פרשת שלח לך למה ניסו חלק מעם ישראל את הקב"ה במדבר ? מה המשמעות של 10 הניסיונות שניסו את הקב"ה במדבר ? למה דווקא בניסיון ה 10 נגזר דינם ? וכיצד זה קשור למצב של תוהו ובהו ? ‏כ"ה/סיון/תשע"ה

בס"ד

פרשת  שלח לך    למה ניסו חלק מעם ישראל את הקב"ה במדבר ?  מה המשמעות של 10 הניסיונות שניסו את הקב"ה במדבר ? למה דווקא  בניסיון ה 10 נגזר דינם ? וכיצד זה קשור למצב של תוהו ובהו ? ‏כ"ה/סיון/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

במדבר פרק יד

(כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ:

(כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

ואומר הכתר יונתן במדבר פרשת שלח פרק יד פסוק כא

(כא) ואולם בִשׁבועה חי אני וימלא כבוד של יי את כל הארץ:

וכותב  הדעת זקנים מבעלי התוספות במדבר פרשת שלח פרק יד פסוק כא

(כא) ואולם חי אני. ל' שבועה ולא פי' מה היא השבועה אלא אמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ כלומר אם אעשה שלא יתחלל שמי בגוים לומר מבלתי יכולת ה' כי סוף סוף אתן להם הארץ אבל זאת אעשה להם אם יראו את הארץ וגו':

ולפי דעתי משמעות הפסוק היא שהקב"ה אומר לעם ישראל . אני ממלא את הארץ ולא רק את הארץ אלה את כל הארץ כלומר אין מקום בארץ שכבודי לא מלא  שם . ויש להבין מדוע אומר הקב"ה את הפסוק הזה ,והתשובה נמצאת בפסוק הבא

(כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

כלומר הקב"ה ביציאת מצרים  גלגל את העולם למצב של תוהו ובהו ע"י עשרת מכות מצרים ולאחר מכן ברא את העולם מחדש עד לשיא של מתן תורה והעולם הגיע חזרה לשלמותו כאשר המוות פסק , והזוהמה של הנחש יצאה מעם ישראל . כל עם ישראל ראו את כל התהליך והיו גם חלק מהתהליך של הבריאה מחדש . ועדיין חלק מעם ישראל לא קיבל את המציאות שכבוד הקב"ה ממלא את כל הארץ כלומר היה בליבם ספק שאולי חס וחלילה יש מקום בבריאה ששם יש חסרון של  הקב"ה ולכן קשה להם  לקבל את דברי הקב"ה ללא שום פקפוק במקום שצריך ביטחון מושלם בקב"ה . ולכן חלק מעם ישראל ניסה את הקב"ה עשר ניסיונות כדי להבין את גבולות השליטה של הקב"ה בעולם הזה . וזה המשמעות של הפסוק שאומרת המשנה מסכת אבות פרק ה

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר י"ד) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

כלומר עם ישראל במדבר ניסה להבין בעשר ניסיונות שניסה את הקב"ה את גבולות היכולת של הקב"ה בעולם .יכול להיות שלא פקפק ביכולת של הקב"ה לשלוט בעולם אבל הוא ניסה לראות את הגבולות של הצמצום ואומר בעל שם טוב בראשית פרשת בראשית

כה. ויהי. הוא צמצום, שמעתי ממורי כי בריאת העולם היה על ידי דין שהוא הצמצום, ובכל עולם ועולם היה צמצום שצמצם עצמו אור אין סוף למדריגה זאת כדי שיוכלו לקבל אורו ולהשיג גדולתו כל חד לפי מה שמשער בלביה, והכל אחדות אין סוף, והוא כל יכול להיות במדה וגבול וצמצום

כי מצד אחד יש את מלא כל הארץ כבודו אבל מצד שני יש את יכולת הבחירה כלומר את היכולת לבחור ברע ואם יש יכולת לבחור ברע והרע קיים אז לכאורה יש גבול לכל הארץ כבודו ולכן חלק מעם ישראל

לאחר בריאת העולם מחדש ביציאת מצרים רצה להבין את גבולות מלא כל הארץ כבודו ולכן הניסיונות שניסה עם ישראל את הקב"ה .

לדעתי אותם ניסיונות בעצם זה מהלך הפוך של בריאת העולם כלומר זה מגלגל את העולם חזרה למצב של תוהו ובהו ולכן לאחר 10 ניסיונות  אותם אלו שניסו את הקב"ה הביאו את עצמם חזרה למצב של תוהו ובהו ולכן אין להם יותר זכות קיום וזה מה שנאמר בילקוט שמעוני תורה פרשת שלח רמז תשמג

ממאי דילמא משום דאכתי לא מלא סאתהון דאמר רב המנונא אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו שנאמר במלאת ספקו יצר לו, אמר ריש לקיש אמר קרא וינסו אותי וגו' על זה נחתם גזר דינם:

וזה המשמעות של וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ 

וכן בבמדבר פרק יד

(כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:

ובזוהר - הקדמה דף יא עמוד ב

ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה ברא אלהים את השמים ואת הארץ דמאן דעבר על דא עבר על פקודי דאורייתא ועונשא דמאן דעבר על דא האי רצועה רעה אלהי ליה והיינו והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים הא אלין ארבע עונשין לאענשא בהון חייביא,

פרוש הזוהר שמצב של תוהו ובהו בא  לידי מימוש בארבע מיתות בית דין וזה בעצם מה שקרה עם כל אותם אנשים מעם ישראל שניסו את הקב"ה את אותם ניסיונות וכך לדעתי אומר צרור המור במדבר פרשת שלח

וזהו לרמוז שכבר פרחה נשמתם מהם בעונותם ונשארו פגרים מתים. וזהו יפלו פגריכם ולא אמר ימותו. אבל יפלו ולא יכלו קום. כי אחר שאין להם נשמה וצלם. הם מעצמם יפלו ולא יקומו.

לסיכום עם ישראל שניסה את הקב"ה ב 10  ניסיונות במדבר בעצם גלגל את עצמו ב 10 הניסיונות אחורה למצב של תוהו ובהו ,למצב שאין לו קיום ,למצב שבו נשמותיהם פרחו ונשאר להם רק לפול כמו פגר במדבר וחטא המרגלים היה המכה בפטיש של תהליך שחלק מעם ישראל רצו לבחון את המגבלות של צמצום הקב"ה את עולמו ומסקנת הנסיונות הללו שבאמת מלא כל הארץ כבודו גם בעולם של צמצום .

פרשת שלח לך מדוע משנה משה רבנו את 13 המידות בחטא המרגלים ? איזה מידות הוציא ואיזה השאיר ומדוע ? מה אותם מידות שמשה רבנו יודע ומתי נודע לו על אותם מידות ? ‏כ"ה/סיון/תשע"ה

בס"ד

פרשת שלח לך  מדוע משנה משה רבנו את 13 המידות בחטא המרגלים ? איזה מידות הוציא ואיזה השאיר ומדוע ? מה אותם מידות שמשה רבנו יודע ומתי נודע לו על אותם מידות  ?  ‏כ"ה/סיון/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

במדבר פרק יד

(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

בפרשה שלנו רוצה הקב"ה   להכות בעם ישראל ולהשמידו  ואת מקומו יתפוס עם שיצא מזרע משה בלבד שיהיה גוי גדול . משה מנסה לשנות את הגזרה ולכאורה מפעיל את כוח תפילת 13 המידות שהקב"ה נתן לו ואומר במדבר פרק יד

(יח) יְקֹוָק אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

וזה הפסוק בשמות פרק לד שבו נלמד 13 מידות

(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

ויש כאן קושיא עצומה מדוע משה משנה מהפסוק ולכאורה מוציא כמה מידות ומשנה לגמרי את נוסח התפילה . בו נראה את ההבדלים 

1- יְקֹוָק 2- אֵל רַחוּם וְחַנּוּן 3-  וֶאֱמֶת  4-  נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים  5-    וְחַטָּאָה  6- וְעַל בְּנֵי בָנִים

וצריך להבין מדוע מוציא משה חלק מהמידות וחלק משאיר ?

