בס"ד
פרשת מטות
שניים שהיו מהלכין בדרך למי היו המים שייכים ? מה היה דעתו של רבי עקיבא
לפי המהרש"א ? האם אדם צריך להכניס את עצמו לספק סכנה בהצלת חברו ? האם חייך
קודמים רק כאשר יש אומדנא שאם לא תגיע הצלה ממקום אחר האדם השני ימות מצמא ? האם המים במקרה של אומדנא שחייך
תלויים בהם הם ממון או נפש ? האם מותר לגנוב מהשני את המים וכיצד זה קשור לגנוב
פתק של ה ס.ס בזמן הנאצים להצלת עצמך ? אם המים שייכים לשניהם למה לא ייתן מים
לשני ? מה ההבדל בין חנק למניעת מזון ? האם מניעת מזון יכולה להפוך לרציחה כמו חנק
? מה לומדים מנחום איש גם זו ? האם הסברא של רבי עקיבא היא רק כאשר חייך קודמים
גורם למות אחד ולא שניים ולכן זה סברא מדרבנן ולא כלל קבוע בכל מקרה ? כ"ג/תמוז/תשפ"ב
האם יהרג ובל יעבור הוא דין מהתורה או מדרבנן ? חלק ה
צריך להבהיר שכל מה שאני כותב אינו להלכה והוא עניין של ריתחא דאורייתא
כל נושא ייהרג ובל יעבור קשור באופן הדוק
למה שכתוב בגמרא חברותא מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א
וכיצד מפרשים את מה שאונרת הגמרא
"וחי
אחיך עמך",ופירש רבי אלעזר: אהדר ליה, אם
לקחת ממנו ריבית, החזר לאחיך הלוה את הריבית, כי היכי דניחי בהדך. בכדי
שיוכל לחיות עמך.ומקשה הגמרא: ורבי יוחנן, הסובר ש"ריבית קצוצה אינה
יוצאה בדיינים", האי "וחי אחיך עמך", מאי עביד ליה? - למה
נדרש הפסוק?ומתרצת הגמרא: מבעי ליה הפסוק נצרך, לכדתניא - למה
ששנינו:שנים שהיו מהלכין בדרך במדבר, או בכל מקום אחר שאין בו מים,וביד
אחד מהן היה קיתון [כד] של מים. והמים שבכד היו שייכים לו. ובכד לא היה
מספיק מים להחיות את שניהם עד שיגיעו למקום שיש שם מים.באופן, שאם שותין שניהם כל
אחד מחצית הכד, הרי הם מתים לאחר זמן, כי לא יספיק להם המים עד שיגיעו
לישוב.ואם שותה אחד מהן את הכד כולו, מגיע הוא לבדו לישוב,
אך חבירו בוודאי ימות. מה יעשו?דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, יתחלקו
במים בשווה לצורך חיי שעה, וימותו לאחר זמן. ואל יראה אחד במיתתו של
חבירו, על ידי שישתה רק הוא והשני ימות בצמא.עד שבא רבי עקיבא ולימד
דין חדש, הכתוב אומר "וחי אחיך עמך", הוי אומר, חייך קודמים
לחיי חבריך, ללמדינו כי כל החיוב להחיות את אחיך היינו דוקא "עמך",
כשגם אתה תוכל לחיות איתו, אבל במקום שחיי אחיך הוא במקום חייך, חייך קודמים.
הגמרא לא מפרשת דבר מהותי למי שייכים המים
?
וביד אחד מהן היה קיתון [כד] של מים
כותב המהרש"א [חדושי אגדות] מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א
וחי אחיך עמך חייך קודמין וכו' דמלת עמך משמע
שיהא הוא טפל לך ונראה לפי הדרש דרבי עקיבא דאם היה הקיתון של מים של שניהם דמודה
רע"ק לבן פטורא דשניהם ימותו ואל יראה כו' ואפשר דהיינו טעמא כדאמרינן דמאי
חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך וק"ל:
והמהרש"א מחדש בנראה לי
שאם הקיתון היה שייך לשניים היו מתים שניהם ומה שאמר חייך קודמים זה רק כאשר המים שייכים
לך ועדיין אומר המהרש"א קשה לי .
