פרשת כי תצא הזמן של בן סורר ומורה זה 3 חודשים בלבד מגיל 13 ויום ל 13 ו 3 חודשים מדוע ? למה דווקא מהמעבר מפטור לחיוב ? ומה המשמעות של דרוש וקבל שכר ? ‏י"ג/אלול/תשע"ה

בס"ד

פרשת כי תצא  הזמן של בן סורר ומורה זה 3 חודשים בלבד מגיל 13 ויום ל 13 ו 3 חודשים מדוע ? למה דווקא מהמעבר מפטור לחיוב ? ומה המשמעות של דרוש וקבל שכר ? ‏י"ג/אלול/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

דברים פרק כא

 (יח) כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיִסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם:

(יט) וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ:

(כ) וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא:

(כא) וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ:

ואומר רש"י דברים פרק כא פסוק יח

ויסרו אותו - מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) זולל וסובא, ונאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:

יש לנו כאן דין מיוחד ומחודש שכאן אנחנו שופטים את האדם לא על פי מעשיו כי אומנם הוא לא שומע בקול אביו ואימו אבל מדובר שלא שמע לקול אביו ואימו בעניין אכילה של זולל וסובא והעניין שאנחנו סוקלים אותו זה על מעשה האכילה כמו שאומר הרמב"ם הלכות ממרים פרק ז

בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים וזו אכילת בן סורר ומורה שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל, שנאמר זולל וסובא מפי השמועה למדו שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות וסובא השותה יין ברעבתנות.

כלומר בית דין סוקל אותו על מעשה אכילה ושתייה בצורה של זלילה וסביאה וזה נראה מאוד קשה וכאן אומר רש"י שהעניין העיקרי זה לא על מה שעשה עכשיו אלה על סופו של אותו בן סורר ומורה . כלומר עצם העניין של הזלילה הוא רק סימן למה שיהיה בסופו ולכאורה אנחנו מעדיפים  שימות זכאי ולא ימות חייב . הזמן שבו יכול להיות בן סורר ומורה זה רק שלושה חודשים מיום 13 שנה ויום עד 13 שנה ושלושה חודשים כמו שאומר הרמב"ם הלכות ממרים פרק ז

כל ימיו של בן ג סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים מאחר שיביא שתי שערות, לפי שאפשר שתתעבר אשתו ויהיה עוברה ניכר בשלשה חדשים ונאמר כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ולא אב סורר ומורה הא למדת שאם הקיף השיער את כל הגיד קודם שישלים שלשה חדשים הרי זה פטור.

ואם היה אותו בן סורה ומורה זולל בגיל 13 ושלושה חודשים לא היה לו גדר של בן סורר ומורה כלומר יש כאן שילוב של תנאים שגורמים לכך שהוא עתיד להיות חייב ולא זכאי . כל התנאי של זולל וסובא הוא  רק בגיל 13 ויום עד 13 ו 3 חודשים . ואני רוצה להבין מה במיוחד בגיל הזה של קבלת מצוות  שיגרום לכך שהוא ילסטם את הבריות מה שלא יקרה אם יעשה אותו הדבר בהפרש של שלושה חודשים

נאמר בבא קמא עמוד לח' עמוד א'

"אמר רב יוסף: עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג,ו ) מה ראה ?   ראה שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום  עמד והתירן להם (ויתר להם על המצוות )  .

(שואלת הגמרא) איתגורי אתגר ? (האם יכול להיות שיקבלו שכר על שלא עשו את המצוות ?  ) אם כן מצינו חוטא נשכר (וזה לא יכול להיות כלומר הקב"ה לא ויתר להם על העונש )

(שאל )  אמר מר בריה דרבנא : לומר שאפילו מקימין אותן אין מקבלים שכר ? (וזה לא יכול להיות שאדם יעשה מצוה ולא יקבל שכר כלשהוא  )

ובהמשך המסקנה " אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלה כמי שאינו מצווה ועושה דאמר רבי חנניה גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה "

פירוש : הקב"ה נתן לבני נוח 7 מצוות והם לא עשו אותם "ויתר"  להם הקב"ה על המצוות.  כיצד הוא "ויתר" על המצוות  ? : את העונש על אי קיום המצוות לא ויתר להם אבל השכר שהם מקבלים על המצוות שעושים יקבלו לפי "תעריף" של לא מצווה ועושה כלומר שכר קטן בהרבה . 