ואני רוצה להגיד שמשה בחטא המרגלים לא היה אותו משה שהיה בחטא העגל כאשר הקב"ה נתן לו את שלוש עשרה המידות . משה בחטא המרגלים היה לאחר שמשה  ביקש מהקב"ה לדעת את דרכיו

שמות פרק לג

(יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:

ואומר לו הקב"ה בשמות פרק לג

(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס

כלומר יש שני צדדים לקב"ה והקב"ה הראה צד אחד וצד אחד לא הראה , כלומר משה יודע עכשיו צד אחד ואת הצד השני אינו יודע ולכן בחטא המרגלים שמשה עמד לפני גזרה של הקב"ה הוא לא מבקש על מה שהוא יודע כי לא ניתן להתפלל על מה  שידוע לו בוודאות  ומשה מבקש על מה שלא ידוע "ומפעיל"  לכאורה את אותם המידות שהם לא בתחום הידיעה שלו . כי מה שהוא יודע לא ניתן לשנות כי  ידיעה של משה   פירושו  ודאי ולא ספק . ועל מה שהוא לא בתחום הידיעה שלו מתוך 13 המידות הוא  מתפלל לפני הקב"ה לשנות את הגזרה .

ולכן מה שמתפלל משה בפרשה שלנו רק על לכאורה יְקֹוָק  אחד ולא שנים כי אחד הוא יודע ואת השני אינו יודע .

וזה ההסבר על חסרון 1- יְקֹוָק  . ועל חסרון  2  - אֵל רַחוּם וְחַנּוּן   כתוב בשמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ב

רחום וחנון ה', ואותן מדות הודיע למשה, בשעה שאמר לו (שמות לג) הודיעני נא את דרכיך, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם /שמות ל"ג/) וחנותי את אשר אחון, הוי רחום וחנון ה',

כלומר את מידת אל רחום וחנון הוא מחסיר כי את זה משה   יודע  כי הקב"ה גילה לו

שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ב

רחום וחנון ה', ואותן מדות הודיע למשה, בשעה שאמר לו (שמות לג) הודיעני נא את דרכיך, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם /שמות ל"ג/) וחנותי את אשר אחון, הוי רחום וחנון ה',

כלומר רחום וחנון זה מהמידות שמשה יודע אותם כי הקב"ה הראה לו  את סוד חנון ורחום .

ואני רוצה להגיד שגם מידת האמת היה חלק ממשה כמו שכתוב שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ה

ואמת זה משה, שנאמר: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב).

4-  נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים    6- וְעַל בְּנֵי בָנִים  אומר השל"ה שער האותיות אות אל"ף - אמת ואמונה

כז. 'נצר חסד לאלפים'. מדה תשיעית, שאף לדורות הרבה שומר אהבת הצדיק לעשות חסד עם זרעו, דכתיב (שמות ב, כד) 'ויזכר אלהים את בריתו את אברהם' וגו'.

ועל אותה דרך בני בנים זה לעתיד לבא ואומר השמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ב

דבר אחר: יודיע דרכיו למשה - שהודיע הקץ למשה, שנאמר: ומשה היה רעה

 

 

 

כלומר משה קיבל מהקב"ה מה יהיה לעתיד לבא ולכן משה ידע על המידה נוצר חסד לאלפים וגם מה יהיה עם בני בניו ולכן על זה לא התפלל . ואומר החזקוני שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק ה

על שלשים ועל רבעים כלומר על השלשים מעט ועל הרבעים הכל לבערם מן העולם].

משה ידע מה יהיה לעתיד לבא אבל על הזמן הקרוב שהוא עד 4 דורות לא ידע ולכן על זה התפלל ומזה יוצא לנו גם חידוש מעניין שידיעת העתיד או הסוף אין במשמעותה הבנת העתיד הקרוב כי זה שני מציאויות שונות .

ונשאר לנו את מדת 5-    וְחַטָּאָה   ואומר הרמב"ן במדבר פרק יד

ולא הזכיר "וחטאה", בעבור שאלו מזידים ופושעים

ובתלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד ב

אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה - עשה להם זדונות כשגגות.

וגם זה לטעמי מה שיהיה לעתיד לבא שאז יהפכו הזדונות לשגגות . ואת זה משה יודע .

לסיכום משה משנה מהמטבע של 13 מידות ומוציא מתוכם את אותם המידות שהוא יודע כי על זה הוא לא יכול להתפלל לפני הקב"ה . כי אותם המידות נודעו לו ע"י הקב"ה ונשאר לו להתפלל על אותם מידות שלא ידועות לו שהקב"ה לא גילה לו כלומר אותם מידות שהם מלפנים ולא מאחור .

 

פרשת בהעלותך יש חמישה ספרי תורה או שבעה ספרי תורה ? כיצד ניתן להזיז פסוקים מבלי לפגוע בשלמות התורה ? מה יהיה גורלם של הנ' ההפוכים לעתיד לבא ? ומה הויכוח בן רבי לרבן שמעון בן גמליאל ? וכיצד זה קשור לנס של הארון אינו מן המידה ? ‏י"ח/סיון/תשע"ה

בס"ד

פרשת בהעלותך יש חמישה ספרי תורה או שבעה ספרי תורה ? כיצד ניתן להזיז פסוקים מבלי לפגוע בשלמות התורה ? מה יהיה גורלם של הנ' ההפוכים לעתיד לבא ? ומה הויכוח בן רבי לרבן שמעון בן גמליאל ? וכיצד זה קשור לנס של הארון אינו מן המידה ? ‏י"ח/סיון/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

במדבר פרק י

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

וכתוב נ הפוכה  לפני ויהי ואחרי אלפי ישראל . וכדי שנבין את מהות ה נ' ההפוכה הגמרא דנה בנושא

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב

תנו רבנן: +במדבר י+ ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: +משלי ט+ חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי. מאן תנא דפליג עליה דרבי - רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? - +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה - +במדבר י+ ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? - אמר רב אשי: בדגלים.

פרוש הויכוח בן רבי לרבן שמעון בן גמליאל  מה מהות ה נ ההפוכה בפסוקים הללו . וניתן להבין שנחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל על שני נושאים האחד : האם הפסוקים הללו הם במקום הנכון ?

השני : האם יש שבעה ספרי תורה או חמישה ספרי תורה ?  .

לכאורה לפי רבי יש שבעה ספרי תורה והפסוקים נכתבו במקומם והנ'  ההפוכים באו כדי שנבין שהם חשובים כספר בפני עצמו ולפי רבן שמעון בן גמליאל יש חמישה ספרים והפסוקים לא נכתבו במקומם כי לעתיד לבא הם יחזרו למקומם ואז לכאורה יש  רק חמישה ספרי תורה והנ' ההפוכים באו להסביר לנו שזה לא המקום של הפסוקים וכל המטרה של הפסוקים להפריד בן פורענות לפורענות .

ולפי הסבר זה לעתיד לבא ה נ' ההפוכים לא יהיו יותר כי כל המטרה שלהם להסביר שהפסוקים הללו לא במקומם ולכן כשהפסוקים  יחזרו למקום הם לא נצרכים יותר והחידוש של רבן שמעון בן גמליאל הוא כפול האחד שניתן לקחת פסוקים ולהעביר אותם למקום אחר וניתן להוסיף סימנים בתורה ולעתיד לבא התורה תשתנה כי יהיה חסר בה 2 נ' הפוכים  .

וקשה לי מאוד  ההבנה שיש כאן ויכוח יסודי בן רבי לרבן שמעון בן גמליאל כי לדעתי בויכוח כזה מהותי הגמרא היית צריכה  להעמיק  ולחקור בקושי  של העתקת הפסוקים  ומחיקת אותיות בתורה שניתנה לעם ישראל .

ואני רוצה לחדש  ולהקטין את ההפרש  בן רבי לרבן שמעון בן גמליאל .

לדעתי גם לרבי וגם לרבן שמעון בן גמליאל ניתן לראות את התורה כחמישה חומשי תורה כמו שכולם יודעים ומכירים , וגם ניתן להסתכל על התורה כשבעה ספרים כמו שרבי מבין ובנושא הזה אין ויכוח ביניהם . כי גם רבן שמעון בן גמליאל מבין שהנ' ההפוכים זה סימן שמראה על חשיבות הפסוקים כספר תורה בפני עצמו . אז אם כך מה ההפרש בן רבי לבין רבן שמעון בן גמליאל ?

