ויתרוצצו, שתי מלות הן, ויתר ציוויו: ....  ע"א ויתרוצצו. לשון מריצה, כשהיתה רבקה עוברת אל מקום מקודש כגון בית הכנסת ובית המדרש, היה מפרכס יעקב לצאת, וכשהיתה עוברת לפני מקום שיקוץ, כגון אשירה וע"ז, היה עשו מפרכס לצאת: ותלך לדרוש את ה'. להקריב קרבן:

ולפי ההבנה הזאת של מה שהתרחש בבטן  של רבקה צריך להבין את הגמרא חברותא-פרוש סנהדרין דף צא עמוד ב

ועוד אמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם⁽¹⁰²⁾, האם משעת יצירה, או רק משעת יציאה ממעי אמו? אמר לו רבי: משעת יצירה.אמר לו אנטונינוס: אם כן, שכבר בשעת יצירה יש בעובר יצר הרע, יהא בועט במעי אמו ויוצא!אלא, על כרחך שיצר הרע ניתן רק משעת יציאה⁽¹⁰³⁾.אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס. ומקרא מסייעו, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ". דהיינו, שרק משעת יציאת העובר מהפתח - נכנס בו יצר הרע.

כלומר המסקנה של הגמרא כאן שהיצר הרע נכנס לאדם כאשר הוא נולד ולא כאשר הוא נוצר כלומר בבטן אימו אין לו יצר רע . כי אומר אנטונינוס שאם היה לולד במעי אימו יצר רע היא בועט ויוצא מבטן אימו . אבל רבי לא טען כנגדו על מעשה  עשו ויעקב שבו כמעט מפורש כתוב שהיה מבעט כדי לצאת מרחם אימו למקום של עבודה זרה . יוצא לנו שלפי ההבנה הזאת המקרה של עשיו ושל יעקב הוא לא סתירה למה שאמר אנטונינוס . וצריך להבין מדוע זה לא סתירה כי זה נראה סתירה מוחלטת לדבריו של אנטונינוס .

ואת זה מקשה המהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צא עמוד ב

אבל בולד עצמו אינו שולט יצר הרע דא"כ היה בועט ויוצא אך קשה מהא דדרשינן גבי ויתרוצצו הבנים בקרבה שהיתה עוברת על פתח עבודת כוכבים והיה עשו מפרכס לצאת וק"ל:

והמהרש"א נשאר עם הקושיה ללא תרוץ

וכך כותב החברותא - הערות סנהדרין דף צא עמוד ב הערה (103

(103). הקשה המהרש"א, הא ברבקה כתיב "ויתרוצצו הבנים בקרבה", ואיתא במדרש, שכשהיתה עוברת על פתח עבודה זרה, היה עשו מפרכס לצאת. הרי שיש בעובר יצר הרע! ותירץ הרמת שמואל, שמה שאמר אנטונינוס "משעת יציאה" היינו מאותו חודש שראוי לצאת, וזהו מז' חדשים ליצירה. ואם כן, אפשר לומר שהתרוצצו אחרי זמן זה. ובעיון יעקב כתב, שלכאורה עצם טענת אנטונינוס "אם כן יבעט באמו ויצא" לא קשיא, שהרי איתא במס' נדה שהתינוק לומד במעי אמו את כל התורה כולה, ורק כשבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו ומשכח תלמודו, ולכן אינו מבעט במעי אמו, כי התורה תבלין היא ליצר הרע. וכתב, שלפי זה תתורץ קושיית המהרש"א. שעשו היה מפרכס לצאת כי גם במעלליו יתנכר נער, והיה פורק ממנו עול תורה אף במעי אמו.

אבל התירוץ הזה של הרמת שמואל קשה כי אדם לא יכול לפרוק עול תורה ללא שיכנס בו יצר הרע  ועוד למה התורה לא היית תבלין לעשו ? ועוד כתוב תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ג עמוד א

ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא': איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב.

כלומר רוח שטות הוא מהצד של היצר הרע שמכניס בו רוח שטות ואז הוא עושה עבירה נגד התורה שנתן בורא עולם כלומר יש לו יצר הרע . ואנחנו חוזרים חזרה לקושיה למה עשו הוא לא סתירה לדבריו של אנטונינוס ?

וכך כתוב בתלמוד בבלי מסכת נדה דף ל עמוד ב

ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים – הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר – ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ.

ומהתלמוד הזה ברור לנו שזה לא רק לימוד תורה כי מראים לוולד במעי אימו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך.

והביטוי מסוף העולם עד סופו הוא ביטוי שמדבר על דרגה של אספקלריה המאירה

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ח

וכן הוא אומר אחור וקדם צרתני [וגו'] (תהלים קל"ט ה') מלמד כשברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון היה מוטל גולם מסוף העולם ועד סופו שנאמר גלמי ראו עיניך

ואומר המהרש"א חידושי אגדות מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו כו' ולא נאמר מקרא אלא כדי לשבר את האוזן שכן היה נראה למשה בנבואה כאלו הקדוש ברוך הוא מתעטף כש"ץ והיינו ויעבור וגו' כש"ץ המעביר טליתו על פניו וקורא כסדר הזה עשה הקדוש ברוך הוא להורות שכן יעשו כל זמן כו' ובספר ישן מחכמת המקובלים מצאתי וז"ל נתעטף הקדוש ברוך הוא באותו טלית לבנה שנתעטף בברייתו של עולם שעליו נאמר עוטה אור כשלמה שמבהיק מסוף עולם ועד סופו כו' והאריך בסוד הענין:

כלומר הנבואה של משה היה ראיה מסןף העולם עד סופו וזה נבואה של אספקלריא מאירה

ואומר התלמוד בבלי מסכת סוטה דף ל עמוד ב

תנו רבנן, דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו זה אלי ואנוהו, שנאמר: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. היה רבי מאיר אומר: מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה? שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. (והא לא חזו! אמר רבי תנחום: כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו).

