פרשת וארא מה ההבדל בין אֲנִ֥י יְקֹוָֽק לבין בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י ? מה קשר לדרגת הנביאות של משה לשאר הנביאים ? מהו דין קשה ? מהו דין רפה ? מה הקשר של מידת הדין לקדושה ? מידת הרחמים היכן גדולה יותר בדין קשה או דין רפה ? מה הקשר לאמת ? מה הקשר של מידת דין לקבלת התורה ? מה הקשר לשבירת הלוחות הראשונים ? מה הקשר לאי כניסת משה לארץ ישראל ? למה ביטלו ארבע נביאים את ארבע הגזרות של משה ? ‏כ"ז/טבת/תש"פ

בס"ד
פרשת וארא מה ההבדל בין אֲנִ֥י יְקֹוָֽק   לבין בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י     ? מה קשר לדרגת הנביאות של משה לשאר הנביאים ? מהו דין קשה ? מהו דין רפה ? מה הקשר של מידת הדין לקדושה ? מידת הרחמים היכן גדולה יותר בדין קשה או דין רפה ? מה הקשר לאמת ? מה הקשר של מידת דין לקבלת התורה  ? מה הקשר לשבירת הלוחות הראשונים ? מה הקשר לאי כניסת משה לארץ ישראל ? למה ביטלו ארבע נביאים את ארבע הגזרות של משה ? ‏כ"ז/טבת/תש"פ

שמות פרק ו

(ב) וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:

(ג) וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְקֹוָ֔ק לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם:

וצריך להבין את הדברים מה המשמעות של אֲנִ֥י יְקֹוָֽק  לעומת  בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י   שאומרת התורה שהקב"ה התגלה לאבות באל שדי ולא בשם ְקֹוָ֔ק.

ואומר רש"י שמות פרשת וארא פרק ו פסוק ב

(ב) וידבר אלהים אל משה - דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה:

ועל רש"י אומר  השפתי חכמים שמות פרשת וארא פרק ו פסוק ב אות א

א דייק מדכתיב אלהים שהוא מדת הדין.

ומפרש הרמב"ן שמות פרק ו פסוק ב

ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה' נראתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם במראה אליו אתודע (במדבר יב ו), ואותי אני ה' לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י), כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו. והנה הענין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול,

כלומר ההתגלות של הקב"ה לאבות היה שונה מההתגלות של הקב"ה למשה . ואומר הרמב"ן שמידת הדין שנהג הקב"ה באבות הוא  דין רפה כלומר חלש יותר ומתוך כך ניתן להבין שמידת הדין עם משה היא מידת דין קשה . אבל יש כאן קושיה כי אומר הרמב"ן "ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול" כלומר מצד ההיגיון אם מדת הדין עם משה היא קשה ולא רפה איך אומר הרמב"ן שהקב"ה יתנהג איתו במידת הרחמים ?

וכדי להבין את זה  נראה את דברי החידושי אגדות למהר"ל שבת דף קיט עמוד ב

ועוד יש לך לדעת כי הדבר שהוא קדוש כמו כל הדברים אשר זכרנו, כאשר הם מתחללים ראוי להם שיהיו נדונים באש, לגודל הכח והחוזק שיש באש כדכתיב (דברים ד') כי ה' אלקיך אש אכלה אל קנא וגו', ודבר הקדוש אשר יוצא חוץ לקדושתו נדון בכח מדת הדין הקשה היותר, כי דבר זה נתבאר ליודעי מדע כי מדת הדין של מטה רפה ומדת הדין של מעלה קשה, כי התחתונים הגשמיים אין בהם מדת הדין הקשה, ולפיכך הדברים הקדושים מצד קדושתם יש בהם דבר נבדל הוא הקדושה שחל עליהם, ומפני כך נדונים באש שהוא מדת [הדין] הקשה, כי אין דבר קשה יותר מן האש. וזה שאמר כאן שכל מקום שיש חלול שבת שהוא קדוש בקדושת עליונים, כאשר נגזור עליו הבטול נגזר במדת הדין הקשה, ואינו דומה למדת הדין של [מטה] ולכך נדון בשריפה דוקא ופירש זה נכון. וזה שאמר אחר כך גם כן [לא חרבה ירושלים] אלא בשביל שחללו בה את השבת כי חילול שבת בא על זה מדת הדין הקשה והיא מחרבת הכל, בשביל חלול קדושת שבת בא החורבן שכל חורבן הוא במדת הדין הקשה. [ואף] כי חלול שבת משפטו השריפה, היחיד העובר הוא בסקילה ולא בשריפה, כי אין דומה שריפה זאת שאמרנו הוא מצד ב"ד העליון שהוא מדת הדין הקשה אבל מדת הדין של מטה ומיתתם אינו כך כמו שאמרנו. [לא חרבה ירושלים כבר בארנו זה למעלה, ועוד תדע כי החורבן הוא בשביל בטול שבת כמו שהתבאר למעלה (ל"ג א') חיה רעה באה