אכן הדבר הזה קשה כי יש כאן אל תעמוד על דם רעיך
ואתה מחויב לתת לשני את המים כי אם המים הם ממון אדם צריך לתת את כל ממונו כדי לא
לעבור על לאו מהתורה ולכאורה אתה חייב לתת לשני את המים . בנתינת המים אתה לא ממית
את עצמך עכשיו אתה רק נכנס למצב סכנה שהוא אומדנא שאם לא תמצא מים עד שתגיע ליישוב
תמות חס וחלילה בצמא אבל ברגע זה אין אתה נמצא בסכנת מיתה מיידית ויוצא שהמים
"שיכים" גם לשני .
וכך כותב השו"ת להורות נתן תוכן העניינים חלק יא
-
ב"מ (סב א) בשנים שהלכו בדרך וביד אחד קיתון של מים דרש בן פוטירא מוטב שישתו
שניהם וימותו - עד שבא ר' עקיבא ולימד חייך קודמין - במהרש"א שם דאם היה
הקיתון של שניהם גם רע"ק מודה לבן פוטירא דמאי חזית וכו' - קושיית החת"ס
ומנחת חנוך (מצוה רצ"ו) על תוס' סנהדרין (עד ב) דבאינו עושה מעשה לא אמרינן
מאי חזית והרי לבן פוטירא אף באינו עושה מעשה אסור להחיות את עצמו - מחדש דהא דאמר
בן פוטירא שישתו שניהם היינו היכי שבעל המים לא ימות מיד - בכס"מ (פ"א
מרוצח) דחייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו - בסמ"ע (סי' שפ"ח)
שאם כבר בא עליו הנזק אסור לסלקו בידים כשגורם עי"ז היזק לחבירו.
וכך כותב הכסף משנה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד
[יד]
כל היכול להציל ולא הציל וכו'. בס"פ בן סורר ומורה (דף ע"ג) מניין לרואה
את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו
ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת"ל
והשבותו לו אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימטו לא קמ"ל.
וכתב הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש
חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו'
בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל. ונראה שהטעם
מפני שהלה ודאי והוא ספק:
כלומר אדם חייב להכניס את עצמו לספק סכנה עכשיו
כדי להציל את חברו וגם נראה מאוד תמוה שבעניין כזה מהותי הגמרא לא מעמידה את עניין
בעלות על המים בצורה ברורה ונראה לי שאם שנים הולכים במדבר הם מסכמים מראש שהמים
שייכים לשניהם כי אחרת איך יסכים מי שלא שייך לו המים להיכנס למדבר בלי שיהיה לו
מים . ועוד צריך להגיד שכאשר הולכים במדבר המים כבדים ולכן יש חלוקה של נשיאת המים
בין שניהם כך שפעם זה לוקח ופעם זה לוקח
ולכן הבעלות של המים מסתמא של שניהם .
אפשר לומר שכל החידוש של רבי עקיבא בחייך קודמים
במקרה ואתה לא עומד בסכנת חיים מידית והמים שייכים לך ורק יש לך אומדנה שאם תיתן
מהמים לאדם אחר ולא יהיה לך הצלה ממקום
אחר אתה ודאי תמות מצמא, המים שאתה נותן אינם
כבר ממון שאתה חייב לתת כדי לא לעבור על
לאו של אל תעמוד על דם רעך כי המים הללו הופכים לחלק מהחיות שלך ואת זה אתה לא
חייב לתת זה לשיטת המהרש"א , זה כאילו אתה נותן איבר מהגוף שלך שהופך אותך
לטריפה ויש לך זמן שאול לחיות.ולכן אתה לא מחוייב לתת אותו .