ואומר המהרש"א חידושי אגדות מסכת סוטה דף לא עמוד א

והא לא חזו כו' אמר ר' תנחום כרס כו'. אף על גב דאמרי' בפ' המפלת דהתינוק במעי אמו צופה מסוף עולם ועד סופו לאו היינו ראיה ממש אלא ראיה שכלית והכא פריך והא לא חזו העוברים ראיה ממש כדקאמרי' העוללים והתינוקות זה אלי וגו' שהרי הכרס היה הפסק להן ומשני שהכרס נעשה להן כאספקלריא מאירה כו' שראו ראיה ממש וכדאמרינן בעלמא שראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל לפי שראו בים באספקלריא מאירה מה שלא ראו שאר נביאים אלא משה רבינו כדאמרי' ס"פ החולץ וק"ל:

אומנם קשה למהרש"א הלשון של ראיה ממש לעומת ראיה של ולד במעי אימו שזה ראיה שכלית למה שראו הולדות בקריעת ים סוף שמדובר בראיה אמיתית . אבל ניתן להגיד שהכול זה ראיה מיוחדת שקשורה לדרגה של האדם . אבל בכל מקרה יש לנו כאן קושי להבין למה רבי לא חלק על אנטונינוס ?

ואני רוצה להגיד שמה שמדברת הגמרא היא על אוותם ולדות לאחר מתן תורה . כלומר לפני מתן תורה התיאור בבבלי במסכת נידה לא היה קיים . כלומר כל הלימוד של התורה והראיה של הוולד במעי אימו התחיל רק לאחר מתן תורה ולא לפני כן . ולכן אין שום קושיה על רבי למה לא הקשה על אנטונינוס כי כולם הבינו שזה נעשה רק לאחר מתן תורה . אומנם לפי הפסיקתא זוטרתא היה משא ומתן של יעקב ועשו בנושאים הקשורים לתורה אבל לא היה לימוד של מלאך ונר שהאיר להם מסוף העולם עד סופו .

כלומר לפני מתן תורה היה היצר הרע נכנס לוולד בזמן היצירה כי אנחנו רואים שיעקב ועשו מתמודדים האחד כנגד השני כלומר היה להם יצר הרע כבר בבטן אימם  אבל לאחר מתן תורה מלמדים את הוולד את כל התורה כולה . וכאשר מלמדים את הוולד את כל התורה כולה היא נעשית תבלין ליצר ולכן היצר יכול להיכנס רק לאחר המכה של המלאך ברגע יציאת הוולד . לפני כן אין לו מקום .

אומר התלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד א

והיינו דכתיב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו: וילכו לאהליהם - שמצאו נשותיהן בטהרה. שמחים - שנהנו מזיו השכינה. וטובי לב - שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר.

היה זה בבנין המשכן על ידי שלמה המלך ואומר רש"י מסכת שבת דף פט עמוד ב

שפרו ורבו - דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאהליכם, ולא ידענא היכא רמיזא.

ואומר החכמת שלמה מסכת שבת דף פט עמוד ב

רש"י בד"ה שפרו ורבו כו' ולא ידענו היכא רמיזא נ"ב ואני אומר ויש הוכחה ברורה מאחר דילפי' גבי חינוך בית המקדש אצל שלמה המלך שמצאו נשותיהם טהורות וכל אחת ילדה זכר ק"ו במצות מתן תורה וגם שם נאמר וילכו לאהליהם והכא שובו לאהליכם וק"ל:

כלומר לאחר מתן תורה ולאחר הקמת המשכן התעברו כל הנשים בילדים זכרים כי רק זכר מצווה על לימוד תורה ולכן מסתבר שהקב"ה מראה לעם ישראל שהדבר הראשון הוא לימוד תורה ולכן הילדים הראשונים שנולדו  הם זכרים בהתאם לחשיבות לימוד התורה . ולכן ראוי שהילד הראשון לאחר מתן תורה יהיה זה שלמד את כל התורה כולה בבטן אימו ויבינו האנשים שהתורה זה הדבר היחידי שיש לו קיום בעולם  ועם ישראל יבין שהתורה זה הכול בעולם . וכתבתי בשיעורים לפני כן שהחידוש בעולם במתן תורה היה קבלת התנאי של הקב"ה יש תורה יש עולם אין תורה אין עולם .

וצריך להבין שאברהם לא קיבל את התורה אבל אברהם הצליח בכוחו להגיע לדרגה שהוא מקיים את כל התורה כולה . תלמוד בבלי מסכת יומא דף כח עמוד ב

אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו'. אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות! - הא איכא נמי מילה. - ואימא שבע מצות ומילה! - אמר ליה: אם כן מצותי ותורתי למה לי? אמר (רב) +מסורת הש"ס: [רבא]+ ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.

וכך כתוב על שאר האבות ויקרא רבה (וילנא) פרשת ויקרא פרשה ב

מן הבקר ומן הצאן, ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים אדם העלה שור ע"ג המזבח שנאמר (תהלים סט) ותיטב לה' משור פר, נח קיים מה שכתוב בתורה שנאמר (בראשית ח) ויבן נח מזבח לה', אברהם קיים את התורה כולה שנא' (שם /בראשית/ כו) עקב אשר שמע אברהם וגו' שהוא עשה קרבן והקריב איל, יצחק קיים מה שכתוב בתורה והשליך עצמו לפני אביו כשה זבוח, יעקב קיים מה שכתוב בתורה שנא' (שם /בראשית/ לה) ויתנו אל יעקב את אלהי הנכר וגו',

כלומר המעלה של האבות שהם הבסיס לעם ישראל שהם קיימו  את התורה מתוך עצמם ולא מתוך כפית הר כגיגית , מתוך הכוח הפנימי שלהם להגיע להבנת התורה לפני קבלתה. ולכן הם לא למדו בבטן אימם את התורה כולה על ידי מלאך . הם הצליחו להגיע אל התורה בכוחם . ורק לאחר מתן תורה לאחר שעם ישראל קיבל את התורה ואת התנאי של הקב"ה יש תורה יש עולם אין תורה אין עולם כל  תינוק למד את כל התורה כולה בבטן  אימו על ידי המלאך .