ההבדל בניהם זה המיקום של הפסוקים רבי אומר שהפסוקים במקום ולכן הנ' ההפוכים מראים על חשיבות הפסוקים  כספר בפני עצמו אבל רבן שמעון בן גמליאל אומר שהפסוקים לא במקומם ולכן הנ' ההפוכים הם סימן לכך שהפרשה לא נמצאת במקומם ולכן עכשיו  הוא לא ספר בפני עצמו אבל לעתיד לבא כאשר הפסוקים יועתקו למקומם יחד עם ה נ' ההפוכים הם יראו על חשיבות הפסוקים כספר בפני עצמו ולכן ניתן להסתכל על התורה כחמישה חומשי תורה וגם שבעה ספרי תורה . ומה שכתוב שהנ' ההפוכים הם סימניות ניתן לתרץ  שלעתיד לבא כשהנ' ההפוכים יגיעו למקומם לא יהיה לנו ספק שהפסוקים הללו הם ספר בפני עצמו כי לעתיד לבא האמת תהיה גלויה .

ונשאלת השאלה האם התורה זה חמשה ספרים או שבעה ספרים ?  ולכאורה לפי המהלך שלי התורה זה גם חמישה ספרים וגם שבעה ספרים אז כיצד ניתן להגיד בו זמנית את שני הדברים כי זה או חמישה או שבעה ? ועוד יש לשאול לשיטה של רבן שמעון בן גמליאל  כיצד ניתן להבין את המעבר של הפסוקים למקום הזה ואת חזרתם למקומם לעתיד לבא ?

 

 

וכאן אני רוצה לתת הסבר מחודש לקושיה

תלמוד בבלי מסכת יומא דף כא עמוד א

והאמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המדה.

ואומר רש"י מסכת יומא דף כא עמוד א

מקום ארון אינו מן המדה - אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום, דתניא: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת, והרי כל החלל לא היה אלא עשרים על עשרים, שנאמר (מלכים א, פרק ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום.

כלומר הארון היה עומד בנס ולא היה תופס כלום כי הארון אינו מן המידה . ועל אותה דרך הפסוקים מדברים על הארון ,ועל נסיעת הארון וניתן להסביר לשיטת רבן שמעון בן גמליאל שכמו שהארון אינו מן המידה וגם הארון היה נוסע או חונה על פי פקודת השם כך אותם פסוקים המדברים על הארון ועל נסיעת הארון ניתן להעביר אותם ממקום למקום על פי הקב"ה כי הארון אינו מן המידה כלומר בגלל התכונה של הארון שאינו מן המידה ניתן להעביר את הפסוקים הקשורים בו ממקום למקום מבלי לפגוע בשלמות של ספר התורה ולכן ניתן לראות את התורה כחמישה ספרים וגם שבעה ספרים אך ורק בגלל שהתורה אינו מן המידה . ורבי לא סבר  כך כי הוא לומד   ממשלי פרק ט פסוק א

חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה:

הלימוד של רבי לפי דעתי זה מהמילה חצבה כלומר קבוע ולומד רבי שהפסוקים מלמדים על קביעות ולא על ניידות אבל רבן שמעון בן גמליאל  לא לומד את "חצבה"  ולכן הוא רואה שיש יכולת להעביר את הפסוקים ממקום למקום . רבן שמעון בן גמליאל  לומד את השבעה ספרים כלומר לא חולק על שבע ספרים אבל לדעתו עכשיו שהפסוקים נמצאים במצב של "נסיעה" אין משמעות לשבע ספרים אלה רק לעתיד לבא .

ומה הקשר של הארון והעברת הפסוקים לפורענות  ?

אומר המלבי"ם במדבר פרק י

(לה) ויהי בנסוע הארון, באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה' הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה' ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע"ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה', בראשם, להקדים לפניהם לגרש את האויב,

ולשיטת רבן שמעון בן גמליאל בגלל הפורענות לא  היה לעם ישראל  את כוח זכות המצות להלחם באויבים ולכן הדרך היחידה שלהם להנחיל את הארץ זה בזכות ארון הקודש שהלך לפניהם וגירש את  האויב

לסיכום המחלוקת בן רבי לרבן שמעון בן גמליאל זה על לימוד המילה "חצבה "   ממשלי   לרבי לא ניתן לנייד פסוקים ולכן הפסוקים הללו קבועים ולכן הם ספר בפני עצמו עכשיו . לרבן שמעון בן גמליאל הארון אינו מן המידה והוא לא לומד את המילה "חצבה"  ולכן ניתן לנייד את הפסוקים על הארון מבלי לפגוע בשלמות ספר התורה . ולעתיד לבא הפסוקים יחזרו למקומם ואז כולם נדע שזה ספר בפני עצמו . וכן אכן ניתן להגיד חמישה חומשי תורה וגם שבעה ספרי תורה וזה לא קושיה כי הארון אינו מן המידה . 

פרשת בהעלותך כתוב "לא ינקה" וכתוב "ונקה" כיצד ניתן להסביר את הסתירה ? למה אנחנו אומרים באמירת שלוש עשרה מידות רק את "ונקה" ולא אומרים את "לא ינקה"? מה ההבדל בן הנהגת הקב"ה בקבלת תורה להנהגת הקב"ה לאחר חטא העגל ? ‏י"ח/סיון/תשע"ה

בס"ד

פרשת בהעלותך כתוב "לא ינקה" וכתוב "ונקה"  כיצד ניתן להסביר את הסתירה  ?  למה אנחנו אומרים באמירת שלוש עשרה מידות רק את "ונקה"   ולא אומרים את "לא ינקה"? מה ההבדל בן הנהגת הקב"ה בקבלת תורה להנהגת הקב"ה  לאחר חטא העגל ?    ‏י"ח/סיון/תשע"ה
נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה
כתוב בתלמוד בבלי מסכת נדרים דף יח עמוד א

ומאי חומרא דשבועה מנדר? אילימא משום דחיילא אפילו על דבר שאין בו ממש, נדר נמי חמור שכן חל על המצוה כרשות! אלא משום דכתיב בה בשבועה +שמות כ+ לא ינקה.

כלומר בשבועת שקר יש חומרה שהקב"ה לא ינקה . והמשמעות הפשוטה של העניין שלא יועיל חזרה בתשובה לאדם כי בחטא כזה הקב"ה לא ינקה . וזה  מאוד קשה כי כתוב בשמות פרק לד

(ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:

(ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק:

(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

כלומר אחת משלוש עשרה מידות זה ונקה וצריך להבין את הסתירה . ועוד יותר בפסוק עצמו כתוב לא ינקה כלומר הסתירה נמצאת בתוך הפסוק עצמו . קושי זה היה גם לגמרא והפתרון של הגמרא בתלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א

אמר מר: לפי שנאמר בחורב ונקה, מנא לן? דתניא, רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה, ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה. הא כיצד? מנקה הוא לשבין, ואינו מנקה לשאינן שבין.

כלומר הגמרא פותרת את הקושי על ידי חילוק בין שבים ובין לא שבים . אבל למה אנחנו צריכים את הלא ינקה ונקה כדי לדעת שיש כפרה לשבים הרי אנחנו לומדים את זה ממקום אחר

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יומא פרק ח

דרש ראב"ע [ויקרא טז ל] מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר ושבינו לבין חבירו אין יה"כ מכפר עד שירצה את חבירו אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנא' [יחזקאל לו כה] וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ואומר [ירמי' יז יג] מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל:

ולכן צריך להבין למה התורה מביאה גם את נקה וגם את לא ינקה ולמה לימוד זה נצרך .

המקור ללא ינקה מופיע בעשרת הדיברות במעמד הר סיני בשמות פרק כ

(ז) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: פ

לעומת זאת ונקה מופיע לאחר חטא העגל לאחר קבלת הלוחות השניים ע"י משה

אומר האלשיך ויקרא פרק כא

וימי העמדת הר סיני לגמור מירוק וליבון הזוהמא עד תומה. ויהי כן, וכמאמרם ז"ל (שבת קמו א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ועל כן היה להם חירות ממלאך המות, כי בבטול הזוהמא אין עוד מיתה. אך אחרי כן על ידי העגל חזרה הזוהמא למקומה. ועל ידי כן חזרה המיתה הכרוכה באדם על ידי הזוהמא, כי היא מבחינת המיתה והיא דבקה בחומר ובנפש ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף.

