בס"ד
כותב הקיצור שולחן ערוך סימן לב סעיף א
הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם
הוא, אי - אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק
את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את - עצמו בדברים המברין והמחלימים את
הגוף, וכן הוא אומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם.
וכותב הילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן קנא - דיני קדושת בית הכנסת סעיף ו
אולם יש מקום לאסור בזמנינו את עישון
הסיגריות מצד אחר, אחר שהרבה מגדולי הרופאים קבעו בהחלט שסכנה נשקפת לבריאותם של
המעשנים, ואף גורמים סיכון לנמצאים בסביבתם, ולכן יש מקום לאסור את העישון על פי
הדין, וכמו שהזהירה התורה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ושומר נפשו ירחק מהם, ואם קשה
עליו להפסיק העישון בבת אחת, צריך לצמצם ולהפחית מעט מעט מהעישון עד שיפסיק לגמרי
מהעישון. [ילקוט יוסף, על הלכות קס"ת וביהכ"נ
עמוד רמא. ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פרק ז הערה טז. הליכות עולם חלק א' עמוד רסו].
ושני כותבי ספרי הלכה מעמידים את "ונשמרתם לנפשותכם" כציווי לשמירת הגוף . וצריך לעיין בדבר כי
המקור של נשמרתם לנפשותיכם נמצא בפרשה שלנו
כתוב בדברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק טו - יט
(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם
מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר
יְקֹוָ֧ק אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:
(טז)
פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל־סָ֑מֶל
תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה:
(יז) תַּבְנִ֕ית
כָּל־בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל־צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר
תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם:
(יח) תַּבְנִ֕ית
כָּל־רֹמֵ֖שׂ בָּאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל־דָּגָ֥ה אֲשֶׁר־בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת
לָאָֽרֶץ:
(יט) וּפֶן־תִּשָּׂ֨א
עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ
וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ
לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙
הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם:
ואומר המדרש הגדול דברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק טו
טו) ונשמרתם מאד
לנפשתיכם. אם שומרין אתם מה שאני אומר לכם, נפשותיכם אתם
שומרין.
כי לא ראיתם כל תמונה. מגיד שאין הקדוש
ברוך הוא גוף ובעל תמונה, שאלו היה גוף וגויה היה נראה. וכן הוא אומר ואל מי
תדמיוני ואשוה (ישעיה מ, כה). ואלו היה גוף היה דומה לשאר גופות.
ד"א כי לא ראיתם כל
תמונה. ולהלן הוא אומר ויראו את אלהי ישראל (שמות כד,
י), הא כיצד כבודו ראו אותו לא ראו. וכן הוא אומר כי לא יראני האדם וחי (שם לג,
כ).
כלומר בפשט הדברים התורה בפרשה שלנו לא מדברת על
שמירת הגוף היא מדברת על שמירת הנפש . התורה מזהירה אותנו לא להיכנס לתחום של
עבודה זרה שנמצא בתוך פסל ותמונה כי הקב"ה אינו בעל גוף ואינו בעל תמונה .
וכך כותב הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים דף ח עמוד א
ונשמרתם מאד לנפשותיכם. זו אזהרת הרהור
עבודת גלולים שאין אדם נתפש על הרהור עבירה חוץ מעבודת גלולים שנאמר (תהלים סו)
און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ובעבודת גלולים נתפש על ההרהור שנאמר (יחזקאל יד)
למען תפוש את בית ישראל בלבם:
כלומר האזהרה של נשמרתם לנפשותיכם אינו בתוך הנזק
הגופני של האדם והוא יותר בתוף הנזק הנפשי שפוגע בנפש האדם .
העניין של הנזק הגופני לאדם נידון בגמרא וכך כותבת הגמרא חברותא מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב
ומסקינן: אלא, במחלוקת תנאים היא שנויה, דאיכא
למאן דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, וכך סוברת משנתנו.ואיכא מאן דאמר: אדם
רשאי לחבל בעצמו, וכך סוברת הברייתא.(7)
כלומר יש מחלקות בגמרא האם אדם יכול לחבול בעצמו
או לא ומסכמת הגמרא שיש כאו מחלוקת תנאים האם אדם יכול לחבל בעצמו או לא וגם לאותו התנא שחושב שאדם לא יכול
לחבול בעצמו נלמד ממקום אחר בתורה ולא מנשמרתם לנפשותכם .
