פרשת תצוה האם דבר זה כמו מלחמה ? מה המשמעות ההלכתית האם דבר זה מלחמה או לא ? למה נפסק בשולחן ערוך שדבר זה לא כמו מלחמה ? מה הקשר לצורת המחשבה של ההמונים שאדם מת לפי מה שנקבע לו ? האם צורת המחשבה הזאת נכונה ? למה לא ניתן לאיים על עדים בדבר ? למה רבא סגר את החלון בדבר ? מה הקשר בן סגירת החלון של רבא למסכות ? האם אנחנו נמצאים כיום במצב של מגיפה ? מה הקשר לדברי חז"ל הכול בידי שמים חוץ מצינים ופחים ? ‏י'/אדר א/תשפ"ב

 בס"ד

פרשת תצוה האם דבר זה כמו מלחמה ? מה המשמעות ההלכתית האם דבר זה מלחמה או לא ? למה נפסק בשולחן ערוך שדבר זה לא כמו מלחמה ? מה הקשר לצורת המחשבה של ההמונים שאדם מת לפי מה שנקבע לו ? האם צורת המחשבה הזאת נכונה ? למה לא ניתן לאיים על עדים בדבר ? למה רבא סגר את החלון בדבר ? מה הקשר בן סגירת החלון של רבא למסכות ? האם אנחנו נמצאים כיום במצב של מגיפה ? מה הקשר לדברי חז"ל הכול בידי שמים חוץ מצינים ופחים ?  ‏י'/אדר א/תשפ"ב

תוך כדי לימוד מסכת יבמות נתקלתי בסוגיה שאקטואלית יותר מתמיד בעולם שלנו וזה הפסיכולוגיה של בני אדם כאשר הם נמצאים בתוך מגיפה או מעין מגפה

הסוגיה בגמרא היא איך מתייחסים לעדות אישה האומרת "מת בעלי " במצבים שונים

אומרת הגמרא חברותא מסכת יבמות דף קיד עמוד ב

מתניתין:א. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, והלכו כששלום בינו לבינה וכן שלום בעולם, שאין ידוע על מלחמה במקום שלשם הלכו, וחזרה ובאה לכאן בלא בעלה ואמרה בב"ד מת בעלי, נאמנת ותנשא על פי עדותה, ואם אין לה בנים ויש לבעלה אח ואמרה מת בעלי, תתייבם על פי עדותה.

הטעם שנאמנת, כיון שאין שעת חירום, וממילא אין חשש שמדברת מאומד לבה לומר הואיל ולא בא חודש או חודשים ודאי הרגוהו ליסטים, אלא אמרינן שראתה אותו מת ממש, שאם לא כן לא היתה אומרת שמת, כיון שחוששת שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת, שתיאסר בין לבעלה הראשון ובין לבעלה השני.ב. אם היה שלום בינו לבינה אבל ומלחמה בעולם, וחיישינן שמדברת מאומד לבה.או שהיה קטטה בינו לבינה כשהלכו, ואז, אפילו יש שלום בעולם, מכל מקום חיישינן שהיות והיא שונאתו רוצה היא לאסור עצמה עליו,ובאתה ואמרה "מת בעלי", אינה נאמנת..רבי יהודה אומר לעולם אינה נאמנת, אפילו אם היה שלום בינו לבינה ושלום בעולם, אלא אם כן באתה בוכה, ובגדיה קרועין מאבלה על בעלה.אמרו לו חכמים לרבי יהודה, אם כן, פקחת שיודעת שצריכה לבוא לב"ד ולבכות, תנשא, ואילו שוטה, שאין לה דעת לאמת דבריה על ידי בכיה בב"ד לא תנשא? אלא אחת זו שבאתה בוכה ובגדיה קרועין ואחת זו שבאתה כשאינה בוכה ואין בגדיה קרועין, תנשא.

כלומר דעת חכמים שכאשר אישה ובעלה נמצאים במלחמה אינה נאמנת להגיד מת בעלי כי חוששים שהיא מדברת מתוך "אומד" ולא מתוך ידיעה ברורה כי במלחמה יש הרבה אנשים שנהרגים ומתוך כך אפילו שלא ראתה את בעלה מת היא תגיד בעלי מת כדי שלא תישאר עגונה ותוכל להתחתן .

הגמרא ממשיכה ושואלת האם דבר כלומר מגיפה זהה למלחמה או לא ?