וכך כותב על זה המשנה הלכות על גניבת כרטיס בזמן הנאצים שיכל לגנוב ממועצת זקנים ולהציל את עצמו . הכרטיס הוא לא נייר לבן כי אם "נפש חבירו " וכך כותב השו"ת משנה הלכות חלק ט סימן שפד
ולפענ"ד אומר אני דודאי אם היו
הכרטיסים מונחים אצל הס. ס. ימ"ש או כיוצא בו במקום מוצנע או מופקר וכל אחד
שיכול להגיע לכרטיס יציל עצמו ודאי כדבריו כן הוא דכל מי שיכול להציל עצמו חייב
להציל עצמו בכל האפשר אבל הכא דהכרטיסים נתנו ביד מועצת הזקנים ליתנם למי שירצו
ולהציל לפי דעתם ונעשו הם גבאי נפשות הללו ובידם להציל לפי הבנתם וזכו להאנשים
שירצו להצילם והחוטף מהם ח"ו אם לא היו נותנים לו ממילא אלא לאיש אחר
א"כ חטף בזה נפש חבירו, ולא מיבעיא אם כבר חלקו ביניהם הכרטיסים ועשו רשימה
את מי ליתן כרטיס כזה א"כ הרי זה כבר הוא בכלל חוטף נפש ממש שהרי כבר זכו להם
המחלקים לכל מי שרשמוהו ליתן דזכין לאדם שלא בפניו
ואם נגיד שהמים של שניהם ולא כמהרש"א החידוש
של רבי עקיבא שהיות והמים ברשותך ולא שייכים לך כי אם רק חצי מהמים וחייך קודמים
ויש לך אומדנא שאם תיתן את חצי מהמים או אפילו חלק אחד למי ששיך לו ולא יהיה לך
הצלה ממקום אחר ואתה תמות חצי המים ששיכים לשני הופכים לחלק מהחיות שלך ומדין
חשבונו של עולם אין לך מחויבות לתת את המים למי ששייך לו כי אם תיתן שניכם תמותו מאומדנא
ואין כאן דין הצלה כי אם דין מיתה לשניכם והקב"ה סיבב שאצל האחד יהיו המים
ולכן דמו סמוק מדמו של השני במקרה הזה
ואין לראשון מחויבות לתת את המים לשני כדין ממון . ואם הקב"ה יסובב שיהיה לנו
הצלה ממקום אחר אז גם השני יחיה אם מזלו גרם .
וכך כותב החזון איש :
ור' עקיבא אמר דמשום חייך קודמין נפטר מהצלת
חיי שעה של חברו ונראה דאין חברו רשאי לגזול ממנו מימיו דאף על גב דאדם רשאי להציל
עצמו בממון של חברו הכא כבר הוכרע הדין דחייך קודמין והוי הגוזל גוזל נפש של חברו
חזון איש חו"מ ח"ג כ"ו
ואם נעשה ציור של 2 אנשים הנמצאים בשני חדרים
סמוכים אטומים לאוויר מבחוץ עם צינור המחבר ביניהם והאחד שואב אויר מהחדר השני האם
יש בזה דין רוצח ? ואמר לי הרב הרשלר שאכן
יש כאן מעין פעולת חנק של אדם אחד של האדם השני . ושאלתי מה ההבדל למים ששותה האחד
את המים המוגבלים לחיי אדם אחד ואילו השני
ימות מצמא ?
הפנה אותי אותו הרב הרשלר לרמב"ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ה
מי שעבר על איסור כרת או מיתת בית דין
והתרו בו והרכין בראשו או שתק ולא קבל עליו התראה, אין הורגין אותו כמו שביארנו
ואין מלקין אותו, חזר ועשה כך והתרו בו והרכין בראשו או שתק אין ממיתין אותו ואין
מלקין אותו, חזר פעם שלישית ועבר והתרו בו אף על פי שהרכין בראשו או שתק כונסין
אותו לכיפה עד שימות, וכל אלו שלא קבלו עליהן ההתראה מכין אותן מכת מרדות הואיל
וחטאו מכל מקום אפילו על איסור של דברו /דברי/ סופרים מכין אותו מכת מרדות.