פרשת חיי שרה את מי מצילים במקרה טביעה איש או אישה כאשר ניתן להציל רק אחד ? למה מצילים את האיש ולא את האיש ? מה טעמו של הט"ז ? מה טעמו של הלבוש ? מה הקשר לגמרא שהאדם צריך לראות את עצמו חצי חצי ואת העולם חצי חצי ? למה לאיש יש יותר מצוות מהאישה ? האם קדושה של האדם היא סיבה שונה מריבוי מצוות של האדם ? מה יהיה לעתיד לבא למי יהיה יותר מצוות ? ‏כ"ד/חשון/תשע"ט

בס"ד
פרשת חיי שרה את מי מצילים במקרה טביעה איש או אישה כאשר ניתן להציל רק אחד ? למה מצילים את האיש ולא את האיש ? מה טעמו של הט"ז ? מה טעמו של הלבוש ? מה הקשר לגמרא שהאדם צריך לראות את עצמו חצי חצי ואת העולם חצי חצי ? למה לאיש יש יותר מצוות מהאישה ? האם קדושה של האדם היא סיבה שונה  מריבוי מצוות של האדם ? מה יהיה לעתיד לבא למי יהיה יותר מצוות ? ‏כ"ד/חשון/תשע"ט

היה לי וכוח עם אדם שטען תראה הגבר נעלה יותר והאישה נחותה ביהדות ויש לי ראיה חזקה בשולחן ערוך וכך נפסק להלכה

שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב

פודים האשה קודם האיש, יב] ואם רגילין במשכב זכור, פודין האיש קודם. ז (יג] <ו> ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, (ז) הצלת האיש קודם). (ב"י וכן משמע סוף הוריות).

כלומר אם איש ואישה טובעים בנהר מצילים את האיש לפני האישה . יש כאן ראיה שהאיש  והאישה לא שווים  לחלוטין ולכן בכל מקרה מצילים את האיש ולא את האישה .

והפרוש המוטעה שלו להלכה :

"לפי ההלכה חייבים להציל גבר זקן חצי סנילי לפני אישה צעירה אמא לילדים. "

כמובן שהטענה שלו באה מתוך הרצון לנגח את היהדות ולהפוך אותה למגוחכת  ולכן אני רוצה להידרש לנושא  כדי שנבין שכאשר לומדים הלכה צריך להבין אותה . חוסר הבנה של ההלכה יכולה לגרום לאנשים שומרי מצוות לעשות דברים שהם בניגוד להלכה או לגרום לאנשים שאינם שומרי מצוות להגחיך את היהדות ולגרום נזק למי ששומע אותם ללא הבנת ההלכה

בו נבין את הסימן הזה אומר הט"ז על שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף ח

(ו) ואם שניהם רוצים לטבוע כו'. פי' שאיש ואשה הם בסכנת טביעה בנהר ונלמד ממשנה סוף הוריות האיש קודם לאשה להחיותו ממילא לכל סכנה של מיתה ונ"ל הטעם שאיש חייב טפי במצות:

כלומר הסיבה לעדיפות של האיש על האישה כי לאיש יש  יותר מצוות . ולפני שנבין את זה יותר לעומק נראה שלא האי שוויון בן הגבר לאישה מגדיר את סדרי העדיפות כי אם סיבות שונות שכל אחת לגופן של דברים . אומר השולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב

יד] אם איש ואשתו שבויים, אשתו קודמת לו. ובית דין יורדין לנכסיו יא ופודים אותה, טו] ואפילו עומד וצווח: אל תפדוה מנכסי, אין שומעין לו.

כלומר יש דברים שאישה קודמת כי האדם מחויב לה בכתובתה

ואומר ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף י

(יד) אם איש כו'. כנ"ל ס"ח וס"ט דאשה קודמת וכיון דחייב בפרקונה איהי קודמת. שם:

ועוד פוסק השולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב

הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו, ח ורבו קודם לאביו, ט אמו י קודמת לכולם. (וע"ל סימן רמ"ב סעיף ל"ד).

אומר הש"ך על שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף ט

ט אמו קודמת. משום דאית לה זילותא טפי:

י קודמת לכולן. פי' אפילו לדידיה אף על גב דחייו קודמים לחיי אביו ורבו כדאיתא בס"פ אלו מציאות אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם וה"ל מכ"ש לחיי אטו דגרוע טפי כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי מורא וכבוד אפ"ה להוציא מבית השבי אמו קודמת לכולן משום דלמא עבדי בה איסורא כ"כ בספר באר שבע דף כ"ב ע"ג ומשמע דאין בשביה זו משום סכנת נפשות אבל אם יש סכנת נפשות חייו קודמין לשל אמו:

כלומר אם באמת חז"ל היו רואים את האישה "כיצור נחות " היו פוסקים בכל העניינים נגד האישה ואנחנו רואים שפוסקים בהרבה מקומות פוסקים לטובת האישה כלומר יש כאן  גישה עניינית ולכל פסיקה יש את ההיגיון הפנימי שלה בהתאם למצב.

ועכשיו נחזור לנסות להבין מה הסיבה לעדיפות של האישה הגבר על האישה במקרה ששניהם טובעים בנהר . לפני שניכנס להבנת הטעם של הט"ז שלגבר יש יותר מצוות נראה את דברי הלבוש שהיה תלמידו של הרמ"א וכך כותב השו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן א

דהנה ראה זה פלא, דהלבוש ז"ל תלמידו של הרמ"א ז"ל הטה את כוונת הדברים שהובאו ברמ"א הנז' אל כוונה אחרת. דז"ל הלבוש בסימן רנ"ב סעי' ח': פודין את האשה קודם האיש שבושתה מרובה, ואם רגילין השבאים במשכב זכור פודין האיש קודם מפני שהאשה דרכה בכך והאיש אין דרכו בכך וצערו מרובה, לפיכך אם שניהם רוצים לטבוע בנהר כדי שלא יקלקלו עמהם הצלת האיש קודם שהוא עושה זה מתוך צער גדול יותר מן האשה וראוי להצילו יותר עכ"ל.