אומרת הגמרא חברותא מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב
ומסקינן: אלא התנא שסובר אין אדם רשאי לחבל בעצמו,
האי תנא הוא:
דתניא
בברייתא: אמר רבי אלעזר הקפר ברבי:(18) מה תלמוד לומר בפרשת
נזיר [במדבר ו יא]: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" וכי באיזה נפש חטא
זה!?(19)אלא - שציער עצמו מן היין,(20)
ועל כן הוא קרוי "חוטא".ומכאן נלמד שאסור לאדם לצער את עצמו, כי הלא
דברים אלו בקל וחומר הם למדים:ומה זה הנזיר, שלא ציער את
עצמו, אלא מן היין, נקרא "חוטא", המצער את עצמו מכל דבר,(21)
על אחת כמה וכמה שהוא נקרא "חוטא".
כלומר הלימוד שאדם לא יכול לחבול בעצמו נידון מקל וחומר מנזיר אומנם ניתן להגיד שמדובר בחובל את עצמו שיש לו רפואה ולכן נקרא מצער את עצמו אבל אדם החובל בעצמו ואין לו רפואה מלאה זה דבר אחר . ואולי ניתן ללמוד את זה מדברי הגמרא חברותא מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב
ודנה הגמרא: מאן, מי הוא, התנא דשמעת ליה דאמר:
אין אדם רשאי לחבל בעצמו?(8)
אילימא
[אם נאמר]: האי תנא דברייתא דלקמן הוא, דתניא: "ואך את דמכם
לנפשותיכם אדרש" [בראשית ט ה] רבי אלעזר אומר: מיד נפשותיכם - ממי
שיהרוג את עצמו, אדרש את דמכם.(9)
ונאמר: כשם שאסור לאדם להרוג את עצמו, כמו שדרש רבי
אלעזר, כך אסור לאדם לחבול ולהזיק את עצמו.ודחינן: ודלמא, שמא, רבי אלעזר
סבר: מותר לאדם לחבול בעצמו, וקטלא שאני, שהרי רציחה חמורה מסתם הכאה
וחבלה.ושוב יש לדון מי הוא התנא שאומר: אין אדם רשאי לחבול בעצמו?
והשולחן ערוך חושן משפט כותב בסימן תכ סעיף לא
(ג')
החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, ((ד') פטור); {לט} אחרים שחבלו בו, יז'}
חייבים.
ויש מפרשים שהכרעת השולחן ערוך הוא לשיטת רבי
אלעזר הקפר . אבל בכל מקרה אדם החובל בעצמו לא נלמד מנשמרתם לנפשותיכם .
אבל בנושא דומה יש הכרעה של הגמרא לחיוב וזה המקלל
את עצמו
אומרת הגמרא חברותא מסכת שבועות דף לו עמוד א
שנינו במשנה: והמקלל עצמו וחברו בכולן - עובר בלא תעשה.אמר
רבי ינאי: ודברי הכל, חייב במקלל עצמו וחברו בכינויין. דלא ילפינן ב"אם
אינו ענין לנוקב שם ה', תנהו ענין גם למקלל עצמו וחברו" שאינו חייב אלא בשם
המיוחד, כי שאני מקלל עצמו וחברו, שהם אינם בסקילה כמקלל אביו ואמו, אלא בלאו
גרידא.מקלל עצמו מנלן? - דכתיב: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד!
". שהצטווינו לשמור נפשנו. ובכלל זה, שלא לקלל עצמנו. וחיוב שמירה זאת הוא
איסור לאו, וכדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר 'השמר', 'פן',
ו'אל' - אינו אלא לא תעשה! והכא הרי כתיב: השמר לך!מקלל חבירו מנלן -
דכתיב: "לא תקלל חרש". והרי זה לאו מפורש, שבכלל חרש התרבו כולם.