כלומר  מידת הדין היא כמידה כנגד מידה ברמת הקדושה של אותו עניין . דבר קדוש יותר מידת הדין בו קשה יותר כי ככול שאתה מתקרב לקב"ה מידת הדין גוברת כי האמת גוברת וכאשר האמת גוברת מידת הדין חייבת להתגבר , וכאשר אתה מתרחק מהקב"ה מידת הדין קטנה והיא יותר רפה ולא קשה כי האמת רחוקה יותר וניתן לקיים יותר את מידת ארך האפים .

וכך מתאר הריקאנטי שמות פרק ו פסוק ג

ודע כי כל העשר ספירות נקראו אספקלריאות, ולאחרונה קראו שאינה מאירה כי יש בה טיפי חשך רמז למדת הדין, ועוד מפני שהיא מתרחקת מן המעין הגדול, והמשל על זה אם תשים לפני אור השמש בגד פשתן לבן דק מאוד יאיר השמש אורו, אבל יוכל אדם להעמיד עיניו כנגדו לסבול זוהר אורו יותר ממה שהיה יכול לסבול תחלה, ואם ישים עוד בגד שני יוכל לסבול יותר ויותר, וכל שכן אם ישים עשרה בגדים אף על פי שכולם דקים ולבנים כל אחד חשך מעט מאור השמש עד שמגיע לעשירי שאינו מונע עצמו מלהעמיד עיניו כנגד אורו ואינו מזיק לו. כך העשר ספירות אף על פי שכולם מאירות ומזהירות יוכלו הנביאים לסבול אור האחרונה יותר מן הראשונה אליה, לפי שאותן הספירות הנקראין אבות מקבלות זוהר האור הפנימי מלפני לפנים ולא מזולתו, ומהם מתפשט האור ההוא מזו לזו עד הסוף, ואינו דומה האור השנייה לאור הראשונה, והשלישית לאור השנייה. וכל הנביאים חוץ ממשה רבינו ע"ה קבלו הנבואה מן האחרונה הנקראת מדת לילה, חוץ ממשה רבינו שהשיג ממדת רחמים הנקראת מדת יום שהיא מוכתרת ברוח הקודש הפנימי המתפשט בו תמיד, ועל כן לא נתנבא אלא ביום, ונקרא בכל מקום בשם המיוחד, ואף על פי שעל המדה ההיא נאמר למשה [להלן לג, כ] כי לא יראני האדם וחי. הקול נשמע למשה רבינו ע"ה ממנה ומשיג ומרגיש כי מן השמים העליונים בא אליו הדיבור. ועל הענין הזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה [בבא בתרא עה ע"א] פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה.

כלומר דרגתו של משה היא  שונה מדרגתם של האבות . ולפי  מדרגתו של משה ראה את המציאות באופן אמיתי יותר מהנביאים ומהאבות כמו שאומרת הגמרא חברותא יבמות דף מט עמוד ב

ומסבירה הגמרא:א. זה שאמר ישעיה "ואראה את ה'", בעוד שמשה רבינו אמר "לא יראני האדם וחי", אין בכך קושיה -כדתניא: כל הנביאים נסתכלו בהקב"ה באספקלריא [כלי הבטה] שאינה מאירה. ולכן הם חשבו שהם ראו את הקדוש ברוך הוא, אבל למעשה הם לא ראו!ואילו משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, ונוכח לדעת שלא ראהו בפניו!