פירוש העניין שבמעמד הר סיני פסקה המיתה מעם ישראל כלומר תוקן לכאורה חטא חוה והאדם הראשון  שהביאו מיתה לעולם ולכאורה היה עם ישראל יכול להיכנס לארץ ישראל לבנות את בית המקדש וכך להגיע ישירות לאחרית הימים . אבל חטא העגל גרם למות לחזור לעולם .

ואני רוצה להגיד שבגלל חטא העגל  ההנהגה של הקב"ה השתנתה וזה בעצם מה שלימד הקב"ה את משה בשלוש עשרה המידות מיד לאחר קבלת הלוחות השנים וכך ניתן ללמוד מתלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

ויעבר ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' - אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר +שמות לד+ הנה אנכי כרת ברית.

 

 

כלומר לקב"ה יש הנהגה אחת במעמד הר סיני והנהגה אחרת לאחר חטא העגל

ההנהגה במעמד הר סיני זה הנהגה של אחד שבא לידי ביטוי בשמות פרק כ

 (ב - ג) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

ולאחר חטא העגל הנהגה של שלוש עשרה מידות כפי שכתוב בפסוק . וידוע שאחד זה גמטריה 13   כלומר שזה שני צדדים של אותו הדבר .

ועל פי זה ניתן לפרש את ההבדל בן לא ינקה לונקה . כאשר  ההנהגה של הקב"ה היא אחד אז מידת הדין שולטת בעולם ואז לא ינקה זה המידה . כי באמת בעולם שהוא אחד עולם של אמת יש רק צד אחד ולכן המידה היא לא ינקה וכמו שנאמר בתלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ עמוד א

אמר ר' חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יותרו חייו, שנאמר: +דברים ל"ב+ הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.

וזה הסיבה שבמעמד הר סיני מידת הדין שלטה  בעולם כמו שכתוב בשמות פרק יט

(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:

אבל לאחר חטא העגל שהעולם לא יכול להתקיים ללא ההנהגה שלש עשרה של הקב"ה המידה היה ונקה

ולעתיד לבא ההנהגה של העולם תחזור להנהגה של אחד להנהגה של לא ינקה .

וזה הסיבה שבכל הסידורים אנחנו אומרים את שלוש עשרה המידות שנגמר בונקה  ולא אומרים את ולא ינקה כי זה המידה של הקב"ה בעולם של לוחות שניים .

וכך אומר השל"ה שער האותיות אות אל"ף - אמת ואמונה שהמידה השלוש עשרה זה ונקה בלבד

לא. 'ונקה'. מדה שלש עשרה, דאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו א) שמנקה ביסורין לבעלי תשובה למרק העוון, 'ונקה' לשבים, 'לא ינקה' לשאינם שבים, עכ"ל (ספר הדרת קודש).

לסיכום במעמד הר סיני  הגיע העולם לשלמות והמוות  לא שלט בעולם והקב"ה שלט בעולם במידת הדין ולכן כתוב לא ינקה אבל לאחר חטא העגל לאחר שבירת הלוחות  מידת הרחמים שולטת בעולם שהיא מידת השלוש עשרה מידות ולכן המידה השלוש עשרה היא ונקה . לעתיד לבא שמידת האחד תחזור לעולם תחזור לשלוט מידת הדין ואז המידה תהיה לא ינקה .

 

 

פרשת נשא לא בשמים היא אז כיצד משתמשים במי סוטה ? מה החומרה של חטא הסוטה? וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, זה תיקון או קלקול ? ‏י"א/סיון/תשע"ה

בס"ד

פרשת נשא לא בשמים היא אז כיצד משתמשים במי סוטה ? מה החומרה של חטא הסוטה?  וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, זה תיקון או קלקול ? ‏י"א/סיון/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

כתוב במדבר פרק ה

(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:

ופרשת סוטה יש בה חידוש גדול כי אנו יודעים את הכלל של התורה לא בשמים היא

דברים פרק ל

(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

ואומר הרש"ר הירש דברים פרשת ניצבים פרק ל פסוק יב

(יב) לא בשמים הִוא. ההכרות והמעשים שהיא מתכוונת אליהם אינם בתחום העל - חושי, השמימי, וכל ההתגלויות האלוהיות הדרושות להבנתה ולקיומה כבר ניתנו לנו במלואן ודבר לא נותר מהן בשמים. לפיכך לא תוכל לומר: היכן נמצא איש בעל רוח על - אנושית שיחדור למעננו לסודות השמים או שיוריד לנו מן השמים התגלות חדשה שתשלים את הכרתנו, ורק אם נמצא איש כזה אשר רוח אלהים בו, נוכל לקיים את התורה על פי רצון ה'.

ודיני אדם נקבעים על ידי בית דין וע"י שני עדים ועל ידי התראה ודיני הראיות בתורה מחמירים ביותר  עד כדי כך שהתראה שניתנת לאדם תוקפה תוך כדי דיבור כלומר משהו כמו חמש שניות ואחרי ב 5 שניות אין תוקף להתראה כי אנחנו חוששים  שהאדם שכח את ההתראה ועוד דיני ראיות מחמירים ביותר  , וכאן בסוטה אנו רואים שהדין של האישה נקבע באופן בלעדי ע"י שמים, ע"י המים שבודקים אותה

משנה מסכת סוטה פרק ה

[א] כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו שנאמר (במדבר ה') ובאו ובאו

וצריך להבין למה התורה שינתה במקרה של סוטה וחידשה שמים הקדושים יבדקו את הסוטה ?

את חומרת המעשה של סוטה אנחנו רואים בפסוק עצמו שהשתמש בביטוי שקשור למעילה בקודש

וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל  ואומר במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה ט

לכך נאמר איש איש על שהיא כופרת בשני אישים בהקב"ה שנקרא איש ובבעלה שהוא איש

כלומר המדרש משוה את הכפירה של האישה בבעלה לכפירה בקב"ה וכן כתוב במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה ט

ומעלה בו מעל אמר הקדוש ברוך הוא לסוטה בבעליך את מועלת ומשקרת בי אין את יכולה לשקר שאני אפרסם את מעשיך מעביר עליה רוח קנאה והיא שותה ושניהם נדונים הוי ומעלה בו מעל,

וצריך להבין את המשמעות של חטא הסוטה

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמה עמוד ב

מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? - שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא

ואומר הזוהר כרך ב (שמות) פרשת פקודי דף רלא עמוד א

אתא נחש על חוה ואטיל בה זוהמא אולידת חוה לקין והוה דיוקניה דיוקנא דלעילא (קסז א) ותתא מרזא דזוהמא דסטרא אחרא ומסטרא דלתתא, ועל דא איהו הוה קדמאה דעבד מותא בעלמא

אומר הזוהר הקדוש שהנחש בא על חוה ואחרי שבא הנחש על חוה  נולד  קין ובגלל זה  בא מות לעולם כלומר החטא  של חוה גרם לכניסת המוות לעולם  וכדי לתקן את העולם ל חוה  צריכה לתקן ולכן קילל הקב"ה את חוה ,שקללות אלו יהיו התיקון לקלקול

בראשית פרק ג

(טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: ס

ואומר הזוהר כרך ג (ויקרא) פרשת ויקרא דף יט עמוד ב

ווי לעלמא כד אינון נשין שלטן בעלמא, כד חמי נביאה דישראל מעקמי ארחייהו ואינון אשתכחו בחובין קמי מאריהון כדין אמר נשים שאננות היך אתון שקיטאן היך אתון יתבן דלא לאתערא בעלמא קומנה, ובאתר אחרא (ק"ס) אוקימנא להאי קרא (כאן חסר וע' לקמן דף קס"ז ע"ב) והא אוקמוה חברייא,

אומר הזוהר הקדוש כשהקב"ה  רואה שהעולם לא הולך בצורה ישרה אלה בצורה עקומה הוא מעורר את הנשים לקום ולשלוט בעולם כלומר חטא גורר חטא והעולם  הולך לכיוון הלא נכון לא לכיוון תיקון  של החטא של חוה כי התיקון הוא והוא ימשול בך אבל הנשים בורחות מהקללה וכתוצאה בכך מתיקון העולם . וגם כאן במקרה של סוטה כאשר אישה הולכת בכיוון הפוך לתיקון של החטא הפוך מאל אישך תשוקתך  והיא נסתרת עם מי שהוא לא בעלה היא בעצם גורמת להמשך הקלקול של העולם ההיפך מתיקון הקלקול שהביא מוות לעולם ,לזוהמה של נחש , ועד כדי כך חטא זה חמור שהקב"ה חידש בתורה שכדי שנשים ואנשים יבינו שיש דרך לגלות את זה הוא חידש את מי סוטה על אף שזה נוגד את הכלל לא השמים היא . וכדי להבין את חומרת המעשה של אותם נשים אומר התלמוד בבלי מסכת קידושין דף יג עמוד א

מר ר' אסי אמר רבי יוחנן: וקשין לעולם יותר מדור המבול, שנאמר: +הושע ד+ אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: מולדין בנין מנשי חבריהון - חובין על חובין מוסיפין,

ויש מקרה נוסף שבו השתמשו במים כדי לבדוק אם אדם עבר על חטא והיה זה בחטא העגל

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מד עמוד א

הרי הוא אומר: +שמות לב+ ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות.