אומרת הגמרא חברותא מסכת יבמות דף קיד עמוד ב

דבר, אמרי לה הרי הוא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה.אמרי לה הרי הוא כמלחמה דחיישינן דאמרי בדדמי.ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכי אדאמרי אינשי שסומכת דעתה אמימרא ד"שב שנין הוה מותנא, ואינש בלא שני לא אזיל".אדם בלא עיתו אינו מת אפילו בשבע שני דבר!.ולכן אינה אומדת בדעתה שמת עד שתראהו מת.

דעה ראשונה שדבר כלומר מגפה היא כמו מלחמה ולכן אישה לא נאמנת להגיד בעלי מת כי הרבה מתים במגפה כמו במלחמה ולכן יכול להיות שהיא אומרת בעלי מת מתוך "אומד" ולא מתוך הוכחה ברורה שבעלה מת . כאן מגיעה הדעה השנייה שקשורה להתנהגות של ההמונים בהתייחסות למגפה

"דסמכי אדאמרי אינשי שסומכת דעתה אמימרא ד"שב שנין הוה מותנא, ואינש בלא שני לא אזיל".אדם בלא עיתו אינו מת אפילו בשבע שני דבר!"

כלומר אנשים מסתכלים על מגיפה בצורה שונה מאשר על מלחמה . מלחמה זה לכאורה מוות בידי אדם ולכן לפחות מבחינת ראית המציאות של האנשים היא חלק מבחירה חופשית ולכן אדם מסתכל על הסיכוי של האדם למות ואם הסיכויים גבוהים מאוד האישה על אף שלא ראתה באמת את בעלה מת היא מתוך "אומד" כלומר תפיסת המציאות שלה אומרת שבעלה מת . אבל במגיפה שזה לכאורה מעשה בידי שמים כל אחד ואחד מקבל את מה שהחליטו לו בשמים כמה שנים יחיה ואם מגיע לו למות הוא ימות ואם לא הוא לא ימות אפילו אם המגיפה נמשכת 7 שנים . כאשר אנשים חושבים בצורה כזו האישה לא תגיד בעלי מת אם לא ראתה אותו מת כי המציאות לא קשורה ל"אומד" אם בעלה צריך למות בידי שמים הוא ימות ואם לא שום מגיפה לא תוכל להמית אותו ולכן אישה האומרת בעלי מת כאשר זה תפיסת המציאות שלה שזה בידי שמים לא תגיד בעלי מת מתוך אומד רק מתוך מציאות אמיתית בו היא ראתה את בעלה מת . אנשים מסתכלים על מגיפה שהוא בידי שמים ולא בצורה כלשהיא למעשים שלהם קל וחומר כדי למנוע את המגיפה .

ואכן הדבר נכנס לשולחן ערוך שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן יז סעיף נה

היה דבר בעולם ואמרה: מת בעלי, נאמנת. וי"א דאינה נאמנת) (טור ורבי ירוחם).

ואומר הט"ז אבן העזר סימן יז ס"ק סח

סעיף נה (סח) היה דבר בעולם וכו'. בגמ' איכא תרי לישני אם הוה דבר כמלחמה או לא והרמב"ם פסק דאינו כמלחמה ונתן טעם שדבר פשוט בפי כל אדם שאפשר שימותו בדבר חזקים וינצלו הזקינים והחולים ולפי זה אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים עכ"ל וב"י העתיק תשובת הר"ן כתוב בה דהרמב"ם פסק לחומרא לענין דבר וכתוב בכס"מ שנוסחא אחרת היה להר"ן ברמב"ם והיא מוטעת ופסק במשאת בנימין בזה להקל:

אומר הט"ז למסקנה שדבר זה לא כמו מלחמה ואנשים חושבים שמי שמת במגפה זה רק בעיתו כלומר הדעה של ההמונים שמגפה זה משמים בלבד ואין קשר למעשה האדם כי כל אדם מת בעיתו לפי מה שנגזר עליו משמים .וזה בדיוק הפסיכולוגיה של הרבה אנשים היום שאומרים עזוב אותי ממסכה עזוב אותי להיזהר במקום שיש הרבה אנשים הכול בידי שמים ואם הקב"ה קבע לי זמן מסוים שום דבר לא יעזור .

חיזוק לדברי אלה מופיעים בגמרא חברותא מסכת סנהדרין דף כט עמוד א

שנינו במשנה: "ומאיימין עליהן".מבארת הגמרא: היכי אמרינן להו איך אומרים להם, איזה דברי איום?