אומנם יש איזה גבול עליון לידיעה של בן אנוש אבל משה רבנו שראה בדרגת אספקלריה מאירה הגיע לראיה הכי ברורה של המציאות שבן אנוש יכול לראות . והיות והקב"ה ברא את העולם כמידה כנגד מידה הידיעה הברורה של משה נתנה לו את האפשרות להגיע לגבול העליון של מידת הרחמים . כלומר במקום שיש מידת הדין יותר גדולה כתוצאה מקדושה רבה יותר יש באותו מקום מידת הרחמים גדולה יותר . כי ככול שאתה מתקרב לקב"ה יותר כך אתה מקבל יותר ויותר את מידותיו של הקב"ה כפי שהם באים לידי ביטוי בעולם כמו שנאמר בתהלים פרק פט

 (ג) כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם:

ואומר המלבי"ם תהלים פרק פט פסוק ג

(ג) כי אמרתי, והנה בעת בריאת העולם נתגלו שתי המדות כאחת, כי ראשית הבריאה היתה מצד החסד הגמור, כי אז לא היה עוד שום נמצא במציאות שיבטיח לו הקיום והמציאות, וחקי הטבע נתיסדו אז בלא הבטחה וחיוב קודם רק בחסד גמור, וז"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, שתחלת בנין העולם היה מצד החסד לבד אבל אחר שע"י חסדו ברא את העולם ויסד וחקק חקי הטבע בששת ימי המעשה, אז נתיסדה מדת אמונה, ר"ל שקיום הנמצאים אחר שבראם בחסדו, וכן קיום חקי הטבע אחר שחקקם בחסדו הוא מצד האמונה ומדת האמת, שהוא כאלו הבטיח אז שיעמדו החקים והנבראים כל ימי עולם ולא יפחתו מיניהם ולא יגרעו חקיהם, וחקי הטבע הקבועים הנוסדים על אמונה הם מן השמים שהוא מעולם הגלגלים ולמטה, כי למעלה מן השמים הוא עולמות השכליים ששם מקום הפלאות שהם למעלה מחקי הטבע שלנו, ועל זה אמר שמים תכין אמונתך בהם:

וכך מספרת הגמרא על משה  בחברותא ברכות דף לב עמוד א

אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב הוא, הרי זה דבר שאי אפשר לאומרו, שהרי לשון "הניחה לי" מלמד שכביכול תפסו משה להקדוש ברוך הוא, כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואינו מניח לו,⁽¹¹⁾ ואמר משה לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם לישראל.

ומי יכול לעשות דבר כזה כמו משה ? לתפוס את הקב"ה בבגדו וכאילו "להכריח"  את הקב"ה לסלוח לעם ישראל . את זה יכול לעשות רק מי שהמציאות ברורה לו לחלוטין שהוא מבין ויודע את ההשלכות של מעשיו וגם להיות במצב שהוא יכול לתפוס את "בגדו " של הקב"ה .

ולכן ההבנה שמידת הדין היא מידה כנגד מידה של מידת הרחמים . ולכן מי שרמת הקדושה שלו זה נביאות מידת הדין שבו הקב"ה מתייחס אליו הוא "רפה " ובהתאם לכך מידת הרחמים היא מידה שקימת אבל לא מידת הרחמים של שמו הגדול כמו שנאמר על משה  .