הנה יוצא לנו מדברי הלבוש שפירש שדינו של הרמ"א בזה מוסב לבהמשכיות להמדובר במחבר שם, ועל אותו הגוון (ובודאי פירש שלזה הכונה גם של הרמ"א ז"ל בדבריו), והיינו שהמדובר בהיכי שנשבו האיש והאשה והשבאין רגילין במשכב זכור, ובגלל זה רוצים שניהם גם האיש וגם האשה לטבוע בנהר כדי שלא יקלקלו עמהם, ועל כן פוסקים על כגון דא שהצלת האיש קודם היות והוא עושה זאת מתוך צער גדול יותר מן האשה ועל כן ראוי להצילו יותר, ואם כן לפי זה אין גם מדין זה של הרמ"א כל הוכחה שיהא הדין כן גם בעלמא היכא שאיש ואשה נתונים בסתם סכנת מות שיהא אז ג"כ הדין להקדים הצלת האיש להאשה, ואדרבא מתוך הסברת הלבוש בזה אתה שומע מכלל הן לאו, שדוקא בזה האופן שצער האיש גדול יותר מן האשה אז ראוי להצילו יותר, אבל לא בעלמא היכי ששניהם נתונים בשוה בסכנת מות.

לפי הבנת הציץ אליעזר את הלבוש הנידון פה זה הצער של מי גדול יותר , ומצילים  את מי שהצער שלו יותר גדול . במקרה שלנו הצער של הגבר יהיה יותר גדול ולכן נציל אותו ולא את האישה . אבל במקרה שאין הבדל בצער לא יהיה עדיפות לגבר . כלומר יש פרושים שונים שהבסיס שלהם שוויון בן הגבר לאישה .  

ועכשיו נחזור לטעם של הט"ז שהגבר חייב במצוות יותר מן האישה . ואני רוצה להסביר את הט"ז ואת ההבנה למה יש עדיפות לאיש בגלל שיש לו יותר מצוות

אומר התלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב

לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא - אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה - אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

כלומר אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא חצי חצי והעולם חצי חצי והמעשה הבא שלו מכריע את העולם . הוא צריך על כן לחשוב למי תהיה תועלת לעולם כתוצאה מהמעשה שלו . ולכן הוא בוחר באיש שיש לו יותר מצוות מאשר האישה כלומר הסיכוי של הגבר להועיל לעולם יותר גבוהה מהתועלת שיכולה האישה להביא לעולם ולכן הוא מציל את האיש ולא את האישה . כלומר יש כאן שיקול של טובת העולם הגמרא אומרת לאדם להסתכל על העולם כאשר כל פעולה שלו יכולה להעביר את העולם לכף זכות או לכף חובה חס וחלילה . ואים במקרה האישה היא קרובת משפחה שלו הרי האינסטינקט הראשון שלו זה להציל אותה ולא את האיש . כאן אומרים חז"ל לאדם שהשיקול שלו חייב להיות טובת העולם ולא הטובה האישית שלו . וכך כותב החברותא - בהערות הוריות דף יג עמוד א

(14). הט"ז [רנ"ב סק"ו] כתב, ונראה לי הטעם משום שאיש חייב טפי במצוות. וכבר כתב כן הרמב"ם בפירוש המשנה שהאיש מקודש יותר. והוסיף הבאר שבע דהיינו מפני שהוא חייב במצוות שהזמן גרמן. והנצי"ב כתב שהאיש עדיף על אשה רק משום שהוא מצווה בתלמוד תורה. [וראה במשפט האבידה שם ב, שגם איש קטן קודם לאשה גדולה, כיון שיבא לכלל מצוות אלו, אך חרש ושוטה, אשה קודמת להם].

כלומר יש כאן עוד נתון לעדיפות וזה  קדושה ויש במקרים מסוימים שיש יתרון לקדושה וצריך להבין את העניין של הקדושה האם זה עוד משנה חדש  שמתחשבים בו,  או זה אותו עניין של ריבוי המצוות ואיכות ומשקל המצוות וכדי להבין את זה אני מביא את המשנה  בנידון שלנו משנה מסכת הוריות פרק ג

משנה ז

[*] האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי בזמן ששניהם עומדים לקלקלה האיש קודם לאשה:

משנה ח

[*] כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר אימתי בזמן שכולן שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ:

כלומר יש כאן את עניין הקדושה שמשנה את סדרי העדיפויות השונים ובו נראה את הגמרא הדנה בעניין חברותא הוריות דף יג עמוד א

נתין קודם לגר, כי זה הנתין גדל עמנו בקדושה, ששמשו כחוטבי עצים ושואבי מים בתוך עם ישראל, על אף שלא נתקבלה גירותם. וזה הגר, לא גדל עמנו בקדושה, כי עד שנתגייר הוא גדל בין הגוים.

גר קודם לעבד משוחרר, כי זה העבד היה בכלל ארור, שכל עבד הוא בכלל "ארור", שהרי נח רצה לקלל את חם בקללה גדולה, ולפיכך עשאהו לכנען, בנו של חם, לעבד. ומוכח שאין קללה גדולה מזו. ואילו זה הגר, לא היה בכלל "ארור".שנינו במשנה: אימתי הולכים אחר סדר המעלות הזה, בזמן שכולן שוין וכו'.ודנה הגמרא: מנא הני מילי שמעלת התורה קודמת לכל היוחסין?אמר רב אחא ברבי חנינא: דאמר קרא על התורה [משלי ג] "יקרה היא מפנינים". ודרשינן: יקר הוא תלמיד חכם, הלומד תורה, יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. הרי שמעלת תורתו של תלמיד חכם עדיפה על כהן גדול.

וצריך להבין את העניין של אדם כמו נתין שגדל בן היהודים מהולדתו לאדם שלא נולד כך כמו גר . והעניין הזה קשור באופן מהותי לעניין המצוות . כי הסיכוי שנתין יחזור לסורו הוא קטן יותר ולכן התרומה הפוטנציאלית שלו לעולם מבחינת המצוות היא גדולה יותר מאשר גר

וכך אומרת הגמרא פרוש חברותא בבא מציעא דף נט עמוד ב

תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה, בארבעים וששה מקומות, בגר שלא לצערו!?