ואומר רש"י שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק כ

וישק את בני ישראל נתכוין לבדקן כסוטות. שלש מיתות נדונו שם אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובים, עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגוף ה' את העם, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:

ומשוה התורת חיים מסכת עבודה זרה דף מד עמוד א בדיוק למי סוטה

ועוד נראה דכי היכי דגבי סוטה היו מוחקין את השם אל תוך המים ומשקין אותה ממנו כך העגל השליכו בו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס כדאיתא במדרש ונטחן ונמחה והשקה אותם ממנו.

כלומר חטא העגל שהיה לאחר מתן תורה שבו נתרפאו עם ישראל מן הזוהמה של נחש ולכן נתרפאו מן המיתה ,החטא של העגל החזיר חזרה את המיתה לעם ישראל ובגלל חומרת החטא והרצון לדעת מי לא היה בתוך החטא חידש משה את בדיקת העם ע"י המים שנעשו מהעגל

דרשות ר"י אבן שועיב פרשת חקת

אדומה על שחטאו בזהב, וכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', תמימה על שם שהיו ישראל תמימים קודם העגל ונעשו בעלי מומין ויחזרו עתה לתמותן,

כלומר רק בחטא כזה חמור שמחזיר את המיתה לעולם חידש משה את בדיקת המים ,ומכאן הראיה שרק בחטא חמור כמו סוטה שגורמת לאי תיקון העולם ובפועל מחזירה את המיתה לעולם תיקון הקב"ה בדיקת מי סוטה כנגד הכלל שלא בשמים היא .

פרשת נשא מה ההבדל בן חומש מלגו לחומש מלבר ? מה הקשר בן החומש של מעילה לחומש של יוסף במצרים ? מדוע ההכרעה של התורה שמעילה זה חומש מלבר ? מה השווי הכלכלי של בריאת האדם ? ‏י"א/סיון/תשע"ה

בס"ד

פרשת נשא  מה ההבדל בן חומש מלגו לחומש מלבר ? מה הקשר בן החומש של מעילה לחומש של יוסף במצרים ? מדוע ההכרעה של התורה שמעילה זה חומש מלבר ? מה השווי הכלכלי של בריאת האדם  ? ‏י"א/סיון/תשע"ה

במדבר פרק ה

(ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:

(ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ:

 

וכתוב באנציקלופדיה תלמודית כרך יג, [חומש] טור רפו

א. מצותו וגדרו. חמשה חומשים הם: זר האוכל תרומה בשוגג; הפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו; הפודה את הקדשו; הנהנה מן ההקדש; הגוזל את חברו ונשבע לו שלא גזל והודה.

חומש זה נחלקו בו תנאים אם הוא חומש מלגיו - מבפנים - היינו שעל שיווי עשרים זוז מוסיף ארבעה, שזהו חומשו של הקרן, או חומש מלבר - מבחוץ - שמחלקים את הקרן לארבעה חלקים ומוסיף חלק חמישי מן החוץ, ועל שיווי עשרים זוז מוסיף חמשה, שזהו חומשו של הקרן יחד עם התוספת: ר' יאשיה סובר חומש מלבר, שנאמר בפודה את הקדשו: ויסף חמשתו עליו, שיהא הוא וחומשו חמשה, היינו חומש מלבר, שהוא רביע של הקרן, וכן שנינו בנהנה מן ההקדש: ואת חמישתו יוסף עליו, שיהא הוא וחומשו חמשה, שהחומש יהא תוספת על הקרן, נמצא בארבעה משלם חומש, וכן בגוזל מחברו ונשבע, ובתשלומי תרומה שאכל זר, ובפדיון מעשר שני, ר' יונתן אומר חמישיתו, חומשו של קרן, היינו חומש מלגיו, וכן סובר ר' אלעזר בר' שמעון. הלכה בכל החומשים שהם חומש מלבר.

פרוש העניין שהקנס שהטילה התורה על מעילה בקודש , אכילת תרומה בשגגה , פדה נטע רבעי ומעשר שני , פודה את הקודש והגוזל את חברו ונשבע . הוא חומש ויש ויכוח האם החומש הזה הוא מלגו או מלבר

וכדי להבין את ההבדל ניקח את  הקרן לדוגמה בשווי של עשרים יחידות .

חומש מלבר =  מחלקים את הקרן לארבע כלומר כל חלק שווה חמש והקנס הוא חמש כלומר סה"כ הקנס הוא 25 אחוז מהקרן

חומש מלגו  =  מחלקים את הקרן לחמש כל חלק שווה ארבע  והקנס שווה לארבע כלומר הקנס  שווה ל 20 אחוז מהקרן .

כלומר ההפרש בין שני השיטות זה ההפרש בן קנס של חמש לקנס של ארבע . כלומר קנס של חמש גדול ב 25% מקנס של 4 .

והרמב"ם פסק להלכה שהקנס הוא חומש מלבר    רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ה הלכה א

הפודה מעשרו לעצמו בין שהוא שלו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו בטבלו מתנה כמו שביארנו, הרי זה מוסיף עליו חומש, אם היה שוה ד' נותן חמשה, שנאמר ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו.

ונשאלת השאלה למה  גובה הקנס הוא  חומש  (מלבר או מלגו )  וכדי להבין את העניין נראה היכן מוזכר חומש בפעם הראשונה בתורה

בראשית פרק מז

(כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה:

(כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם:

כלומר יוסף קנה את כל האדמות של מצרים וגם קנה את המצרים לעבדים תמורת  האוכל שסיפק לתושבים . המצרים נשארו ללא אמצעי להתקיים ואז נתן להם יוסף את האדמות חזרה כאשר התמורה כנגד קבלת הקרקע היה חומש  מלגו כלומר יוסף קיבל  20%   מהתפוקה של השדה לקופה של פרעה . כלומר חומש מלגו זה התשלום שעבד משלם לרבו תמורת קבלת השדה והזרעים .

ואני רוצה להגיד שהתנאים שהסתפקו בגמרא בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נד עמוד א

כתנאי, +ויקרא כ"ז+ ויסף חמשתו עליו - שיהא הוא וחומשו חמשה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: חמישיתו - חומשו של קרן.

והויכוח שלהם האם עבד לאדם זה כמו עבד לקב"ה או שעבד  לקב"ה זה יותר מאשר עבד לאדם . וההסתפקות של התנאים בנושא נובעת לדעתי גם מסברא וגם מלשון התורה  . מסברא:  בגלל שהיחס של עבד לרבו צריך להיות דומה ליחס בין אדם לקונו כלומר לקב"ה ולכן עבד משלם   20%   ולכן אדם שמעל ישלם 20%  או צריך להגיד שישלם יותר כי יש הבדל בן עבד לאדם לבין אדם לקב"ה . כי עצם החיים של האדם תלויה בקב"ה כי הקב"ה ברא  את האדם אבל אצל עבד לאדם העבד לא נברא  ע"י האדם עבד אומנם תלוי ברבו אבל לא נוצר ע"י רבו . ומלשון התורה כתוב  וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו   כלומר יש כאן קשר ישיר ליוסף אומנם כתוב יסף ללא ו' אבל כתוב כאן יסף לשון יוסף וחמישתו לשון חומש כלומר יש כאן הקבלה של התורה בן החומש של יוסף לחומש של מעילה . ויותר מזה יוסף נקרא על שמו  כי  המהות של יוסף זה יסף בראשית פרק ל

(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר:

לסיכום יש קשר בן חומש של יוסף במצרים לבין החומש שהטילה התורה על מעילה בקודש . הכרעת התורה שעבד לאדם משלם   20%   ואדם לקב"ה משלם 25% .

