בס"ד
פרשת אמר האם עם ישראל שמע במעמד הר סיני זכור ושמור ? מה הקשר של זכור ושמור לחביבות מצוה ? מה גרם לרבי אלעזר להתיישב בדעתו ? האים לכל יהודי יש חביבות מצווה ? מה ההבדל בן עם ישראל ואומות העולם ? האם לעתיד לבא רק יישאר רק מי שחביב עליו מצוות השם ? יום שישי ט"ז אייר תשע"ז
פרשת אמר האם עם ישראל שמע במעמד הר סיני זכור ושמור ? מה הקשר של זכור ושמור לחביבות מצוה ? מה גרם לרבי אלעזר להתיישב בדעתו ? האים לכל יהודי יש חביבות מצווה ? מה ההבדל בן עם ישראל ואומות העולם ? האם לעתיד לבא רק יישאר רק מי שחביב עליו מצוות השם ? יום שישי ט"ז אייר תשע"ז
שבוע שעבר עסקתי בגמרא העוסקת ברבי שמעון בר יוחאי
וביציאה מהמערה
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב
איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם
אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי
דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן -
מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול.
איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול
ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר
לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי
מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. -
ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין
מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.
וכך הסברתי מה גרם לישוב דעתו של רבי אלעזר אחרי
היציאה השניה שבו "כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון"
וכך כתבתי בפרשת אחרי מות קדושים ט'/אייר/תשע"ז
כלומר אותו אדם הלך לקטוף הדסים שזה
חלק ממצות חובה של עונג שבת אבל רק זה רק
בהדס אחד וההדס השני הוא לכאורה מיותר
והטרחה היתרה יש בה גדר של עוזב חיי עולם לטובת חיי שעה ועכשיו רבי אלעזר היה צריך
להחליט אם הוא עושה מעשה של מכי באותו אדם ורבי שמעון יהיה צריך לעשות מסי לאחר
מכן . אומר רבי שמעון לבנו בו תראה כמה חביבין מצות על ישראל כלומר כנגד עזיבת חיי
עולם לחיי שעה יש חביבות מצווה של עם ישראל ואותו חיבוב מצווה שיש בעם ישראל נותן
משקל נגד לעזיבת חיי עולם לטובת חיי שעה ולכן במאזן הכולל גם לפי מידת הדין אותו
חיבוב מצווה מוציא את אותו אדם מגדר של
חייב מיתה ודאי ממידת הדין לספק ולכן כל המעשה היה בין השמשות בדיוק בזמן של ספק
חול ספק קודש ולכן רבי אלעזר הבין שיש כאן ספק של חייב מיתה ולכן הגמרא אומרת יתיב
דעתייהו כלומר רבי אלעזר לא "הפעיל"
את "המכי " ורבי שמעון לא היה צריך להפעיל את "המסי "
לסיכום יוצא שחיבוב מצווה מכניס ספק אם אדם שעוזב
חי עולם לחיי שעה חייב מיתה מצד מידת הדין ולכן רבי אלעזר הפסיק את "המכי
" ודעתו התיישבה .
ועכשיו אני רוצה להעמיק ולהבין מדוע חביבות מצווה
היא משקל נגד לעוזב חיי עולם לחיי שעה וגרם לרבי אלעזר להתיישב בדעתו ולמה מקרה
מסוים של אדם אחד שגם מוגדר "סבא"
כלומר אדם זקן ומכובד ולמה התיישבה דעתו גם לגבי כל המקרים של עוזב חיי
עולם לחיי שעה הרי יש מקרים שבהם כמו החורש יש עוזב חיי עולם לחיי שעה ואין בו את
הגדר של כמה חביבין מצות על ישראל
ובכל מקרה מובן שגם במקרה כזה דעתו של רבי אלעזר התיישבה ואם היה רואה את אותו חורש לאחר המקרה של "הסבא"
הוא לא היה "מכי " ורבי שמעון לא היה צריך ל "מסי "
דרך אגב ההבדל בן מכי למסי זה ההבדל בן כ' ל ס' כלומר בן 20 ל 60
שזה 40 כלומר כדי לגרום למי שרבי אלעזר
גרם לו למכי צריך תהליך של בריאה שהוא 40
כנגד 40 יום של יצירת הוולד וזה תהליך ה מסי .