מפני שסורו רע, שיכול לחזור לסורו מפני שהונו אותו.

כלומר הבחירה במי להציל גם קשורה בפוטנציאל של אותו אדם לעשות מצוות בעתיד . וכמו שכותב בהערות החברותה שמשפט האבדה פוסק  שאיש קטן עדיף מאישה כי הוא יגיע לכלל מצוות ואז המצוות שלו יעלו על  המצוות האישה . וכמו כן אנחנו רואים בגמרא את הדיון של כל אחד לעומת השני מי יכול להביא תועלת יותר גדולה לעולם

אומרת הגמרא בבלי (פרוש) חברותא הוריות דף יג עמוד א

חכם קודם להחיותו ולפדותו לפני מלך ישראל. כי חכם שמת אין לנו כיוצא בו.⁽²¹⁾ ואילו מלך ישראל שמת, הרי כל ישראל ראויין למלכות במקומו.מלך קודם לכהן גדול.שנאמר בפרשת משיחת המלך שלמה למלך על ישראל [מלכים א א]: "ויאמר המלך דוד להם, לצדוק הכהן ולנתן הנביא ולבניהו בן יהוידע: קחו עמכם את עבדי אדוניכם", וכונתו של דוד באומרו "אדוניכם", היתה לעצמו.ומשמע, שדוד המלך כינה את עצמו "אדון" אפילו ביחס לצדוק הכהן הגדול!^(21א)כהן גדול קודם לנביא.שנאמר באותה פרשה של משיחת שלמה: "ומשח אותו, את שלמה, שם, צדוק הכהן ונתן הנביא". הרי שהקדים את צדוק הכהן הגדול לנתן הנביא.ואומר, עוד מקור שכהן גדול קודם לנביא [זכריה ג]: "שמע נא יהושע הכהן הגדול, אתה ורעיך"!יכול "רעיך", הדיוטות היו?

תלמוד לומר "כי אנשי מופת המה". ואין קרוי איש מופת אלא נביא. שנאמר בפרשת המבחן של נביא אמת או שקר [דברים יג]: "ונתן אליך אות או מופת". הרי שהקדים הכתוב את יהושע הכהן הגדול לרעיו הנביאים.

כלומר מביאים ראיה מהתורה ומהפסוקים למי יש קדימות מהפסוקים כאשר לנו  אין ממש כלים לבחון את זה כלומר להבין מה תורם יותר לעלום .

לכן מבחן לשיקול זה לא רק הכמות שלהם כי אם האיכות של ההמצוות  . ולכן ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול שהוא לא תלמיד חכם ,כלומר האיכות של המצוות משנה את סדר העדיפות כי המשקל של כל מצווה שונה ולתלמוד תורה יש את המשקל הגדול ביותר ולכן הוא יכול להכריע לטובת ממזר שנולד לא בקדושה . וכמו כן אנחנו רואים שעניין הקדושה שהוא משפיע על האדם ועל הולד לנושא איכות המצוות

אומר השפתי כהן דברים פרשת כי תצא

לא תהיה קדשה. כתב בריקאנטי ז"ל וטעם לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש, תבין מסוד לא יבוא ממזר כי כשאדם מתיחד עם אשתו בטהרה ובקדושה ובצניעות רומז ליחוד עליון וגורם ברכה ושפע מן הברית העליון לשכינה ועושה שלום למעלה ולמטה, אמנם אם מתיחד עם הקדשה גורם שהשפע העליון יבוא לסיטרא אחרא שהיא הקדשה ומביא כוחות הטומאה לעולם.

ולכן הסיכוי שאחד שנולד לא בטהרה יביא טומאה לעולם והכוונה טומאה הבאה מעברות הוא גדול יותר ולכן הוא בעדיפות נמוכה יותר להינצל אבל כאשר הוא תלמיד חכם התורה שלו מוכיחה על מהותו ולימוד התורה שלו הוא הערך הגבוה ביותר שאדם יכול לתת לעולם .  ולכן ממזר תלמיד חכם עדיף מכהן גדול הדיוט כלומר ניתן לראות שבאמת ההצלה של אדם קשורה באופן ישיר לתרומה שלו לעולם מבחינת המצוות שקלול של איכות וכמות  ועוד דבר שנלקח בחשבון לא רק מה התועלת שלו מבחינת המצוות כי אם מה הנזק הפוטנציאלי שלו מבחינת המצוות אם יעשה עבירות

אומרת הגמרא בבלי (פרוש) חברותא הוריות דף יג עמוד א

תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר: בדין הוא שיקדים עבד משוחרר לגר, מהסברא הנזכרת בנתין: שזה העבד גדל עמנו בקדושה, וזה הגר לא גדל עמנו בקדושה.אלא, אף על פי כן, קודם הגר לעבד, מהטעם האמור, כי זה העבד היה בכלל ארור, וזה הגר לא היה בכלל ארור.

כלומר העבד הוא בכלל ארור ולכן הנזק שיכול להיגרם לעולם מהעבד הוא רב יותר מהגר שגדל אצל אומות העולם ויש לו פוטנציאל לחזור לסורו לעומת עבד שגדל כל הזמן בתוך היהדות אבל מצד שני הוא נכלל שתוך הגדרת ":ארור" . כלומר ההבנה שלי שצריך לשקלל בכל מקרה את הערך המוסף של האדם מבחינת המצוות לעולם מצד אחד ואת הנזק הפוטנציאלי שהוא יכול לגרום לעולם מצד שני ומתוך השקלול הזה להציל את מי שיביא את הערך הגדול לעולם .