ואם נעשה את החשבון שההבדל בן עבד לאדם לבין אדם לקב"ה שעבד לא נברא ע"י אדם אבל אדם נברא ע"י הקב"ה ההפרש הכלכלי של בריאה שווה 25%  שזה ההפרש בן חומש מלבר לחומש מלגו

 

שבועות איך אנחנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו כאשר בפועל התורה התקבלה ביום ה 51 ולא ביום ה 50 ? כיצד שבירת הלוחות קשורות לדחיית יום קבלת התורה ע"י משה ? ומאיפה קיבל משה את הכוח לשבר את הלוחות השניים ? ‏ד'/סיון/תשע"ה

בס"ד

שבועות איך אנחנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו כאשר בפועל התורה התקבלה ביום ה 51 ולא ביום ה 50 ? כיצד שבירת הלוחות קשורות לדחיית יום קבלת התורה  ע"י משה ? ומאיפה קיבל משה את הכוח לשבר את הלוחות השניים ? ‏ד'/סיון/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

יש מחלוקות בגמרא בן רבנן לרבי יוסי בתלמוד בבלי מסכת שבת דף פו עמוד ב

תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו.

לפי מהלך הגמרא שם לשני הדעות התורה ניתנה באותו היום בשבת והיה זה לאחר 51 יום ולא חמישים יום כמו שכתוב בתורה .

דברים פרק טז

(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

כלומר צריך לספור שבע שבועות שזה 49 יום וביום החמישים זה חג השבועות זמן מתן תורתנו

לרבי יוסי שאמר שהיה זה בז' בסיוון יש את התירוץ של הגמרא

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פז עמוד א

אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.

ולפי רבנן שזה היה ב ו' בסיוון היה שני ימי ראש חודש בסיוון

ויש את השאלה של המגן אברהם כפי שמביא אותה בית הלוי  שמות פרק יט

מה שהקשה המג"א (ר"ס תצ"ד) היאך אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו והרי קיי"ל דבשבעה לחודש ניתנה התורה, רק הענין דהכתוב אומר (שמות יט) וקדשתם היום ומחר ומשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו דדרש היום כמחר כדאיתא במס' שבת (דף פ"ז) והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו דלא ירדה שכינה עד למחר.

בחג השבועות אנחנו אומרים חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו  אבל באמת לא קיבלנו אותו בחג השבועות כי אם יום אחד קדימה ביום ה 51  .

ובית הלוי שמות פרק יט  מתרץ את הקושיה

והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו דלא ירדה שכינה עד למחר. ונמצא דזאת המתנה שהתורה ניתנה לישראל וכפי שידרשו כן יהיה האמת היה בששי בסיון מה דלא ירדה עדין באותו יום השכינה וזהו שנקרא מתן תורה שניתנה להם התורה במתנה, ובשביעי היה קבלת התורה שקיבלו אותה ישראל ומתן תורה היה בששי. וזהו שאומרים מתן תורתנו ולא מתן תורה דתורתנו הפירוש שנעשית שלנו, והיא התורה שבע"פ והדרשות שנקראת על שם ישראל,

בעצם מתרץ בית הלוי שביום חמישים ואחד קיבלנו במתנה את התורה שלנו את הכוח לדרוש דרשות

וזה קשה על המדרש במדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן טז

א"ר אבהו כל ארבעים יום שעשה משה מלמעלן היה לומד תורה ושוכח לסוף אמר ליה רבש"ע הרי באו ארבעים יום ואיני יודע דבר מה עשה הקדוש ברוך הוא משהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו,

כלומר משה קיבל במתנה את התורה רק לאחר ארבעים יום ולא ביום מתן תורה ואולי צריך להבין את הקשר בן שני ההסכמות של הקב"ה למשה

וכתוב בתלמוד בבלי מסכת שבת דף פז עמוד א

שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה +שמות יב+ וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה [כאן], וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שנאמר +שמות לד+ אשר שברת ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת.

מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת כי תשא פרק לד סימן א

אשר שברת. אמר לו הקדוש ברוך הוא יישר כוחך ששיברת, שאילולי לא נשתברו נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה:

כתוב  במפורש שאם משה לא היה שובר את הלוחות עם ישראל היה מתחייב כליה . כלומר שבירת הלוחות היה הצלה של עם ישראל ע"י משה . וצריך להבין מאיפה שאב משה את הכוח להחליט בעצמו על שבירת הלוחות ע"י קל וחומר .

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב +בראשית א+ ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

כלומר קיום התורה הוא  תנאי בקיום העולם ,יציאת מצרים זה הבריאה החדשה של העולם עם קבלת תנאי של קיום המצוות  ועכשיו ע"י קל וחומר משה משבר את התורה האלוקית שהיא תנאי לקיום העולם ? ועוד יש להקשות  שקל וחומר אפילו לא מספיק חזק לדיני עונשין כתוב בתלמוד בבלי מסכת מכות דף ה עמוד ב

אמר אביו: בני, לאו קל וחומר הוא? אמר לו: לימדתנו רבינו, שאין עונשין מן הדין;

ואיך משה רבנו לוקח על עצמו את הסיכון של החרבת העולם רק מדין של קל וחומר ?

ויש לתרץ שמשה רבנו למד מזה שהקב"ה הסכים על ידו לשנות את היום של קבלת התורה ולדחות אותה ביום אחד שהקב"ה נתן למשה את הכוח להתערב ולדחות את העוצמה של קבלת התורה  כלומר כמו שהסכים איתו הקב"ה לא לתת את התורה במלא עוצמתה ביום   ה 50 אלה ביום ה 51  הוא הבין שהוא יכול לדחות את קבלת התורה ע"י שבירת הלוחות הראשונים ולקבל במקומם את הלוחות השניים . וכמו שנתן לו הקב"ה את היכולת לדחות את קבלת התורה ביום אחד כי עם ישראל לא יהיה מוכן לקבלת התורה ביום ה  50 רק ביום ה 51  והקב"ה הסכים איתו הוא הבין שיש לו את היכולת לדחות את קבלת התורה שנכתבה ע"י הקב"ה ללוחות השניים שנעשתה גם ע"י משה , וללא ההסכמה של הקב"ה לפני מתן תורה לא היה משה שובר את הלוחות ואז היה סכנה לקיום של עם ישראל .

ואכן בפעם הראשונה שמשה עשה מדעתו הוא הבין שהקב"ה הסכים עימו רק לפי המציאות כלומר משה לא הסתמך על הלימוד שלו כלימוד גמור ואומר התלמוד בבלי מסכת שבת דף פז עמוד א

ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא.

כלומר משה בדק לפני מתן תורה את גבולות היכולת שלו לפרש את המציאות וזאת בנוסף למתנה שנתן לו הקב"ה את כוח הפלפול לאחר 40 יום בהר סיני

מסכת נדרים דף לח עמוד א

אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: +שמות לד+ כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: +משלי כב+ טוב עין הוא יבורך וגו'.  מתיב רב חסדא: +דברים ד+ ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם! ואותי צוה, ואני לכם. +דברים ד+ ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי! אותי צוה, ואני לכם. +דברים לא+ ועתה כתבו לכם את השירה הזאת! השירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל! אלא פילפולא בעלמא.

 

לסיכום משה הבין שכשהקב"ה הסכים איתו על דחית קבלת התורה ביום אחד נתן הקב"ה למשה את הכוח ע"י לימוד ועל ידי כוח הפלפול שנתן לו הקב"ה במתנה להחליט על עוצמת התורה שנמסרה לעם ישראל ולכן משה שבר את הלוחות הראשונים כדי לתת לעם ישראל את הלוחות השנים עד בו משיח צדקנו שבו נהיה מסוגלים לקבל את התורה במלא עוצמתה .

