פרשת דברים נחזור לעניין ברוריה וננסה להבין את המעשה שעשתה ברוריה לאחר שהתגלה לה שהתלמיד נשלח על ידי רבי מאיר לנסותה . מה מקרה ה"ראי " של מעשה ברוריה ? למה התוספות לא העירו על מעשה ברוריה ? למה הם לא העירו על מעשה רבי חייא ? למה קפץ הכובס והרג את עצמו בכתובות ? האם ברוריה טעתה ? האם הייתה כפרה לברוריה ? האם מה שעשתה ברוריה היה חלק מההוכחה שדעתן של נשים קלה ? ואיך זה קשור לשרה אימנו ?‏ח'/אב/תשע"ח

בס"ד

אומר רש"י מסכת עבודה זרה דף יח עמוד ב

ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא – שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא.

כלומר ברוריה חנקה את עצמה . וכשנודע לה חנקה עצמה

ואחד הקושיות של איתם הנקין כיצד תוספות לא מדבר על עניין "ההתאבדות " של ברוריה בנושא שיש בו דיון הלכתי ואומר הנקין ז"ל  תוספות לא דיברו בנושא כנראה שלא היה מונח לפניהם הגרסה של רש"י . בו ננסה להבין האם זה כך :

מסופר בגמרא ממש מעשה דומה ואני קורא לו מקרה "ראי"  וכך כתוב בחברותא קידושין דף פא עמוד ב

רבי חייא בר אשי, הוה היה רגיל, כל עידן בכל עת, דהוה נפל לאפיה [בנפילת אפים] בתפלתו, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע!⁽¹⁾יומא חד, שמעתינהו דביתהו [שמעה אשתו], כשהוא אומר כן.

אמרה: מכדי, הרי כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי?! הלא כבר כמה שנים שהוא פורש ממני מחמת זקנתו, ולשם מה עדיין חושש הוא מיצר הרע?יומא חדא, הוה היה רבי חייא בר אשי קא גריס בגינתיה [לומד בגינתו]. קשטה אשתו את נפשה, בקישוטי בשמים ואפרסמון, וחלפה, ותנייה קמיה [ושבה וחזרה וחלפה לפניו].אמר לה: מי מאן את?! אמרה לו: אנא חרותא [שם זונה מפורסמת בעיר], דהדרא מיומא [שהיום שבתי הלום]! תבעה רבי חייא בר אשי לדבר עבירה. אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא! אשמע לך, אם תביא לי את הרימון הנמצא בענף קטן שבראש האילן הזה.⁽²⁾שוור [קפץ לראש האילן], ואזל, ואתייה ניהלה, והביא לה את הרימון. כי אתא רבי חייא בר אשי וחזר לביתיה, הוה קא שגרה דביתהו תנורא [הבעירה אשתו את התנור].סליק, עלה רבי חייא, וקא יתיב בגויה [וישב בתוך התנור]. כי מרוב צער על שנכשל בעבירה, רצה לשרוף את עצמו.⁽³⁾

אמרה ליה: מאי האי?! מה הדבר אשר אתה עושה? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה. וסח לה את כל אשר קרהו בגינה.אמרה ליה: אנא הואי! לא חרותא היתה זו שפיתתה אותך, אלא אני עצמי הייתי זאת.לא אשגח בה, לא האמין לה, עד דיהבה ליה סימני, שהראתה לו את הרימון שנתן לה.אמר לה: אף על פי שאת היית זו, ולא עברתי שום עבירה בכך, עדיין צריך אני כפרה. כי אנא, מיהא, לאיסורא איכווני! שהרי התכוונתי לחטוא עם הזונה ההיא.כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.

כלומר יש כאן מקרה שרבי חייא בר אשי רצה להרוג את עצמו  ואומר רש"י מסכת קידושין דף פא עמוד ב

קא יתיב בגוויה - להמית את עצמו.