כלומר המקלל את עצמו עובר על לא תעשה ולוקה מהתורה מלקות .יוצא לנו שאדם שמכה את עצמו פטור ואין עליו מלקות מהתורה אבל אדם המקלל את עצמו לכולם עובר על לא תעשה ולוקה . יוצא לנו שקללה שהיא לא נזק לגוף יותר קשה מאשר נזק לגוף . וזה לכאורה מתאים יותר לנשמרתם לנפשותיכם שהוא אזהרה על הנפש ולא על הגוף . וזה מתאים למדרש תנחומא (ורשא) פרשת פינחס סימן ג
רבי שמעון אומר מנין אתה אומר שכל המחטיא
את חבירו קשה מן ההורגו שההורגו בעה"ז יש לו חלק לעה"ב והמחטיאו הורגו
בעה"ז ולעה"ב,
ומה באמת מכריע השולחן ערוך בנושא של סכנה לגוף ?
כותב השולחן ערוך חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז סעיף י
(ס')
כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך,
או: איני מקפיד בכך, (ע') מכין אותו מכת מרדות, (פ') והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב
(צ').
מתוך פשטות דברי השולחן ערוך שמירה על הגוף בסכנה ממשית הינו רק מדברי סופרים כי מה שכתוב שמכים אותו מכת מרדות זה בדרבנן . וגם כאן השולחן ערוך לא מסתמך על ונשמרתם לנפשותכם שכתוב בפרשה שלנו והבאר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז סעיף י כותב שיש אפשרות שזה מדרבנן אבל יש אפשרות שזה מדאורייתא אבל לא לוקים עליו מהתורה
ע. ס"ל דהם מדרבנן ואסמכינהו אקרא
כדלעיל ס"ט ומ"מ מכין עליהם כמו שאר מצות דרבנן א"נ קים להו שהם
מדאורייתא ואין לוקין עליהם כדאשכחן חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו
ב"י ביו"ד סימן קט"ז:
וכך ניתן להבין מהשולחן ערוך חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז סעיף ט
ח] {יב} (מ') הרבה דברים ח'}
אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וקצתם נתבארו בטור יו"ד סי' קט"ז,
ועוד יש דברים אחרים (נ') ואלו הם: לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה,
ולא ישתה בלילה מהבארות ומהאגמים, שמא יבלע (נ*') עלוקה והוא אינו
רואה. הגה: וכבר
כתבתי דברים אלו סימן קט"ז ביורה דעה וע"ש.
והמקור לדברי חכמים בנידון שלנו הוא לא מנשמרתם
לנפשותיכם הוא מהישמר לך
אומר הסמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז סעיף ט
יב] הרבה דברים אסרו כו'. מדכתיב [דברים ד' ט'] השמר לך ושמור נפשך מאד:ואת שני הדברים מחבר הדרך פקודיך מצות לא תעשה לט חלק המחשבה אות ד
ד) ונ"ל להעיר עוד בטעם, שהמצוה הזאת מלמדת לאדם, שצורתו
זאת תאר אדם נעשית רק לשכל ולנפש, ובזולת שכל ונפש לא יקרא אדם, ע"כ הזהירה
התורה שלא יעשה התאר הנכבד הזה צורת אדם, דכיון שאי אפשר לו לעשות התאר הזה בנפש
ושכל לא יעשנו כלל. מזה נדע שהאדם שאינו הולך אחר השכלת נפשו במושכלות התורה ונוטה
אחר החומריות, הוא כאילו אין לו מציאות אדם כלל והוא גרוע מהבהמה, והצורה הנכבדת
הזאת נבראת רק לתשמיש השכל והנפש. וזה יש לכוין בטעם המבואר במשנה תורה ונשמרתם
מא"ד (אותיות אד"ם) לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וכו' [דברים ד טו],
רצונו לומר כיון שלא ראיתם כל תמונה נאסר לכם תמונה. מזאת המצוה תדעו ותשכילו ענין
שמירת הנפש שהיא העיקרית בתאר אדם.