 

 

פרשת במדבר למה החליף הקב"ה את הבכורים בלווים בעבודת בית המקדש? כיצד זה קשור למחלוקת של קרח ? מה יהיה עם הבכורים לעתיד לבא ולמה ? ‏ד'/סיון/תשע"ה

בס"ד

פרשת במדבר  למה החליף הקב"ה את הבכורים בלווים בעבודת בית המקדש? כיצד זה קשור למחלוקת של קרח ? מה יהיה עם הבכורים לעתיד לבא  ולמה ?  ‏ד'/סיון/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

במדבר פרק ג

(מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְקֹוָק תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אנחנו רואים שהקב"ה לקח את הלווים לעבודת המשכן תחת הבכורים ונשאלת השאלה למה ?

ומתורץ שהבכורים היו בחטא העגל ולכן נפסלו לעבודת המשכן והלווים לא היו בחטא העגל ולכן הם הוקדשו לעבודת המשכן

שמות פרק לב פסוק כו

וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיקֹוָק אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:

כלומר בני לוי לא היו בחטא העגל והם היחידים שהגיעו אל משה כי לא היו בחטא .

וכך כתוב במפורש במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה א

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' נתירא משה ואמר שמא יש פסול בשבטי שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שאמננו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא אמרתי לך כן אלא להוציאן מן הגזירה שלא ימותו עמהם הה"ד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל למה שהלוים שלי הן והיו לי הלוים שכל מי שהוא מקרב אותי אני מקרבו הם קרבו עצמן לי שנאמר (שמות לב) ויאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי הן קרבו אותי ואני מקרבן והיו לי הלוים

וקרח במחלוקתו עם משה רצה להחזיר את עבודת הבכורים כמו שאומר הרמב"ן במדבר פרק טז

(ה) וטעם וידע ה' את אשר לו - לעבודת לויה, ואת הקדוש - לכהונה, לשון רש"י, ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) והיו לי הלוים, או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג) כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש.

וכאן מגיע האור החיים ואומר שלעתיד לבא באמת הבכורים יחזרו לעבור לגבוה בבית המקדש ואומר האור החיים הקדוש בבראשית פרק מט

אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה על דרך אומרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ולא מורידין.

ונשאלת השאלה מדוע הבכורים יחזרו לעבודה לגבוה הרי הם עבדו עבודה זרה ונפסלו לעבוד במשכן ?

וצריך לתרץ שלעתיד לבא הסיבה שבגללה נפסלו הבכורים עתידה להתבטל ואם נעלמה הסיבה שבגללה הבכורים לא יוכלו לעבוד לגבוה מסברא ניתן להגיד שיחזרו לתפקידם  

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק ד

רב נחמן בשם רבי מנא עתידה עבודה זרה להיות באה וכורעת לפני הקדוש ברוך הוא ובטילה מן העולם ומה טעם [תהילים צז ז] ישתחוו לו כל אלהים:

ונשאלת השאלה מה יהיה עם הלוים ? האם הם ימשיכו את עבודת בית המקדש ? ועל זה יש את מה שכתוב בויקרא רבה (וילנא) פרשת ויקרא פרשה ב

ב הבן יקיר לי בכל מקום שנא' לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא לעולם הבא, בכהנים כתיב (שמות מ) וכהנו לי, בלוים כתיב (במדבר ח) והיו לי הלוים,

כלומר לעתיד לבא גם הבכורים וגם הלוים יעבדו בבית המקדש ואומר התלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק ד

רב נחמן בשם רבי מנא עתידה עבודה זרה להיות באה וכורעת לפני הקדוש ברוך הוא ובטילה מן העולם ומה טעם [תהילים צז ז] ישתחוו לו כל אלהים:

 

פרשת במדבר אם שבט דן היה בצפון היה צריך ללכת ראשון אז למה כתוב מאסף? מה הקשר של מצפון תפתח הרעה לשבט דן ? מדוע שבט דן היה אחראי על השבת אבידה ? ‏ד'/סיון/תשע"ה

בס"ד

פרשת במדבר  אם שבט דן היה בצפון היה צריך ללכת ראשון אז למה כתוב מאסף? מה הקשר של מצפון תפתח הרעה לשבט דן ? מדוע שבט דן היה אחראי על השבת אבידה ? ‏ד'/סיון/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

כתוב במדבר פרק ב

 (כה) דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:

וכתוב במדבר פרק י

(כה) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:

ומאוד קשה לי כי הכיוון הכללי של מסעות בני ישראל הוא  לכיוון צפון לכיוון ארץ ישראל ואם באמת דן נמצא בצד צפון הוא היה צריך להיות ראשון ברוב המסעות ורק במידה ונוסעים דרומה הוא נמצא אחרון מאסף . וצריך לברר מדוע כתוב שהוא היה מאסף כלומר אחרון .

בתלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עירובין פרק ה יש ויכוח כיצד היו נוסעים בני ישראל במדבר

כיצד היו ישראל מהלכין במדבר רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה חד אמר כתיבה וחרנה אמר כקורה מאן דמר כתיבה [שם ב יז] כאשר יחנו כן יסעו מאן דמר כקורה [שם י כה] מאסף לכל המחנות לצבאותם. מאן דמר כקורה ומה מקיים כתיבה כאשר יחנו כן יסעו מה בחנייתן על פי הדיבור אף בנסיעתן על פי הדיבור ומאן דמר כתיבה מה מקיים כקורה מאסף לכל המחנות לצבאותם לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה. וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו הה"ד [במדבר י כה] מאסף לכל המחנות לצבאותם.

ונראה לי שבאמת הקושי של התלמוד הירושלמי כיצד לפרש את שני הפסוקים שלכאורה סותרים אחד את השני . והתירוץ של הירושלמי  שבאמת שבט דן הלך ראשון  לשיטה שהם הלכו כתיבה אז מה המשמעות של מאסף ?  מתרץ הירושלמי לפי הבנתי ששבט דן היה מרובה באוכלוסין ולכן היה באמת הולך בצד הצפוני אבל בגלל שהיה לו הרבה אוכלוסין הוא היה מפוזר על כל פני המחנות ולכן הוא נחשב למאסף .

וכך ניתן לפרש את רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק כה

(כה) מאסף לכל המחנות - תלמוד ירושלמי לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן (במדבר ב, יז) כאשר יחנו כן יסעו. ואית דאמרי כקורה היו מהלכין ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:

כלומר לשיטה שעם ישראל הלך כקורה שבט דן באמת היה בסוף והיה מאסף . אבל לשיטה שעם ישראל הלך כתיבה  באמת שבט דן היה בראש אבל היה מפוזר על כל פני המחנה ולכן הוא נחשב למאסף

וכדי להבין את שיטת הקורה אומר ר' חיים פלטיאל במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק יד

(יד) ויסע דגל מחנה יהודה. הק' מ"ה דבכולהו דגלים כתיב ונסע וכאן כתיב ויסע, ועוד דבכולהו כתב בני רק בשבט ראובן דכתיב ונסע דגל מחנה ראובן לצבאותם. ותירץ דמיד כשהיה נוסע הענן היה מיד נוסע דגל יהודה והיה הולך אחר הענן ולהכי כתב ויסע מיהו בשאר דגלים דהיו צריכין להמתין עד פריקת המשכן כתיב ונסע בדרך נחת היו נוסעים ומשבט ראובן לא הזכיר בני לפי שבמחלקתו של קרח היו משבט ראובן לפיכך לא הזכיר בניו.

לפירוש הזה של ההליכה כקורה צריך להגיד ששבט דן היה תמיד בצפון בראש המחנה אבל כשעם ישראל התחיל ללכת הוא היה אחרון בסדר ואם כך כאשר היו חונים הוא חזר למקומו בראש . ואז מאוד מובן למה הם היו לשני השיטות אחראים על החזרת האבידה . לשיטה שהלכו כתיבה הם היו מפוזרים על פני כל המחנה ולכן יכלו להחזיר לכל השבטים את האבידות של עם ישראל ולשיטה שהלכו לקורה הם הלכו אחרונים אבל כשהגיע לחניה היו צריכים לעבור דרך כל מחנה ישראל ובשלב הזה יכלו להחזיר את האבידה לכל אחד מבני ישראל .