ולא ראינו שתוספות במקום מדבר על העניין כלומר יש כאן אמורא שרוצה לאבד את עצמו לדעת לפי רש"י ואין הערה אחת של התוספות בנידון ולכן יש לומר שאין זה קושיה על תוספות על מעשה  דברוריה . ויש לנו עוד מעשה שמופיע בגמרא על מי שאיבד את עצמו לדעת

אומר הבבלי בפרוש חברותא כתובות דף קג עמוד ב

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, באותו יום שנפטר בו רבי, נפקא בת קלא, יצאה בת קול, ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי - מזומן הוא לחיי העולם הבא!

היה שם ההוא כובס, אשר כל יומא הוה אתי קמיה, היה מגיע כל יום לביתו של רבי. אבל ההוא יומא שבו היתה "אשכבתיה דרבי" הוא לא אתא. כיון דשמע הכי, שיצאה בת קול והכריזה, והוא לא היה שם דוקא באותו יום, סליק לאיגרא, עלה לגג הבית, ונפל לארעא, ומית.

יצתה בת קול, ואמרה: אף ההוא כובס - מזומן הוא לחיי העולם הבא!⁽¹⁾

וגם כאן לא מצאנו שום קושיה של  התוספות במקום  אבל אולי כאן ניתן לתרץ שהיה כאן בת קול משמים  מה שלא היה אצל ברוריה .

ועל נושא הזה של אדם המאבד עצמו לדעת  מדבר השו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קיא

שאלה על דבר אחד שנכשל באיסור אשת איש וקבל על עצמו מכח תשובה דין ארבע מיתו' ב"ד להטביע עצמו בנהר שהוא חנק אי הוי כדין מאבד עצמו לדעת או נימא כיון דעושה משו' תשובה הוה ליה כדין מת על מטתו.