כלומר להכניס אדם למקום סגור ללא אוכל ושתייה אין
זה דין מיתה כלומר יש הבדל בין מניעת מים ואוכל למניעת אויר שזה מיתה בחנק . ואז
הפנה אותי למעשה עם נחום איש גם זו
חברותא מסכת תענית דף כא עמוד א
משראו כך, אמרו לו תלמידיו לנחום בתמיהה: רבי! וכי מאחר
שצדיק גמור אתה, עד כדי כך שאתה בטוח שלא יפול הבית כל זמן שאתה בו, למה
עלתה לך כך, שאתה כל כך מיוסר?אמר להם: בניי! אני גרמתי לעצמי את
הייסורין הללו.שכך היה מעשה:פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי
[משא] של שלשה חמורים.אחד של מאכל,ואחד של משתה,ואחד של מיני מגדים [פירות].
בא עני אחד, ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני [תן לי דבר מה לאכול]!אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור דבר
מאכל.לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו של העני, שהיה רעב מאוד.הלכתי
ונפלתי על פניו של העני, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו [יתעוורו],ידיי
שלא חסו על ידיך - יתגדמו,רגלי שלא חסו על רגליך - יתקטעו.ולא נתקררה דעתי, עד
שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין.וכך אכן היה.אמרו לו תלמידיו: אוי לנו
שראינוך בכך, במצב כזה!אמר להם: אוי היה לי אם לא ראיתוני בכך.ואמאי
קרו ליה לנחום בכינוי זה: נחום איש גם זו, על שום מה כינוהו "איש
גם זו"?משום דכל מילתא דהוה סלקא ליה [שכל מאורע שהיה קורה לו, לטוב
ולרע], אמר: גם זו לטובה.
יוצא לנו שגם אוכל יכול לגרום למיתה מידית ונחום גם זו רצה לקבל עונשו מהשמים עכשיו והיה זה קרוב לדין רציחה בשוגג כי הוא לא ידע מה מצבו של העני . ואולי במקרה שלנו כאשר ידוע שהמים מספיקים לחיות של אדם אחד השתייה של המים הוא כמו יניקה של אויר שגורמת למיתה ויש לנו כאן מעשה של רציחה הדומה ליניקה ולחנק ורבי עקיבא מכריע פה שהיות וחייך קודמים ורק אחד יכול להישאר בחיים מותר לך לשתות את המים גם אם חלק מהמים שייכים לחבר שלך כי דינם של המים הם כמו נפשך מול נפשו של חבריך והיות וחייך קודמים ולא ניתן להציל את השני אתה יכול לשתות את המים . ויש כאן הכרעה של רבי עקיבא מתוך חשבונו של העולם שעדיף שאחד יחיה ולא שנים ימותו . ונסיבות העניין מצביע שעדיף לתת למי שאצלו הקיתון כי כך מזלו גרם כי האפשרות השניה ששניהם ימותו הוא בניגוד לחשבונו של עולם . וזה נותן לי חיזוק לדברי שייהרג ובל יעבור של רציחה הוא מדרבנן ולא מדאורייתא ועדיין יש עוד נושא שאדון בו שבוע הבא והוא המקרה של בגמרא חברותא מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב
וכן היה מעשה בענין זה, בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל,
שהכישו נחש. ובא יעקב איש כפר סכניא שהיה מין, לרפאותו. ולא הניחו לא
נתן רבי ישמעאל לאותו מין לרפאותו.
ששם ריפוי על ידי מין הוא ברור מדרבנן ואומרים לבן דמא תמות ולא
תתרפא מעבודה זרה