מסקנת הדברים שנשמרתם לנפשכם הוא העיקר וזה שמירת
הנפש שהקב"ה נתן לנו כפיקדון ומחובתו של כל אדם לשמור את הנפש דרך מצוות
התורה . ושמירת הגוף הוא חלק משמירת הנפש כי ללא הגוף אין ביכולת האדם לקיים את
התורה ולשמור את הנפש שנתן לו הקב"ה . הדרך היחידה לשמור על הנפש היא לקיים את התורה
כפי שקיבלנו אותה מהקב"ה וכמו שקבלנו אותה יש לנו חובה לקיים אותם . קבלנו
אותה ללא תמונה ויש בחובתנו לקיים אותה ללא תמונה . קיום של תמונה בעולם שלנו יכול
להביא אותנו להרהור של עבודה זרה והרהור בעבודה זרה הוא מעשה ועבירה מהתורה . מתוך סדרי העדיפות של
הגמרא אנחנו מבינים את סדרי העדיפות שיש ולכל יהודי דבר ראשון זה לשמור על הנפש
בעדיפות ראשונה ועדיפות שנייה זה לשמור על הגוף . ומה קורה כאשר יש התנגשות בן
סיכון הנפש לסיכון הגוף ?
אומרת הגמרא חברותא מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: היו חילוקי דעות בענין זה, ונמנו עמדו למנין, וגמרו
את הדין בעליית בית נתצה [שם האיש] בעיר לוד שם דנו בכך,
והוחלט:
על כל העבירות שכתובים בתורה, אם אומרין לאדם:
"עבור! ואז אל תהרג" -
אכן יעשה כן: יעבור ואל יהרג, מפני שאמרה תורה
(ויקרא יח): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני
ה'". היינו שחוקי ומשפטי התורה ניתנו ל"וחי בהם" - ולא שימות בהם.
חוץ משלושת עבירות הללו: עבודה
זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמבואר בהמשך(8)
ולי נראה שחלק מהסמכות של חכמים לקבוע סדרי עדיפות
כאלו מגיע גם מתוך מה שקבעה התורה ונשמרתם לנפשותיכם שיש לחכמים את
הכוח לקבוע את הגדרים של ונשמרתם לנפשותיכם ואולי זה הקשר לשימוש בביטוי ונשמרתם לנפשותיכם
כאשר מדובר בסיכון נזקי הגוף .
וכך אומרת הגמרא חברותא מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
כי אתא כשהגיע רבי דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: לא
שנו שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא שלא בשעת [השמד] גזירת המלכות, אבל
אם הגוי אונסו בשעת גזירת המלכות לעבור אפילו על מצוה קלה [ובהמשך
יבואר מה היא מצוה קלה] - יהרג ואל יעבור! כדי שלא ירגילו הגוים להמריך את
לבבות בני ישראל(16).
וכך כותב החברותא - הערות סנהדרין דף עד עמוד א הערה
(16).
כן מבאר רש"י. הראשונים, עיין יד רמ"ה, מבארים עוד, שיש בכך משום קידוש
ה'. והר"ן מבאר פירוש זה, וזה לשונו: "וטעמא דמילתא, שבשעה שאומות העולם
חושבין לבטל ישראל מן התורה - צריך לעשות חיזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן. ומוטב
שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל! בזמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל
בכלל. ואם שמע להם אפילו בחדרי חדרים - הדבר מתפרסם, מפני שמצאו שהועילו גזירתם.
ולפיכך יהרג ואל יעבור, וזהו קידוש ה' ואהבת המקום הכוללת לכל בני ישראל".
עוד מבאר היד רמ"ה, אם יוותרו להם על מצוה קלה יבא הדבר שיתלמדו להעביר אותנו
על שאר דברים, ותוצאותיו מי ישורנה.
כלומר המשקל בין נזקי הנפש לנזקי הגוף שואב את
כוחו מתוך הפסוק ונשמרתם לנפשותיכם שנותן
משקל יתר לנזקי הנפש על נזקי הגוף וכך במקרים אלו הכריעו חכמי ישראל שעדיף
להיהרג ולא לעבור . ובמקרים מסוימים הכריעו שעדיף נזק הנפש על פני נזק הגוף כמו
למשל תלמוד בבלי
מסכת יומא דף פה עמוד ב
רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה:
חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.