 

 

 

בעבודה זרה דף ב עמוד ב  :

"א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה אלא הכי אמרי כלום קיבלנוה ולא קיימנוה ועל דא תברתהון אמאי לא קבלתוה אלא כך אומרים לפניו רבש"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל דכתיב (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר ואמר רב דימי בר חמא מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם מיד אומר להם הקב"ה הראשונות ישמיעונו שנא' (ישעיהו מג) וראשונות ישמיענו שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם ומנלן דלא קיימום דתני רב יוסף (חבקוק ג) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מאי ראה ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום כיון שלא קיימום עמד והתירן להן"

פרוש : אומות העולם באים בטענה אל הקב"ה למה הוא לא כפה עליהם  הר כגגית כמו שעשה לעם ישראל והקב"ה אומר להם אתם קבלת 7 מצוות ולא קימתם אותם ולכן "ויתרתי" לכם על המצוות לעומת זאת עם ישראל קיבל ועשה את המצוות ולכן לעם ישראל לא ויתרתי על המצוות .

שואלים אומות העולם את הקב"ה בעבודה זרה דף ג' עמוד א' :

"רבש"ע ישראל שקיבלוה היכן קיימוה אמר להם הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה] אומרים לפניו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב (שמות ד) בני בכורי ישראל " 

אומר הקב"ה :

"יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד (עבודת כוכבים) יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה יבא נבוכד נצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני (ואליהו בן ברכאל הבוזי) ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה"

פירוש : עם ישראל בשונה מאומות העולם קיבלו עליהם את המצוות כשהקב"ה נתן להם ולכן היה להם את הזכות שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית  והם מקבלים היום  שכר כעושה ומצווה ולא כמו אומות העולם שמקבלים על המצוות שכר שעושה ולא מצווה ,ועוד שלא מספיק העדות של הקב"ה על שעם ישראל קיים את המצוות וצריך עדים שלא נוגעים בדבר שאכן קיימו את המצוות בזמן שהקב"ה נתן להם

אנו רואים שכאשר עוברים מפטור של מצוות לחיוב של מצוות צריך לעשות  2 פעולות חשובות

1.      קבלת המצוות   2. עדים על קיום המצוות

ללא 2 הפעולות הנ"ל הקב"ה "מותר" על המצוות לבעל החיוב ואז העונש על אי קיום המצוות נשאר והשכר יורד למעלת לא מצווה ועושה  (כמו שהיה עם אומות העולם )

אם כך הזמן הזה של 3 חודשים זה הזמן שבו אם לא קיבל עליו אדם את המצוות הקב"ה "מוותר" לו על המצוות והוא נכנס למסלול של לא מצווה ועושה  שהשכר שלו קטן יותר . ולכן אני רוצה להגיד שלכן רק בזמן הקריטי הזה כאשר מצפים מהאדם לקבל עליו מצות והוא עושה ההיפך לא שומע בקול אביו ואימו ובנוסף לזה זולל וסובא לאדם כזה אין את הסיכוי להיות זכאי רק חייב

בעירובין דף י"ג עמוד ב' כתוב :

"   תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הילל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח  לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא  עכשיו שנברא יפשפש במעשיו "

ורש"י כותב על המקום :

 " אם בא מצוה לידיו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד שהרי שכרה עתיד לבא ואם באת לידו עבירה יחשב שכרו שמשתכר בה (בעבירה ) עכשיו כנגד הפסדה העתיד להיפרע ממנו" .

יוצא לנו שרק אדם שמקבל שכר כמצווה ועושה ומפשפש במעשיו יכול להיות זכאי ולא חייב אבל אדם שמקבל שכר כלא מצווה ועושה ולא מפשפש במעשיו והוא עוד לא שומע בקול אביו ואימו וזולל ושבע אין לו שום סיכוי להיות זכאי ולכן התורה מעדיפה שימות זכאי ולא חייב במקרה הזה  . אומנם הגמרא אומרת בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עא עמוד א

דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר,

ומה הכוונה דרוש וקבל שכר  ? לשיטתי זה פשוט . יש לאדם להבין את החשיבות של המעבר מפטור לחיוב שבו על האדם לקבל עליו  את החיוב ואז יקבל שכר איזה שכר ? שכר כמצווה ועושה ולא כלא מצווה ועושה .