אמר רב יהודה: הכי מקרא זה אמרינן להו "נשיאים ורוח וגשם אין [השמים מתקשרים בענני עב, ורוח להוריד גשמים יש, וגשם אין, ומדוע נעצרו הגשמים? בשביל] איש מתהלל במתת⁽⁹⁾ שקר" [מעידי עדות שקר], ובכך מאיימין עליהם, שבגלל עדותם שקר ייעצרו הגשמים.אמר (ליה) רבא: אין אלו דברי איום, כי מה איכפת להו אם לא ירדו גשמים. יכלי למימר יכולים לומר בליבם: משל הדיוט אומר "שב שני שבע שנים הוה כפנא היה רעב, ואבבא אומנא ועל פתח מי שיודע אומנות ובעל מלאכה לא חליף לא עבר הרעב" והנמשל: אנו את נפשינו הצלנו.אלא אמר רבא: אמרינן להו להעדים, לאיים עליהן, מקרא זה "מפיץ [מין כלי מלחמה] וחרב וחץ שנון [באים כעונש על] איש עונה ברעהו עד שקר". כלומר, שהעדים יתייראו ממכת דבר.אמר (ליה) רב אשי: אין אלו דברי איום, כי מה איכפת להו במכת דבר, יכלי למימר יכולים לומר בליבם: משל הדיוט אומר "שב שני שבע שנים הוה מותנא היה דבר, ואיניש בלא שניה לא שכיב ואיש לא מת טרם בא עיתו למות.

אומרת הגמרא שלאיים על העדים בדבר (מגיפה) לא יועיל כי הם אומרים לעצמם שאם מגיע לי למות אני ימות ואם לא אני לא ימות במגפה של דבר ולכן זה לא יכול להרתיע אותם להגיד עדות לא נכונה  .

ועכשיו צריך להבין האם התנהגות ההמונים נכונה או לא ? האם ההמונים לא מכירים את המציאות לעומקה ולכן הם מתנהגים לא נכון בגלל חוסר הבנה אמיתית של המציאות

אומר הערוך לנר מסכת סנהדרין דף כט עמוד א

בגמרא ואינש בלא שני לא שכיב. לא קאמר רק דהם יחשבו זה אבל האמת אינו כן דהא מסקינן בחגיגה (ד ב) יש נספה בלא משפט ע"ש. וכן אמרינן בפ"ה דאבות (מי"א) דבר בא לעולם כו' ואי אינו מת רק מי שכלו שניו איך שייך בזה עונש:

הערוך לנר מבסס את דבריו האחד על מסכת חגיגה חברותא מסכת חגיגה דף ד עמוד ב

רב יוסף כי מטי להאי קרא, בכי: "ויש נספה בלא משפט". יש כלה מן העולם ואין עוון בידו, ולא היה משפט לספותו [רש"י], ומת קודם שהגיע זמנו [מהרש"א].ותמהה הגמרא: מי איכא דאזיל בלא זמניה [וכי יש מי שנפטר מן העולם קודם זמנו]?!ומתרצת: אין, אכן יש מי שנספה קודם זמנו.כי הא דרב ביבי בר אביי, הוה שכיח גביה מלאך המות [מלאך המות היה שכיח בביתו, ומספר לו מעשיו, תוספות].

ויספר לו מלאך המות: פעם אחת אמר ליה מלאך המות לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שער נשייא [לך הרוג והבא לי את נשמת מרים, קולעת שער הנשים]!אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי [הלך השליח, ובטעות הרג את מרים מגדלת התינוקות] כי נתחלף לו "מגדלא שער נשייא" ב"מגדלי דרדקי".משראה כן מלאך המות, אמר ליה לשלוחו: הרי אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך [הרי את מרים קולעת שער הנשים אמרתי לך להרוג] ולא את מרים זו.משנוכח השליח בטעותו, אמר ליה השליח למלאך המות: אי הכי, אהדרה [אחזיר לה נשמתה]?אמר ליה מלאך המות לשלוחו: לא תחזיר, כי הואיל ואייתיתיה [והבאת אותו] - ליהוי למניינא, למנין הנשמות שאני צריך לאסוף.

כלומר מהמעשה הזה יש הוכחה למצב שיש נספה ללא משפט כלומר המציאות שונה מאשר המחשבה של ההמונים וכבר בעבר עשיתי שיעור בנושא . ומקור נוסף זה המשנה באבות משנה מסכת אבות פרק ה משנה ח

דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית     

כלומר  מספר השנים של אדם נקבעים על ידי מעשיו ולא על ידי קביעה מראש מתי הוא ימות וכאשר מגיפה מגיעה זה כדי לעשות דין שלא נעשה בידי אדם ולכן המחשבה של העולם כיצד נקבע זמנו של האדם הם לא נכונים .