תשובה הנה לכאורה נראה דגם זה בכלל מאבד עצמו לדעת יחשב כי מוטב שיטלנו מי שנתנו ואל יחבל בעצמו כדאי' בפ"ק דע"ז גבי ר"ע והא דאמרינן בפ' הניזקין קפצו ונפלו לתוך הים היינו כמ"ש תוספת לפי שיראים היו מיסורים וכן האי קלסטרוני שקפץ לתוך האש היינו שהיה ירא מיסורין וכן אין להביא ראיה מהא דאיתא פ"ק דע"ז דף י"ח ע"ב גבי ברוריא איתתא דר"מ דחנקיה /דחנקה/ את עצמה לפי שפתתהו /שפיתה/ תלמיד אחד י"ל דבאמת שלא כהוגן עשתה גם בזה ומה"ט אפשר ערק ר"מ מפני כסופא גם אין להביא ראי' מהא דאי' שם /ע"ז/ דף י"ז הפורש ממינות מיית וכן גבי ר' אליעזר בן דורדיא שהניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצא נשמתו ויצאה בת קול ואמר ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא אי משום הא לא אריא דהתם לא איבד עצמו לדעת ממש רק מגודל הצער וחרטות חטאיו מת וכן פירש"י שם בפורש ממינות אם שבים ממהרים למו' מתוך צרה וכפיות יצרם וזו גזרת המלך עליהם למות עכ"ל אבל להמית עצמם ממש כנדון שלפנינו אפשר דהוי כמאבד עצמו לדעת אך יש להביא ראיה דכל כה"ג לא מקרי מאבד עצמו לדעת מהא דאיתא סוף קדושין דף פ"א ע"ב ר' חייא בר אשי הוי רגיל כל עידן דנפל על אפיה הוי אמר הרחמן יצילני מיצר הרע יומא חד שמעה דביתהו אמר מכדי הא כמה שנין דפריש לי' מנאי מ"ט קאמר הכי יומא חדא הוי קגריס בגינתא קשטא נפשה חלפה ותנייה קמיה א"ל מאן את א"ל אנא חרותא דהדר מיומא תבעה אמרה ליה אייתי ניהלי להך רומנא דריש צוציתא שוור אזל אייתה ניהלה כי אתא לביתו הוי כשגרא דביתהו תנור' סליק וקיתיב בגויה א"ל מאי האי א"ל הכי והכי הוי מעשה וכו' הרי להדיא דמשום תשובה מותר להביא על עצמו מיתה ממש ואל תשיבינו דא"כ למה אמרו המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר דלמ' עביד משום תשובה אי משום הא לא איריא דמן הסתם לא אמרינן שעשו משום תשובה אבל היכי דידעינן שעשה משום תשובה ודאי דאין בו משום איבוד עצמו לדעת ועי"ל דגם העוש' משום תשובה לקבל עליו דין מיתות ב"ד אף על פי שהוא זכור לטובה ותשובתו מקובלת מ"מ דינו כהרוגי ב"ד דג"כ אין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמו בכל דבר כמבואר בטי"ד סימן שמ"ה אכן לפי הטעם שכתב הרע"ב בפ' נגמר הדין אפשר לחלק מ"מ יהיה איך שיהיה מוכח מש"ס דקדושין דלעיל דלא הוי בכלל מאבד עצמו לדעת וכן מוכח בבראשית רבה פ' ס"ה בפ' תולדות גבי יקום איש צרידה שקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד ואמר עליו ר' יוסי איש צרידה בשעה קלה קדמני זה לגן עדן ואף שהיפה תואר כתב שם וז"ל נ"ל אף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו דלא יצא מכלל ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ויניח הדבר ביד ה' וממה שאמרינן בפ' הנושא בהאי כובס שהפיל עצמו מן הגג ומדר' אליעזר בן דורדאי ששם פניו בין ברכיו עד שיצאה נשמתו דאי' בפ"ק דע"א וזכו לעה"ב אין ראיה כי אולי מרוב עגמות נפש על חטאתם לא דקדקו או לא ידעו בדין ובחרו מות מחיים וזכו לעה"ב מפני תוקף תשובתם שהם טועים בענין מיתתם עכ"ל אכן כל דבריו לא נ"ל דמ"ש בפשיטות דאף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו זה ודאי אינו דבעשה כן משום תשובה ודאי לא יחשב בכלל מאבד עצמו לדעת כמו שמוכח להדיא מש"ס דקדושין מהא דר' חייא בר רב אשי וזה גם כן כוונת המדרש שם ומהאי דר' אלעזר בן דורדיא אין ראיה כמ"ש לעיל גם מהאי כובס אין ראיה דכיון דמשום צעריה דמצוה שציער שלא התעסק בקבורת של תלמידי חכמים כמו רבי לכך ג"כ לא נחשב בכלל מאבד עצמו לדעת ועוד דאף את"ל שאלו בא האי כובס לשאול בב"ד לא היה מורין לו כך מ"מ אחר מעשה שיצא בת קול וקמיה שמיא גליא דכוונתו היה לשמה חזינן דשפיר עביד ועיין בחידושי מהר"י טראני לכתובת /לכתובות/ שכתב דהאי כובס ג"כ עביד כן משום תשובה לקבל עליו דין שמים סקילה על שחילל שבת לפי שהשמש זרחה בשביל אשכבתיה דר' כדאיתא בירושלמי ע"ש דבריו באורך א"כ ג"כ מוכח דבשביל תשובה לא הוי בכלל איבוד עצמו לדעת ומזומן לחיי עה"ב כי במקום שבעלי תשוב' עומדי' אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד כנ"ל הקטן יעקב.

מסקנת הדברים של  השבות יעקב : א"כ ג"כ מוכח דבשביל תשובה לא הוי בכלל איבוד עצמו לדעת ומזומן לחיי עה"ב כי במקום שבעלי תשוב' עומדי' אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד

אבל אומר השבות יעקב על ברוריא : גבי ברוריא איתתא דר"מ דחנקיה /דחנקה/ את עצמה לפי שפתתהו /שפיתה/ תלמיד אחד י"ל דבאמת שלא כהוגן עשתה גם בזה ומה"ט אפשר ערק ר"מ מפני כסופא

כלומר יש כאן מצב אצל ברוריה שיכול להיות שהיא איבדה את עצמה לדעת מתוך שחזרה בתשובה אבל זה שרבי מאיר ערק למקום אחר בגלל הבושה יכול להיות שזה לא בגלל הבושה שאשתו "נפלה " עם התלמיד כי ברור לנו ש"הנפילה " שלה בא להראות את העוצמה של דברי חכמים שנשים דעתן קלה ולכן הבושה שלו נבעה בגלל שעשתה טעות וחנקה את עצמה לאחר שהבינה מה קרה .