וכדי להבין את העניין נראה את תלמוד בבלי מסכת ראש
השנה דף טז עמוד א
אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין
ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה
בתחלתה - מריעין לה בסופה. מאי טעמא - דלא איערבב שטן.
ואומר רש"י מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל
מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו.
אומר כאן רש"י שהשטן רואה שישראל מחבבין את
המצוות אין יותר לשטן יכולת קטרוג ולהבין למה אומר השם משמואל דברים פרשת כי תבוא
והנה בש"ס ר"ה (ט"ז ב) למה
תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן,
וברש"י כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו, ופירשנו שמאחר שרואה
שמחבבין את המצוות הרי עושין תשובה מאהבה והזדונות נעשות כזכיות, א"כ מתירא
לקטרג ולהביא עוד חבילות של עבירות פן עשו תשובה גם על אלו ומן העבירות יהיו
זכיות, ומתבהל ואינו יודע מה לעשות, כי תשובה היא דבר המסור ללב ואין מכיר בה אלא
היודע תעלומות, וכל עוד שלא ראה את ישראל מחבבין את המצוות אינו חושש לומר שמא עשו
תשובה מאהבה כי חזקה היא לו שלא נשתנה, אבל כשרואה שישראל דבוקין באהבה שוב יצא
הדבר מחזקתו קרוב הדבר בעיניו שעשו תשובה גם על העבירות אלו שקטרג עליהן כבר,
וא"כ אם יוסיף לקטרג ולהביא חבילות של עבירות שמא עשו תשובה מאהבה גם על אלו
ונמצא גחלים הוא חותה על ראשו:
מפרש את העניין השם משמואל שהשטן רואה את ישראל
מחבבין את המצוות זה ראיה לכך שהם עשו תשובה מאהבה ואם עשו תשובה מאהבה העברות
הופכות לזכויות ולכן זה כבר לא משנה כמה עברות הוא ימצא בהם יש בהם חזקה שעשו
תשובה מאהבה וכל העברות יכולות להפוך לזכויות ולכן אין לו יותר יכולת קטרוג על עם
ישראל כי ככול שהוא יקטרג עליהם אם עשו תשובה מאהבה אותם עברות יהפכו לזכויות וזה
כאילו הוא עושה פעולה הפוכה לפעולת הקטגור וידוע שקטגור לא יכול להפוך לסנגור הוא "מתערבב"
כלומר משתתק .
אם כך יוצא לנו שגם רבי אלעזר הבין את העניין של
פעולת כמה חביבין מצות על ישראל! והבין שאפילו הוא רואה אדם עוזב חיי עולם
לחיי שעה חזקה על עם ישראל שיש בהם את חיבוב המצווה שמראה על אהבת הקב"ה ולכן
יש להם חזקה שיכולים לחזור בתשובה מאהבה ואז אותו חיסרון שהוא רואה בהם עכשיו יכול
להפוך ליתרון על ידי הפיכת העברות לזכויות ולכן כל אחד מישראל יש בו את מידת אהבת
השם ומידה זו מוציאה אותו מודאי חייב מיתה בידי שמיים גם לפי מידת הדין לספק כי
אולי יחזור בתשובה מאהבה והעברות יהפכו לזכויות ולכן לא יכול רבי אלעזר להסתכל
עליו במידת הדין שיגרום לו להפוך לגל עצמות ולכן התישה דעתו של רבי אלעזר שגם לפי מידת הדין אין הוא
חייב מיתה בידי שמים . וכאן מובן העניין שאחרי שרבי שמעון יצא מן המערה בפעם
הראשונה ומידת הדין הפכה את החורש לגל עצמות אותו ספק שהחורש יחזור מתשובה מאהבה
גרמה לכך שהם יצטרכו לכפר על צורת ההסתכלות שלהם ולכן כתוב איתיבו תריסר ירחי
שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
ועדיין צריך להבין האם המידה הזאת שחבבין מצוות על
עם ישראל נמצא בכל יהודי או יש רק ספק אם הוא נמצא בכל יהודי ?
וכתוב בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כז עמוד א
ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי
משתמעי? והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן
יכולה לשמוע! – לכך מאריך בשופר. – למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא,
וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה – יצא? תא שמע: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים –
אין בידו אלא אחת. אמאי? תיסלק ליה בתרתי! – פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן. תא
שמע: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול
הברה שמע – לא יצא. אמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא! – אלא: תרתי קלי
מחד גברא – לא משתמעי, מתרי גברי – משתמעי. – ומתרי גברי מי משתמעי? והא תניא:
בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא (יהו שנים קורין) +מסורת הש"ס: [יהא
אחד קורא]+ ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא: בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קורין.