ומאוד מובן מה שכתב בשכל טוב (בובר) שמות פרשת בשלח פרק יז

וילחם עם ישראל. ר' אלעזר המודעי אומר היה עמלק נכנס סמוך לכנפי הענן. וגונב נפשות מבני דן, שהיו נוסעין באחרונה, והיה בהם זהוהי הלב, שהיו זונים אחר פסלו של מיכה שהוציאו עמהם ממצרים, ולפיכך היה הענן פולטם, והיה עמלק גונבם ומחתך את מילתם וזורקן כלפי מעלה, ואמר ראה מה שאני עושה בבני בריתך, שנאמר ויזנב בך כל הנחשלים

שבט דן לשני השיטות היה פגיע יותר משאר השבטים כי לשיטה שנסעו כתיבה השבט לא היה מרוכז במקום אחד אלה מפוזר על פני כל השבטים ולכן מאוד מובן שכל אחד עמד לעצמו וזה המשמעות של נחשלים  אומר האלשיך במדבר פרק ז

כי על כן נקרא נחשון, על שם נחשול שבים. ובאו מים עד חוטמו, וצווח, הושיעני אלהים, כי באו מים עד נפש.

ושבט דן היו נחשלים ללא הכוח של כל השבט או בגלל שהיו צריכים להמתין שכולם יעברו אותו ובחניה היו צריכים ללכת עד צפון המחנה לא היה בהם את הכוח לעמוד מול עמלק ולכן היו נחשלים שעמלק זינב בהם וזה בדיוק פירוש רד"ק בראשית פרשת ויחי פרק מט פסוק יז

 (יז) יהי דן - דמהו לנחש ולשפיפון שהלך יחידי כי שאר החיות ברוב הולכים חבורות, והנחש לעולם הולך יחידי וממית רבים

ומובן מה עושה שבט דן בצפון שנאמר בירמיהו פרק א

(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:

והסיבה לכך מה שכתוב פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק ג

רוח פנת צפון משם החשך יצא לעולם, רוח צפון בראו ולא גמרו, שאמ' כל מי שהוא אומ' שהוא אלוה יבא ויגמור את הפנה הזאת וידעו שהוא אלוה, ושם הוא מדור למזיקין ולזוועות והרוחות והשדים והברקים והרעמים, ומשם רעה יוצאה לעולם, שנ' מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ,

 

לסיכום שבט דן היה בצד צפון המקום שממנו תפתח הרעה כי זה הרוח שהקב"ה ברא ולא גמר את הבריאה . בצד צפון שבט דן הפחות שבשבטים שהלך לא כשבט אלה כיחידים  ולכן היה חלש מאוד ולכן עמלק זינב בו . ולשיטה שעם ישראל הלך כתיבה היה הולך בראש ובגלל החולשה שלו היה מפוזר על פני כל המחנה ,ולשיטה שהלכו כקורה היה בחניה בראש אבל בהליכה המתין עד שהיה  מאחור וכאשר חזרו לחנות עבר לתחילת המחנה .

פרשת בחוקתי מה זה תנאי כפול ? מה הקשר של תנאי כפול לפרשה שלנו ? מה המשמעות של מצות לימוד תורה למימד הזמן ? והאם ניתן להיות במקום שהוא לא ברכה ולא קללה ? ‏כ"ו/אייר/תשע"ה

בס"ד

פרשת בחוקתי   מה זה תנאי כפול ? מה הקשר של תנאי כפול לפרשה שלנו ? מה המשמעות של מצות לימוד תורה למימד הזמן ? והאם ניתן להיות במקום שהוא לא ברכה ולא קללה ? ‏כ"ו/אייר/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

ויקרא פרק כו

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:

ויקרא פרק כו

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:

(טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי:

בפרשה שלנו אנו רואים שיש כאן תנאי כפול האחד אם בחוקותיי תלכו אז...    ואם בחוקותיי תמאסו אז ....   כלומר יש לנו כאן תנאי כפול  ויש ויכוח בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף סא עמוד א

מתני'. ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי, שנאמר: +במדבר לב+ ויאמר... אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן, וכתיב: ואם לא יעברו חלוצים; רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן, יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו.

ושואלת הגמרא על מה שכתוב בפרשה שלנו תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סא עמוד ב

בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב: +ויקרא כו+ אם בחקותי תלכו +ויקרא כ"ו+ ואם בחקותי תמאסו, אלא לר' חנינא בן גמליאל, למה לי? איצטריך, ס"ד אמינא, אם בחקותי תלכו - ברכה, אם בחקותי תמאסו - לא ברכה ולא קללה, קא משמע לן.

כלומר לרבי חנניה יכול להיות מצב של לא ברכה ולא קללה מצב בינים "פרווה" שבו אדם נמצא  לא במצב קללה ולא במצב ברכה ולכן התורה מחדשת שאין מצב כזה  .

וכתוב יהושע פרק א

(ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:

ועל זה אומרת הגמרא תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.

כלומר מצוות לימוד התורה שמוטלת על האדם 24 שעות לא נותנת לו את האפשרות להיות במצב של לא ברכה ולא קללה כי הוא תמיד במצב של חיוב לימוד תורה ואם הוא לומד תורה הוא במצב ברכה ואם הוא לא במצב לימוד הוא במצב קללה . אז אם כך מדוע הגמרא צריכה את התנאי הכפול הרי הוא מיותר כי אין מצב שהוא לא ברכה או קללה ויש לזה שני תירוצים יש שחולק על הקביעה של רבי ישמעאל

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב

ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה,

כלומר לשיטת רבי שמואל בר נחמני אין חיוב של 24 שעות לימוד ולכן יכול להיות מצב של לא ברכה ולא קללה ולכן צריך תנאי כפול ,וניתן גם לתרץ לשיטת רבי ישמעאל שמדובר באישה שלא מוטל עליה מצוות לימוד תורה ולכן יכול להיות אצלה מצב של לא ברכה ולא קללה ולכן התורה הביאה את התנאי הכפול .

ובהבנת מצות לימוד תורה בקשר לתנאי  הכפול  כותב   אור החיים ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יד

(יד) ואם לא תשמעו וגו'. צריך לדעת היכן נצטוו בתנאי על השמיעה בתחלת הפרשה שיוצדק לומר בכפל התנאי ואם לא תשמעו ולא היה צריך להתחיל אלא מואם בחקתי תמאסו, ונראה כי כאן נתכוון הכתוב להעירך כי מה שאמר בתחילת הדברים אם בחקתי שכוונתו היא על עסקי התורה ולזה רשם בהפכיותה שלילת השמיעה ואיזו מצוה שתלויה בשמע אוזן הוי אומר עסק התורה על דרך אומרו (ישעי' נ"ה) שמעו ותחי נפשכם ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א') ולצד שנתכוון ה' במאמר בחקתי לכל מה שפירשנו בה בכפל התנאי תלה כל המשך הרע מסיבת העדר התורה:

ואני רוצה להגיד כי מצוות לימוד התורה מכניסה לחיינו את המשמעות הגדולה של מימד הזמן כי ללא מצווה זו משמעות הזמן היית חלשה כי היה אפשר להיכנס למצב של לא ברכה ולא קללה ועדיין אדם היה יכול להיות מבחינת צדיק כי יכול היה לא לעשות הרבה מצוות כי ולא לעשות עבירות  והיו לו יותר מצוות מאשר עבירות ולכן היה נחתם לחיים . אבל מצוות לימוד התורה לא נותנת לנו את האפשרות להיכנס למצב "פרווה" של לא ברכה ולא קללה   כי כל רגע שאנחנו מאבדים ללא לימוד תורה זה מצב של קללה כלומר מצב של לא לימוד תורה גורע מאיתנו מהקרן כלומר ממה שיש לנו , למה הדבר דומה למי שהולך על מדרגות נעות אבל נגד הכוון של המדרגות הנעות . אם אתה עומד במקום אתה מתקדם הפוך לכוון ההפוך לאן שאתה רוצה ללכת . אתה צריך ללכת יותר מהר מהמהירות של המדרגות הנעות כדי להתקדם לכיוון שרצוי לך . ובעצם מצות לימוד תורה  דומה להעלאת אדם על מדרגות נעות כאשר הכיוון שהאדם רוצה ללכת זה נגד כיוון הנסיעה של המדרגות . ולכן אין מצב כזה לאדם שמוטלת עליו מצוות לימוד תורה להיות במצב של לא ברכה ולא קללה .