ולכן מה שהסיק אותו יהודי

"לפי ההלכה חייבים להציל גבר זקן חצי סנילי לפני אישה צעירה אמא לילדים. "

לא ברור כלל כי אומרת המשנה "אימתי בזמן שכולן שוין"  הכוונה שהם שווים במידת רמת המצוות שלהם . ולכן צריך להגיד כי אם אותו אדם סנילי הוא בכלל שוטה וכתב בחברותה בהערות שלו שבמקרה כזה פוסק המשפט אבידה שהאישה קודמת . ולכן ההבנה את מי להציל לפי הדעה של הט"ז (ולפי ההבנה שלי מה המשמעות של ההבנה הזאת ) יוצרת מערך שיקולים נרחב אבל במהותו הוא התועלת  של אותו האדם לעולם בהבנה שהמצוות ומשקלן הוא המכריע בעניין . ובמקרה הזה יצילו את האישה ולא את האיש .

וכדי שנבין למה האישה יש לה פחות מצוות אומר האורחות חיים הלכות מילה

כת' הרב בעל המלמד ז"ל בפרשת לך לך באות הברית שכרת הש"י לאבותינו הוא שימול כל זכר את בשר ערלתו: ודי אות הברית לזכרים לפי שנקבה היא לעזר הזכר. ואל אישה תשוקתה והוא ימשול בה להדריכה ולהנהיגה בדרכיו. ולעשות כל מעשיה על פיו. והיותה על הדרך הזה הוא סבה ג"כ שהיא פטורה מכל מצות עשה שהזמן גרמא. כי אלו היתה טרודה לעשות המצוה בזמנה היה הבעל בלא עזר בזמנים ההם. והיתה הקטטה נופלת ביניהם. ותסור הממשלה המכוונת לתועלתו ולתועלתה. ולפי הטעם הזה מספיק בזכרים האות. עכ"ל:

כלומר החטא של חוה גרם לקללה של הקב"ה  בראשית פרק ג

(טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: ס

והמשמעות של הוא ימשול בך שהקב"ה פטר את האישה ממצות שהזמן גרמה . כלומר לפני חטא האדם הראשון לאישה ולאדם הראשון היו אותם מצוות וזה השתנה לאחר החטא . ומתוך זה יש לנו סדרי עדיפויות שונים לאיש ולאישה . וצריך לעיין האם לאחר שהאישה תתקן את הקלקול וכמו כן האדם הראשון יתקן את קלקולו נחזור חזרה לאי שיווין של המצוות ?  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא למה צחקה שרה ? למה קראו ליצחק יצחק ? מה הקשר של יצחק לתחיית המתים ? מה הקשר בן תחיית המתים לזה שיצחק נחשב כלא חי ? למה יצחק היה דומה בדמותו לאברהם ? מה הקשר של ישמעאל לצחוק של שרה ? מה הקשר של הצחוק של שרה לשחוק של הקב"ה ? ומה הקשר לתחיית המתים ? ‏י"ז/חשון/תשע"ט

בס"ד
פרשת וירא למה צחקה שרה ? למה קראו ליצחק יצחק ? מה הקשר של יצחק לתחיית המתים ? מה הקשר בן תחיית המתים לזה שיצחק נחשב כלא חי ? למה יצחק היה דומה בדמותו  לאברהם ? מה הקשר של ישמעאל לצחוק של שרה ? מה הקשר של הצחוק של שרה לשחוק של הקב"ה ? ומה הקשר לתחיית המתים ? ‏י"ז/חשון/תשע"ט

בראשית פרק יח

(יא) וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים:

(יב) וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן:

(יג) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי:

(יד) הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְקֹוָ֖ק דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן:

לכאורה ההבנה הפשוטה ששרה צחקה בקרבה כי היה קשה לה לקבל את המציאות שהיא תוליד בן ויש את  הדיון האם צחקה או לא צחקה . אבל הקושי שלי מדוע הבן שלה נקרא על הצחוק שלה , כי אם באמת יש כאן בעיה באמונה של שרה ביכולת של הקב"ה לגרום לה ללדת מה פתאום קוראים ליצחק על האירוע  הזה ?

בראשית פרק כא

(ו) וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי:

ועוד יותר מתמיה לפי דברי העמק דבר בראשית פרק כא פסוק ו

כל השומע יצחק לי. פי' ממני, כמסתפק אם כן הוא שילדתי מאברהם:

כלומר יצחק נקרא על זה שאנשים מסתפקים האם הילד הזה של אברהם או חס וחלילה של אבימלך ששרה נלקחה לביתו . ועוד תמיהה שהשורש של צחק מרמז  על עבודה זרה ועל עברה של עריות

שמות פרק לב

(ו) וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק: פ

והצחוק הזה  היה בחטא העגל שבו עשו בני ישראל עבודה זרה

בראשית פרק לט

(יד) וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל:

וכדי להבין את מה שקרה עם שרה ואת משמעות הצחוק הזה צריך לקרוא את הזהר הקדוש פרשת  וירא וכך אומר הזוהר הקדוש

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא דַי לָהֶם לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּבַטְּלִים אֶת הַגְּזֵרָה, אֶלָּא לְאַחַר כֵּן שֶׁמְּבָרְכִים לָהֶם, תֵּדַע לְךְ שֶׁכֵּן הוּא. דְּכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לַגּוּף מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים וְגוֹ' וְכָל אוֹתוֹ הָעִנְיָן וּמְבַטֵּל אֶת הַדִּין - מַה כָּתוּב? וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךְ כָּעֵת חַיָּה. הֲרֵי בְּרָכָה.

כֵּיוָן שֶׁרוֹאִים אוֹתָהּ הַמַּלְאָכִים שֶׁזֶּה לָקַח עֵצָה לְנַפְשׁוֹ - מָה עוֹשִׂים? הוֹלְכִים אֵצֶל הָרְשָׁעִים לְעַיֵּן בְּדִינָם וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדם, לִמְקוֹם הָרְשָׁעִים, לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט. זֶה הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל צַדִּיק: כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁמְּעַיְּנִים בְּדִינוֹ, אֵינוֹ מִתְאַחֵר לָשׁוּב וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהַקְרִיב [על] חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ לִפְנֵי צוּרוֹ, עַד שֶׁמִּסְתַּלְּקִים בַּעֲלֵי הַדִּין מִמֶּנּוּ.

שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו - מַה כָּתוּב בַּנְּשָׁמָה? וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה. בְּחִפָּזוֹן וּבִמְהִירוּת בְּלֹא שׁוּם הַעְכָּבָה. מִיָּד מְמַהֶרֶת הַנְּשָׁמָה אֵצֶל הַגּוּף לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב וּלְבַקֵּשׁ בְּמַה שֶּׁיִּתְכַּפֵּר לוֹ, עַד שֶׁמִּסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ בַּעֲלֵי הַדִּין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מַהוּ שֶׁאָמַר וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים? אֶלָּא, כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה עוֹמֶדֶת בְּמַעֲלָתָהּ, וְהַגּוּף נִשְׁאָר בָּאָרֶץ מִכַּמָּה שָׁנִים, בָּאִים בַּיָּמִים שָׁנִים וְיָמִים הַרְבֵּה וְחָדַל לָצֵאת וְלָבֹא וְלַעֲבֹר אֹרַח כִּשְׁאָר כָּל אָדָם. נִתְבַּשֵּׂר לְהַחֲיוֹת הַגּוּף.

מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה, אַחֲרֵי בְלוֹתִי בֶּעָפָר מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים הָיְתָה לִי עֶדְנָה וְחִדּוּשׁ, ואֲדוֹנִי זָקֵן שֶׁהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים שֶׁיָּצָּאת מִמֶּנִּי וְלֹא הִפְקִידַנִי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר הֲיִפָּלֵא מֵיְיָ דָּבָר לַמּוֹעֵד. מַהוּ לַמּוֹעֵד. אוֹתוֹ הַיָּדוּעַ אֶצְּלִי לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים. וּלְשָׂרָה בֵן מְלַמֵּד שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ כְּבֶן שָׁלשׁ שָׁנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה נִיזוֹנֶת מִזִּיוָהּ שֶׁל מַעְלָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹמֵר לְאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַנִּקְרָא דומ''ה, לֵךְ וּבַשֵּׂר לְגוּף פְּלוֹנִי שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַחֲיוֹתוֹ לַמּוֹעֵד שֶׁאֲנִי אֲחַיֶּה אֶת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. והוּא מֵשִׁיב אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה. אַחֲרֵי בְלוֹתִי בֶּעָפָר ושָׁכַנְתִּי בָּאֲדָמָה וְאָכַל בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר תִּהְיְה לִי חִדּוּשׁ.

מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? אַחֲרֵי בְלוֹתִי בֶּעָפָר מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים, הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וְחִדּוּשׁ. וַאדנִי זָקֵן, שֶׁהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים שֶׁיָּצָאת מִמֶּנּוּ וְלֹא הִפְקִידַנִי. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד. מַהוּ לַמּוֹעֵד? אוֹתוֹ הַיָּדוּעַ אֶצְלִי לְהַחֲיוֹת מֵתִים. וּלְשָׂרָה בֵן, מְלַמֵּד שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ כְּבֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה נִזּוֹנֵית מִזִּיוָהּ שֶׁל מַעְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַנִּקְרָא דוּמָ''ה: לֵךְ וּבַשֵּׂר לְגוּף פְּלוֹנִי שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַחֲיוֹתוֹ למּוֹעֵד שֶׁאֲנִי אֲחַיֶּה אֶת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. וְהוּא מֵשִׁיב: אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? אַחֲרֵי בְלוֹתִי בֶּעָפָר וְשָׁכַנְתִּי בָּאֲדָמָה, וְאָכַל בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר, תִּהְיֶה לִי חִדּוּשׁ?

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לַנְּשָׁמָה: זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם וְגוֹ' הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר!? לַמּוֹעֵד הַיָּדוּעַ אֶצְלִי לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים אָשׁוּב אֵלֶיךְ אוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁהוּא קָדוֹשׁ מְחֻדָּשׁ כְּבָרִאשׁוֹנָה לִהְיוֹתְכֶם מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עָתִיד לְפָנַי לִשְׂמֹחַ בָּהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. (ע''כ מדרש הנעלם)

מדברי הזוהר הקדוש יש ללמוד שיש כאן חידוש עצום . הקב"ה שולח את המלאך דומה לבשר לגוף שהוא עתיד להחיותו . כלומר יש כאן פעם ראשונה שהקב"ה מבשר לאברהם ולשרה שיש דבר כזה תחיית המתים . כלומר צריך להגיד שעד רגע זה שבו אומר הקב"ה לאברהם ולשרה שלעתיד לבוא יגיע רגע שבו הקב"ה יחדש את כל הנשמות בעולם ויביא אותם לתחייה  מלאה שלמה ואמיתית הדבר לא היה ידוע בעולם ולא נאמר לאףאחד מבני האדם . וכאן היה רגע שבו המושג הזה תחיית המתים נאמר לאברהם ולשרה וזה בדיוק השאלה של שרה

אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? אַחֲרֵי בְלוֹתִי בֶּעָפָר וְשָׁכַנְתִּי בָּאֲדָמָה, וְאָכַל בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר, תִּהְיֶה לִי חִדּוּשׁ?

וזה המשמעות של הביטוי לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כאשר המועד זה זמן תחיית המתים . ולמה צחקה שרה ואברהם לא צחק ?  אם באמת זה היה חידוש גדול שקשה לקבל אותו גם אברהם היה צריך לצחוק כי באמת קשה לקבל דבר כזה שהוא חידוש עצום שיש תחיית המתים

אומר הכתר יונתן בראשית פרק יח פסוק י

(י) ויאמר אחד מהם שוב אשוב אליך לשנה שבאה ואתם קיימים והנה בן לשרה אשתך ושרה היתה שומעת בפתח האוהל וישמעאל עומד אחריה ושומע מה שאמר המלאך:

חזקוני בראשית פרק יח פסוק י

והוא אחריו ת"י וישמעאל הוה קאים מן בתרואי. פי' אחר המלאך כדי שלא תתייחס שרה עם המלאכים שסבורה היתה בני אדם הם.