אלמא: כיון דחביב – יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב – יהיב דעתיה ושמע. אלא למה
מאריך בשופר? – לידע שמצות היום בשופר.
הגמרא מביאה כראיה שלא ניתן לשמוע שני קולות מאדם
אחד ממעמד הר סיני ששם נאמר זכור ושמור בדיבור אחד ונאמר מה שאין הפה יכולה
לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע! אבל
מסקנת הגמרא שאכן ניתן לשמוע שני קולות מאדם אחד כי דבר שהוא חביב על האדם הוא
נותן את דעתו ויכול לעשות הפרדה בן הקולות ולשמוע את שני הקולות שנאמר כיון דחביב – יהיב דעתיה ושמע
כי אם באמת נגיד שלא ניתן לשמוע שני קולות מאדם
אחד כיצד עם ישראל קיבל במעמד הר סיני את מצות זכור ושמור אם לא היה מסוגל לשמוע
ואם לא יכול לשמוע מדוע הקדוש ברוך הוא אמר את זה בדיבור אחד ולכאורה לא יכלו
לשמוע שום דבר לא את הזכור ולא את השמור כי הם נאמרו בדיבור אחד ואם אדם לא יכול
לשמוע הוא לא יכול לשמוע שום דבר . אם כך יוצא לנו שכל עם ישראל שעמד במעמד הר סיני כולל כל
הנשמות של עם ישראל וכולם שמעו את זכור ושמור והם קבלו על עצמם את הזכור והשמור אז
ברור לנו שבכל יהודי יש את המידה חבבין מצוות על עם ישראל כי אחרת לא היו
יכולים לקבל את התורה כי אם המצוות לא היו חבבין עליהם לא יכלו לשמוע את זכור
ושמור ולכן יש להגיד שבכל יהודי את הפוטנציאל של חזרה בתשובה מאהבה ולכן ברור לנו
למה דווקא זה מה שישב את דעתו של רבי אלעזר כי הוא הבין שבכל יהודי ששמע במעמד מתן
תורה את זכור ושמור יש בו את המידה של חבבין מצוות על ישראל .
וכדי להבין את ההבדל בן עם ישראל לאומות העולם
אומר תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד א
מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה
בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו
ויוצא, שנאמר: ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו. מקדיר, והא
אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זימני דמשכא להו
תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור,
בעוטי מי מבעטי.
בעם ישראל יש את חביבות המצוות כחלק מהותי מהם ולכן
קבלו את התורה עליהם אבל אומות העולם לא רצו לקבל עליהם אפילו 7 מצוות בני נח וזה
מה שמבדיל אותם מעם ישראל וזה מה שיגרום לכך שמי שאין במהותו חביבות מצוות לא יכול
להישאר לעתיד לבא בתוך עם ישראל כי המציאות הקשה תגרום לו להתרחק מעם ישראל כי רק
קבלת התורה באהבה שגורמת לחביבות המצוות יכולה להשאיר את האדם בתוך העם היהודי בתוך
הקושי של הגלות וכל שכן בימי ביאת המשיח .
וכך כתוב תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב
באחרית הימים
והתניא: אין מקבלין גרים לימות המשיח,
כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! אלא שנעשו גרים גרורים, ומניחין
תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם כיון שרואין
מלחמת גוג ומגוג, אומר להן: על מה באתם? אומרים לו: על ה' ועל משיחו, שנאמר: למה
רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [וגו'], וכל אחד מנתק מצותו והולך, שנאמר: ננתקה את
מוסרותימו [וגו'],
אומרת הגמרא שברגע האמת מי שיכנס לעם היהודי אבל
באמת לא שייך לעם ישראל אין לו את חביבות המצוות ואת אהבת השם שיגרום לו להישאר בתוך העם היהודי והוא
יעזוב ויבעט במצות .
ותכונה זו של אהבת הקב"ה שמתוכה נובעת חביבות
המצוות היא הבסיס המהותי ליהודי וזה הבסיס לכך שגם אם יהודי זה עוזב חיי עולם לחיי
שעה אין מידת הדין תפעל בו ולכן רבי אלעזר הפסיק את "המכי " והתיישבה
דעתו .