ועכשיו מובן למה שבר משה את הלוחות כי מידת הדין הקשה לא התאימה לדרגתם של עם ישראל ומי שהתאים לדרגתו עם ישראל היו הנביאים שמידת הדין שלהם היא "רפה" ומידה כנגד מידה מידת הרחמים היא יותר קטנה וזה מסביר את הגלות והסבל שעובר עם ישראל  וכך  כותב המשך חכמה דברים פרק ה פסוק כה

(כה) היטיבו כל אשר דברו. במדרש (ויקרא רבה לב, ב) חד אמר כהטבת הנרות, וחד אמר כהטבת הקטורת. הכוונה, דהם טענו שהתכלית הוא הבחירה, ואם יהא האדם מוכרח בהשגתו, אין תועלת בקיומו התורה מתוך הכרח. ובהשגתם הבהירה במעמד הר סיני, הלא היו המה מוכרחים כמו שאמרו (שבת פח, א) כפה עליהם הר כגיגית. לכן אם ישמעו מפי נביא, אז יהיו בעלי בחירה, הן בשכל שיוכלו לתלות איזו סיבה לבלי לשמוע בקול המצוה, הן בתאות החומר.

וכך ניתן להבין שקבלת התורה התקיימה בדרגתו של משה וזה  במידת הדין הקשה

שמות פרק יט

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת:

(יג) לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר:

וכנגד זה מידת הרחמים היית גדולה במתן תורה אומר רש"י שמות פרשת יתרו פרק כ

(טו) וכל העם ראים - מלמד שלא היה בהם אחד סומא.ז ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר (שמות יט ח) ויענו כל העם. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר נעשה ונשמע (שמות כד ז):

וגם מובן מדוע משה לא נכנס לארץ ישראל כי אם היה נכנס לארץ ישראל היה על מי שנמצא בארץ ישראל דין קשה ואז חס וחלילה עם ישראל לא היה נשאר והקב"ה היה משאיר את משה בלבד ואת כל תלמידי החכמים שהיו יוצאים ממנו וכך כותב אור החיים דברים פרק א פסוק לז

והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל (תענית כ"ט א) שאמרו בפסוק (במדבר י"ד א') ויבכו העם בלילה וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט' א) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' וז"ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית,

כלומר בזכות הדין הקשה ומידת הרחמים משמו הגדול של הקב"ה קיבלו עם ישראל את התורה אבל כדי לשרוד עד ביאת משיח צדקנו חל על העולם ללא משה רבנו מידת הדין "רפה" מצד אחד ומידת רחמים קטנה יותר מצד שני ולכן המסע של עם ישראל לעבר ימות המשיח זה מסע הכולל בתוכו את הגלות ואת הייסורים אבל זה בדיוק מה שהשאיר את עם ישראל כאומה אחת כ 3300 שנה ממתן תורה .

וזה בדיוק מה שאומרת הגמרא על משה שגזר ארבע גזרות על עם ישראל מתוך מידת הדין הקשה אבל אותם גזרות התבטלו על ידי הנביאים מתוך מידת הדין הרפה

חברותא מכות דף כד עמוד א

אמר רבי יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל.באו ארבעה נביאים, וביטלום.ואלו הן:א. משה אמר [דברים לג] "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב". אימתי ישכון ישראל בטח, רק כשיהיו צדיקים כעין יעקב.בא עמוס, וביטלה.[שנאמר] [עמוס ז] "חדל נא, מי יקום יעקב, כי קטן הוא"."חדל נא" - אותה ברכה שאמר משה "וישכון ישראל","מי יקום יעקב!?"- מי יוכל להיות חסיד כיעקב."כי קטן הוא" - קטנים, הם הטובים, שיהיו צדיקים כיעקב.וכתיב: [שם] "ניחם ה' על זאת [וגו']", שניחם ה' על הברכה שבירך משה.ב. משה אמר [דברים כח] "ובגוים ההם לא תרגיע", שלא יהיה לכלל ישראל מנוחה בגלות.בא ירמיה, וביטלה. ואמר: [ירמיה לא] "הלוך להרגיעו ישראל", שיהא להם מנוחה בגלותם.ג. משה אמר [שמות לד] "פוקד עון אבות על בנים",בא יחזקאל, וביטלה: [יחזקאל יה] "הנפש החוטאת, היא תמות"ד. משה אמר [ויקרא כו] "ואבדתם בגוים".בא ישעיהו ואמר: [ישעיה כז] "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ" וגו'. מלמד שלא יהיו אבודים בין הגוים.