כלומר ההבדל בן אברהם שהוא הבין שהם מלאכים ושרה בגלל ישמעאל הבינה שהם בני אדם ולכן אברהם על אף החידוש העצום של תחיית המתים קבל את זה אבל שרה שלא הבינה עד הסוף את משמעות של שלשת  המלאכים  לא יכלה לקבל את החידוש של תחיית המתים .

בראשית פרק יח

(טו) וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ:

ולפי ההבנה שלי כך צריך לפרש את דברי שרה לאברהם . אני לא צחקתי  על דברי הקב"ה אני צחקתי כי הייתה  לי בעיה בראיה של הדברים בגלל ישמעאל ואני חשבתי שהם בני אדם ולא מלאכים  וזה המשמעות של כִּ֣י׀ יָרֵ֑אָה  היה לי חסרון בראיה  ואומר לה אברהם  אולי היה לך חסרון בראיה אבל היית צריכה להתבונן במציאות בצורה יותר מדוקדקת ולכן צחקת , היה חסר לך בראיה של המציאות של הקב"ה בעולם . ולכן אברהם קרא ליצחק עם שורש צחק . הוא הוסיף את ה י '  לפני צחק . יש להתבונן בעולם כאשר אנחנו מסתכלים על כל המציאות עם ההבנה שיש קב"ה לעולם ולא על מציאות חסרה .

אומר המדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וירא פרק כא סימן ו

צחק עשה לי. זכות גרם ליצחק שנולד, מלמד שנטל הקדוש ברוך הוא ממני י' והעלה לי במקום היו"ד ה', ואותה י' ניתנה ליצחק:

הקב"ה שינה את שרי לשרה כדי להשלים את החיסרון של הראיה של שרה והוסיף את ה י' ליצחק כדי שיובן שיצחק הוא זה שמלמד את העולם על תחיית המתים . שכל מי שיסתכל בו יבין שתחיית המתים זה מציאות שבאה לעולם ולא מחשבה בלבד .

בראשית פרק כא

(ו) וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי:

וזה משמעות הפסוק כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי  כל מי שישמע על הסיפור של יצחק ידע שיש תחיית המתים וזה מציאות קיימת בעולם מזמן הולדתו של יצחק . וזה המשמעות של שמו . ועוד ראיה לדברים הללו שיצחק מלמד על תחיית המתים שיצחק היה זהה בדמותו של אברהם כמו שאומר מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות

וכן אברהם היה דומה ליצחק, ולא היו מכירין הבריות בין אב לבן עד שבקש אברהם ואמר רבש"ע הפרש בין אב לבן, והפריש ביניהם הזקנה לכך נאמר ואברהם זקן ולכך כתיב אברהם הוליד את יצחק.

כלומר יצחק היה מעין תחיית המתים של אברהם ומתוך תחיית המתים הוא הוליד את יצחק . ועוד ראיה לדבר אומר הבראשית רבתי פרשת וישלח

לה, כח ויהיו (בני) [ימי] יצחק. באברהם כתיב חיים, ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי (כ"ה ז') וכן יעקב, ויחי יעקב (מ"ז כ"ח), וביצחק לא נאמ' חיים, ולמה כן, ר' ברכיה אמר לפי שנתיסר מעיניו והרי הוא כמת. ורבנין אמרין רואה היה הב"ה כל ימיו את יצחק אבינו כאלו הוא צרור על גבי המזבח. ותדע שכן הוא שלא נחשב יצחק כל ימיו בכלל חי, שאתה מוצא (שלא) [ש]ייחד הב"ה שמו עליו בחייו שנאמר אני ה' אלהי אברהם וגו' [ואלהי יצחק] (כ"ח י"ג) ואין הב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא לאחר מותם, שנאמר לקדושים אשר בארץ המה (תהלים ט"ז ג'), אימתי הם קדושים, בשעה שהם [קבורים] בארץ.

כלומר יצחק לא היה נחשב חיי ואולי ניתן להבין את זה שהוא הוא מעיין תחיית המתים של אברהם .

ואת הקשר של צחוק ותחיית המתים ניתן לראות  בתהלים פרק ב

(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ:

ועל הפסוק יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ אומרת הגמרא חברותא עבודה זרה דף ג עמוד ב

"ומתרצינן: חילוק גדול יש בין בני ישראל לאומות העולם. כי אדם מישראל, נהי על אף דפטור המצטער מן הסוכה, ויוצא ממנה, אבל בעוטי מי מבעטי, האם בועטים ישראל ומזלזלים ורוצים להשליך ולהתנתק מהמצוות?! אדרבה, הם יוצאים בצער⁽¹³⁾ ואילו אומות העולם בועטים במצוה היחידה שניתנה להם, ואינם עומדים בנסיון אפילו שעה אחת. מיד שעושים כן אומות העולם - הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהם, כביכול -שנאמר [שם] במזמור ההוא, "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו", על זכיית בני ישראל בדין.אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא - אלא אותו היום בלבד.

כלומר השחוק הוא הזמן של מלחמת גוג ומגוג שהיא ציון דרך לעולם הבא לקראת תחיית המתים .

וכך כותב הזוהר במדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת וירא דף קיד עמוד א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֹּא רְאֵה שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (שם) מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, וְכָתוּב אַחֲרָיו מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּאוֹתוֹ זְמַן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ עוֹלָמוֹ וְלִשְׂמֹחַ בִּבְרִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. וַאֲזַי יִהְיֶה שְׂחוֹק בָּעוֹלָם מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַכְשָׁו, שֶׁכָּתוּב (שם קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וְגוֹ'. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, שֶׁאֲזַי עֲתִידִים בְּנֵי אָדָם לוֹמַר שִׁירָה, שֶׁהוּא עֵת שְׂחוֹק. רַבִּי אַבָּא אָמַר, הַיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו, לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה כְּמוֹתָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד לַעֲפָרָם, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. הַנּוֹתָר בְּצִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם דַּוְקָא

כלומר יצחק הוא הראיה לתחיית המתים והבשורה על הולדת יצחק הוא הבשורה שיש תחיית מתים בעולם הזה .