ואיך באמת צריך להתנהג ?

אומרת הגמרא חברותא מסכת בבא קמא דף ס עמוד ב

תנו רבנן: דבר בעיר - כנס רגליך.⁽¹²²⁾ הישאר בביתך, שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר".ואומר [ישעיה כו כ] "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך, חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם".

ואומר [דברים לב כה] "מחוץ תשכל חרב [של מלאך המות] ומחדרים אימה". משמע שבחדרים רק אימת מות של מלאך המות, ולא כמו בחוץ, שמלאך המות גלוי בחרבו, ולכן עדיף להישאר בבית.

והוינן בה: מאי "ואומר"? למה צריכה הברייתא להביא משלשה מקראות להוכיח שבשעת הדבר עדיף לשהות בבית, ולא מספיק הפסוק הראשון?ומשנינן: וכי תימא, אילו רק מהפסוק הראשון של "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", הייתי אומר, הני מילי, שכל זה נאמר, רק בליליא, כמו שנאמר "עד בקר" אבל ביממא, לא. אין חשש לצאת מהבית.⁽¹²³⁾תא שמע, לכן מביאה הברייתא את הפסוק "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך", שמשמע אפילו ביום ישאר בבית בשעת הדבר.וכי תימא, ומהפסוק הזה בלבד הייתי אומר, הני מילי שישאר בבית [היכא] דליכא אימה מגואי, כשבתוך הבית לא שולט הדבר. אבל היכא דאיכא אימה מגואי, כשגם בבית שולט הדבר, כי נפיק, יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא, לצאת מהבית ולשהות בחברת אנשים, טפי מעלי, עדיף מאשר לשהות לבד בבית.תא שמע לכן מביאה הברייתא את הפסוק "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". שמשמע, אף על גב דמחדרים אימה, בכל זאת, מחוץ תשכל חרב! שבחוץ גרוע יותר, מפני שחרבו של מלאך המות גלויה שם.רבא, בעידן רתחא, בשעת הדבר הוי סכר כוי, היה סוגר את החלונות. דכתיב [ירמיה ט כ] "כי עלה מות בחלונינו", משמע שהמות מגיע דרך החלון.

כלומר רבא סגר את החלון כי הוא הבין שהמחלה באה מהדבקה או זיהום חיצוני .

וכך כותב שו"ת הרשב"ש סימן קצה

ואחר שנמשך הענין עד כאן אשוב לברר מה שכתבתי למעלה מפרק הכונס, רבה בעידן רתחא הוה סכיר כווי דכתיב כי עלה מות בחלוננו, פירוש שרבה היה סובר מה שסברו הרופאים בזה כי האויר הנכנס מהחלון הוא יותר מזיק לפי שהוא נכנס דק והוא נכנס באברים.   

וכדי שנבין מהו דבר או מגפה לפי הגדרות חז"ל כפי שהעיר לי הרב הרשלר

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקעו סעיף ב

וכן על הדבר. איזהו דבר, עיר שיש בה ת"ק רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר. יצאו ביום א' או בד' ימים, אין זה דבר. היו בה אלף ויצאו ממנו ששה מתים בג' ימים זה אחר זה, הרי זה דבר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים, אין זה דבר; וכן לפי חשבון זה; ^(ו') ואין הנשים והקטנים וזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה; היה דבר ⁽בארץ ישראל, מתענין שאר גליות עליהם  היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת, שתיהן מתענות אף על פי שהן רחוקות זו מזו.     

כלומר אם ניקח את ישראל כעיר אחת צריכים להיות בערך 14000 מתים ב 3 ימים רק גברים גדולים (לפי נתונים של 2019 יש בערך 4.5 מליון גברים מתוך בערך 2.3 מליון בוגרים לחלק ל 500 כפול 3 ) ולכן ברור שאנחנו לא נמצאים במגיפה לפי קביעת חז"ל                 

אבל גם במצב רגיל ולא במצב של צריך לעשות השתדלות כדי למנוע מצב של מחלה וכבר כתבתי בעבר על זה מתוך הבנה דברי חז"ל הכול בידי שמים חוץ מצינים ופחים . והאדם צריך לעשות השתדלות במקרה שהוא יכול למנוע אותו ורק כאשר זה מחוץ להשתדלות סבירה של האדם רק אז זה נכנס לגדר של הכל בידי שמים .