פרשת כי תצא "ריתחא דאורייתא" או "רוגזא דרבנן" זה דבר טוב או רע ? להגיד על תלמיד חכם שוטה בהול או אין לך מוח בקדקדו זה טוב או רע ? ‏י"ג/אלול/תשע"ה

בס"ד

פרשת כי תצא "ריתחא דאורייתא"  או "רוגזא דרבנן" זה דבר טוב או רע ? להגיד על תלמיד חכם שוטה בהול או אין לך מוח בקדקדו  זה טוב או רע ? ‏י"ג/אלול/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

כתוב בקהלת פרק ט

(יז) דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים:

והפרוש הפשוט כמו שרשי מביא בקהלת פרק ט פסוק יז

(יז) בנחת נשמעים - מקובלים הם לבריות:

אבל אנחנו רואים בבבלי ובירושלמי ביטוים שלא ניתן לקרוא להם "בנחת"

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כ עמוד ב

אמר ליה רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא? - אמר ליה: תרדא! שטרי חליצה ומיאונין תנן. פקע ארזא דבי רב. מר אמר: משום לתאי דידי פקע, ומר אמר: משום לתאי דידי פקע.

ואומר רש"י מסכת זבחים דף כה עמוד ב

תרדא - שוטה בהול.

ויש עוד מספר מקומות שהביטוי הזה מופיע . ועוד יש ביטוים בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף ט עמוד א

א"ל לוי לרבי, מאי איריא דתני: ט"ו? ליתני: ט"ז! א"ל: כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו!

וצריך להבין כיצד הדברים יכולים להסתדר מתי דברי חכמים בנחת נשמעים ומתי הדברים הם כמו ברזל חריפים פוגעים ומפוצצים כמו סלע ?

אומר התלמוד בבלי מסכת תענית דף ד עמוד א

ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח - אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'. ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל - אינו תלמיד חכם, שנאמר וכפטיש יפצץ סלע. אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה - דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה. אמר רבינא: אפילו הכי, מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר והסר כעס מלבך וגו'.

התורה נמשלת לאש ולכן תלמיד חכם המתעסק בתורה שהיא אש רותח כי התורה גורמת לו לרתוח . ולכן נקרא תלמיד חכם צורבא מלשון רתיחה לשון צריבה כמו שאומר רש"י מסכת תענית דף ד עמוד א

צורבא מרבנן - בחור חריף, כמו ביעי דצריבן במסכת ביצה (ז, א), תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא, אלא ההוא מרבנן קרי ליה.

ויש לנו את הזוהר כרך ב (שמות) פרשת תצוה דף קפב עמוד ב

ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין דהא תנינן דאורייתא אשא איהי ואורייתא קא מרתחא ליה דכתיב (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם יי', רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי, לכך נאמר (דברים ד) כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, אבל אי במלין אחרנין לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש לאו איהו כו"ם ממש כהאי ואסיר לקרבא בהדיה דהאי,

והזוהר הקדוש עושה אבחנה מאוד ברורה שרתיחה ורוגז בדברי תורה זה טוב אבל לא בדברים אחרים .כי התורה היא אש והיא מרתיחה את מי שעוסק בה וכך הוא מי שעוסק בתורה אבל בדבר אחר זה פסול . והזוהר מוסיף ומחדש שהרוגז של רבנן הוא כבוד התורה וזה עבודת השם כלומר שאתה מתעסק בתורה אתה צריך  "לרתוח" .

צריך הסבר למה ריתחא דאורייתא זה טוב ומה התפקיד שלו בקניין התורה ומתי צריך להשתמש בזה

אומר השל"ה תולדות אדם בית חכמה (תניינא)

"ואמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח מסכתא דשירה, ט) כי שקול נגד ששים רבוא, כי ששים רבוא נשמות הם ששים רבוא אותיות התורה".

כלומר כלל ישראל הם התורה והתורה זה כלל ישראל . כל אחד מישראל יש לו את החלק בתורה וזה התורה הייחודית שלו וכל כלל ישראל מרכיבים את כל התורה ואומר באלשיך שיר השירים פרק ג

והיה הלמוד מלחמה מה שאמרו ז"ל (שמות רבה כח ו) כי כל נפש ונפש שנמצאו בסיני, הנולדים ואשר עדן לא היו בעולם, קבלו כל אחד חלקו בתורה איש איש לפי בחינתו, והוא מה שמחדש כל תלמיד חכם וכל תלמיד ותיק בתורה להלחם מלחמתה של תורה כנודע, וזהו מלומדי מלחמה.