וכתוב  באנציקלופדיה תלמודית כרך לח, מאבד עצמו לדעת [המתחיל בטור א]

העושה מעשה להרוג את עצמו, וקודם שמת שב בתשובה והתוודה והתחרט על מעשהו, אם נוהגים בו דיני המאבד עצמו לדעת, נחלקו אחרונים בדבר: יש סוברים שנוהגים בו, שאף על פי ששב אין כפרתו נגמרת אלא על ידי הבזיון שנוהגים בו כמאבד עצמו לדעת. ויש סוברים שאין נוהגים בו דיני המאבד עצמו לדעת, ומתאבלים עליו כשאר מתים, כשם שמתאבלים על הרגיל לעשות עבירה לאחר ששב בתשובה והתוודה, ואפילו חטא כל ימיו ולא שב אלא סמוך למיתתו.

אבל לפי כל הדעות יש במיתה כזאת כפרה גם למי שאיבד עצמו לדעת ואם נוהגים בו כדין שאיבד עצמו לדעת כל העניין הוא שלא מספיק מיתתו לכפרה והביזיון שאנחנו נוהגים בו  משלים את כפרתו .

ובספר שכתב הרב פסין אהרון הוא מספר על שאלה שנשאל על קריאת שם ברוריה לילדה

"אז אפשר לקרוא בשם זה על אף מה שקרה איתה בסוף חייה והשיב לי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א היה לה כבר כפרה"

כלומר גם אם נגיד שמעשה של ברוריה היה טעות כמו שאומר השבות יעקב  הרי לנו שברוריה כיפרה על מעשיה . מה גם שלפי ספר הדורות היא לא עשתה שום חטא חוץ ממחשבה של חטא

וכך כתוב בספר הדורות על מה שקרה עם ברוריה

פירש"י שלגלגה על מה שאמרו חכמים נשים דעתן קלות וכתבה בספרה חוץ מברוריה שלשלת הקבלה ל"ב א' ואמר חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מן התלמידים לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית ונכנס ר' מאיר תחת התלמיד (שלשלת הקבלה ) וכשנודע לה הדבר חנקה עצמה ומחמת כיסופא ערק ר' מאיר

ולפי הגרסה הזו של  ספר הדורות אותו תלמיד הפציר בברוריה אבל ברגע שהיא התרצת לו נכנס רבי מאיר תחת תלמידו ויש כאן הכי הרבה שנתכוון לאכול חזיר  ועלה לו טלה .

ואת הקשר של מעשה דברוריא לנשים דעתן קלה יש מדרש שמביא את הקשר

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק, ולמה ביום השלישי ולא ביום הראשון ולא ביום השני כדי שלא יהו אומה"ע אומרים הממו והלך ושחט את בנו, וירא את המקום מרחוק אמר אברהם מה אעשה אם אגלה לשרה נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן כ"ש בדבר גדול כזה, ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה, מה עשה אמר לשרה תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח, אמרה לו מה היום מיומים ומה טיבה של שמחה זו, אמר להם זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח, הלכה ותקנה המאכל, כשהיו בתוך המאכל אמר לה את יודעת כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם, אמרה לו לך לשלום, מיד וישכם אברהם בבקר ולמה בבקר אמר שמא שרה תחזור בדבורה ולא תניחני אקום בהשכמה קודם שתקום היא

נראה שמה שעשתה ברוריה בזה שחנקה את עצמה היה חלק מההוכחה שרבי מאיר ניסה במעשהו להוכיח שנשים דעתן קלה . ודברי חכמים חלים  גם על ברוריה כמו שהוא חל על שרה אימנו .וזה  תכונה שהקב"ה טבע בבריאה של האישה מיום בריאתה כמו שאומר צרור המור .