לכל אחד מישראל יש את החיוב ללמוד את התורה ולהביא לידי ביטוי את התורה שלו שהיא החלק המיוחד שלו בתורה . וזה המלחמה של כל אחד ואחד במלחמה על התורה כי אם אותו חלק השייך לו לא יבוא לידי לימוד וגילוי יהיה חסר בתורה של כל עם ישראל וזה המלחמה של כל אחד ואחד ובייחוד תלמידי חכמים שחלקם בתורה גדול יותר משאר האנשים . וחלק מן המלחמה הזאת היא  ריתחא דאורייתא כי שאתה מתעסק עם אש אתה רותח וזה מלחמה ולא טיול.  ומוטל על כל אחד ואחד להלחם בכל כוחו כדי להוציא לאור את התורה שהיא שלו ומוסיף האלשיך איוב פרק כח

על כן כל נשמות עם בני ישראל אשר הן חלק אלוק ממעל, הן אחוזות בתורה כל אחד בבחינה המתייחסת אל ערכה, ועל כן לכולם יש חלק בה והוא יתב' כל מה שבתורה שבע"פ הצריך להתחדש בכל דור ודור, וכן כל העתיד להתחדש בכל חלקי התורה בסוד בדרש בפשט, הכל ניתן לנשמות העתידות כמ"ש ז"ל במכילתא על פסוק וּנְוַת בית תחלק שלל, ובזה אמר הוא ית' הלכה משם ר' אליעזר כי היה מחלקו, וכן מרבה בר נחמני אמרו מאן מוכח כו' כי חלקו היה, ועל כן אמרו רז"ל אל תגזל דל כו', על הגוזל דברי תורה מאחר ואומר בשמו שאת נפשו הוא גוזל:

ולכן כשאתה נלחם על התורה שלך אתה לא יכול שלא לרתוח כי מי שמתעסק עם אש רותח ולכאורה חובה עליך לרתוח כדי להלחם על התורה שלך . אבל כמו שחובה עליך להלחם על התורה שלך חובה עליך לדעת מתי ניצחת ומתי הפסדת ולכן תלמיד חכם צריך להיות גם שפל

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א

(ואמר) +מסורת הש"ס: אמר+ רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים - לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

כלומר התורה נמשלה גם למים לא רק לאש  וזה הצד השני של המטבע שכל אחד מישראל מצד אחד לוחם את מלחמתה של תורה אבל מצד שני נמשל למים וזאת כדי להבין מתי אתה צריך להיות חזק כברזל להלחם בריתחא דאורייתא ומתי לקבל את דעתו של השני בהכנעה ובדעה שפלה . כי אם המטרה שלך זה התורה אז רק האמת חשובה ולכן לפעמים משתמשים בברזל ולפעמים משתמשים במים אבל אם אתה חושב רק על הכבוד של עצמך אין לך רשות לרתוח כי מה שהפעלת זה כעס שנמשלה לעבודה זרה אבל אם מה שאתה רוצה זה את כבוד התורה אז כעס וריתחא דאורייתא זה כלי חשוב בקניין התורה שלך ושל עם ישראל .

וזה מה שכתוב בתלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א

תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר רפאות תהי לשרך, ואומר כי מצאי מצא חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה

לסיכום כל אחד מישראל ובמיוחד תלמידי חכמים יש עליהם את החובה ללמוד ולהוציא לעולם את התורה שלהם שמיוחד להם וזה מה שנקרא מלחמה  של תורה וחלק בלתי נפרד מן המלחמה זה ריתחא דאורייתא כי אם אתה מתעסק עם אש אתה רותח ,אבל מצד שני תמיד צריך שיהיה לך מים כדי להבין מתי צריך להסתיים הריתחא דאורייתא ואם אין לך את שני הדברים הללו אתה צריך להיזהר כי אז התורה נהפכת לסם המוות

ובעזרת השם בלי נדר שבוע הבא נמשיך את הדיון של ריתחא דאורייתא

פרשת שופטים כי האדם עץ השדה מה הכוונה ? מה הקשר של למכת ברד ? מה הדרך להגיע למצב שבו נאכל רק מפרי השדה ? וכיצד זה קשור לחטא האדם הראשון ? ‏ו'/אלול/תשע"ה

בס"ד

פרשת שופטים כי האדם עץ השדה מה הכוונה ? מה הקשר של למכת ברד ? מה הדרך להגיע למצב שבו נאכל רק מפרי השדה ? וכיצד זה קשור לחטא האדם הראשון ? ‏ו'/אלול/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

דברים פרק כ

(יט) כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר:

(כ) רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־ הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ: פ

וצריך להבין מה מיוחד בעץ פרי שהקב"ה מצווה בפרוש לא לכרות  אותו ולא להשחית אותו

בשמות פרק ט

(כב) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כָּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

הקב"ה מצווה את משה להפעיל את מכת הברד כאשר אנחנו רואים שהמטרה זה האדם בהמה ועשב השדה אבל לא מוזכר  עץ השדה . אבל ברור לנו שהברד ירד על העצים הרי הם נמצאים בשדות וכאן יש שינוי בתוצאה הקשורה לעצים

שמות פרק ט

(כה) וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כָּל־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד וְאֶת־כָּל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר:

כלומר אנחנו רואים ויך את האדם בהמה והיכה את  עשב השדה   אבל את עץ השדה הוא רק שיבר כלומר זה התוצאה אבל לא הכונה להכות בעצים  .

כלומר אנחנו רואים שגם שהקב"ה עושה מלחמה מהשמים עם מצרים יש הבדל גדול ביחס אל פרות השדה ונשאלת השאלה מה המקור לשינוי הזה

בראשית פרק ב

(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

האדם  הראשון לפני החטא יכול לאכול רק מפרי העץ ולא מעשב השדה ולא מהבהמה ולא מהעוף ולא מהדגים . כלומר המצב של האדם הראשון בגן עדן לפני החטא הוא המצב בו יכול האדם הראשון לתקן את העולם על ידי הבחירה החופשית שלו ולהביא את העולם לשלמות שלו . או לחטוא ולקלקל את העולם . והאדם הראשון קלקל את העולם כשאכל מעץ הדעת ולאחר החטא תפקידו של האדם לתקן את החטא להגיע חזרה למצב לפני החטא ואז בזכות מעשיו לתקן את העולם ולהגיע לשלמות של העולם שלאחריו יגיע העולם לשלמות .

על התהליך הזה כתבתי בפרשת נח ‏ל'/תשרי/תשע"ה

http://divreytora-t-o.blogspot.co.il/2014/10/blog-post_81.html

יוצא לנו שחזרה של האדם לאכול פרות העץ בלבד זה מצב הכרחי כדי להגיע לתיקון העולם ולכן לדעתי יש כאן יחס מיוחד לעץ הפרי לעומת עשב השדה ובהמות וכדי להזכיר לנו את המטרה שלנו לתקן את מה שקלקלנו ואומר לנו הקב"ה שגם במצב של מלחמה שבו יהיה קל לנו לכרות את עצי הפרי כדי לעשות מלחמה אנחנו צריכים להימנע מכך רק אם אין ברירה כדי שנדע ולא נשכח את המטרה הכללית שלנו וזה להגיע למצב שבו נחזור לאכול רק את פרי העץ כמו שהיה לפי חטא האדם הראשון .

ולכן נאמר כי האדם עץ השדה . האדם לפני החטא קיבל את החיות שלו מעץ השדה . זה מה שמאפיין את האדם השלם . האדם לאחר החטא שגרם לקלקול של כל העולם הוא  אדם "שבור " והשאיפה שלו לתקן מה שקלקל  ולהגיע לתיקון שלו שבא לידי ביטוי בעץ השדה שיהיה האוכל היחידי שלו

וכך כותב יחזקאל פרק לד

(כו) וְנָתַתִּ֥י אוֹתָ֛ם וּסְבִיב֥וֹת גִּבְעָתִ֖י בְּרָכָ֑ה וְהוֹרַדְתִּ֤י הַגֶּ֙שֶׁם֙ בְּעִתּ֔וֹ גִּשְׁמֵ֥י בְרָכָ֖ה יִֽהְיֽוּ:

(כז) וְנָתַן֩ עֵ֨ץ הַשָּׂדֶ֜ה אֶת־פִּרְי֗וֹ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן יְבוּלָ֔הּ וְהָי֥וּ עַל־אַדְמָתָ֖ם לָבֶ֑טַח וְֽיָדְע֞וּ כִּי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק בְּשִׁבְרִי֙ אֶת־מֹט֣וֹת עֻלָּ֔ם וְהִ֨צַּלְתִּ֔ים מִיַּ֖ד הָעֹבְדִ֥ים בָּהֶֽם:

והנביא יחזקאל כותב את התיאור של אחרית הימים שבמרכזו ונתן העץ פריו   וגם כך כתוב בספרי דברים פרשת שופטים פיסקא רג

כי האדם עץ השדה, מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן. רבי ישמעאל אומר מיכן חס המקום על פירות האילן קל וחומר מאילן ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו פירות עצמם על אחת כמה וכמה.

ובתלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א

 

הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי האדם עץ השדה, וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, וכתיב אתו תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא - ממנו תאכל ואתו לא תכרת, ואם לאו - אתו תשחית וכרת.

ולדעתי הבבלי מלמד אותנו  את הדרך לתקן ולהגיע למצב שלפני  חטא האדם הראשון ונגיע למצב שבו פרי העץ יהיה המאכל הבלעדי של האדם כמו שהיה לפני החטא . הדרך היחידה להגיע לשם היא בלימוד התורה. הדרך היחידה לתקן את מה שקלקלנו זה ללמוד תורה כדי ללמוד תורה אנחנו צריכים ללמוד מתלמיד חכם הגון . כי אם נלמד מתלמיד חכם לא הגון סופנו שנקלקל ולא נתקן כי אז נחשב לעץ סרק שלא מוציא פרות והתוצאה תהיה שנכרת כמו עץ סרק  שכן מותר לכרות אותו . אבל אם נמצא ונחפש תלמיד חכם הגון ונלמד ממנו אז התוצאה תהיה שנוכל מפרי  העץ כמו לפני החטא כי נתקן את מה שקלקלנו ונהיה במצב של ממנו תאכל ואתו לא תכרת .

פרשת שופטים רבי יוחנן ואילפא בזכות מי נצלו חיי שניהם ? בגלל התורה של רבי יוחנן שהפך לראש ישיבה או בזכות אילפא ששילב תורה ודרך ארץ ? מה הדין של מי שעוזב חיי עולם הבא (תורה ) לטובת חיי עולם הזה (עסק ) ? ‏ו'/אלול/תשע"ה

בס"ד

פרשת שופטים רבי יוחנן ואילפא בזכות מי נצלו חיי שניהם ? בגלל התורה של רבי יוחנן שהפך  לראש ישיבה או בזכות אילפא ששילב תורה ודרך ארץ ? מה הדין של מי שעוזב חיי עולם הבא (תורה ) לטובת חיי עולם הזה (עסק ) ?   ‏ו'/אלול/תשע"ה

בהמשך למאמר משבוע שעבר פרשת ראה ‏כ"ט/אב/תשע"ה  שעורר תגובות רבות

http://divreytora-t-o.blogspot.co.il/2015/08/blog-post_33.html    

אסכם בקצרה את המסקנות מהמהלך המחודש שכתבתי

1.      מי שעוזב  חיי עולם הבא לטובת חיי עולם הזה (רבי יוחנן ואילפא שעזבו את לימודם כדי לא להיות אביונים ) חייב מיתה בידי שמים זה מסקנה שאף אחד לא רבי יוחנן ולא אילפא חולקים על המסקנה הזאת .

2.      רבי יוחנן לאחר ששמע את המלאכים למד "מלא יחדל אביון מן הארץ" שחייב לחזור ללמוד תורה ונהיה ראש ישיבה . לדעתו החזרה שלו ללימוד התורה זה מה שכתוב בגמרא "דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא"   ובזכותו ניצלו רבי יוחנן ואילפא

3.      אילפא שלא שמע את המלאכים ורק מאוחר יותר שמע מה ששמע רבי יוחנן חולק על רבי יוחנן ולא לומד את הלימוד של "לא יחדל אביון מן הארץ" ולכן ממשיך לעשות עסקים אבל אילפא חושב שבגלל הלימוד שלו ניצלו הוא ורבי יוחנן ולימוד התורה שלו שנותנת לו את היכולת  לתרץ כל קושיה  "במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין"  זה מה שהגדירו המלאכים "דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא"  .

 

כדי להבין את המסקנה הראשונה כתוב תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול.

אנחנו רואים שרבי שמעון בר יוחאי שיצא מהמערה הסתכל באותו אחד שחורש וזורע כלומר עוסק בחיי שעה ולא בחיי עולם הבא הסתכל בו ונהפך לגל עצמות כלומר אותו אדם באמת לפי מידת הדין היה חייב מיתה ואכן נהפך לגל עצמות . אבל הקב"ה אמר לרבי שמעון בר יוחאי שהעולם לא עומד על מידת הדין אומנם לפי האמת ולפי מידת הדין אותו אחד היה חייב מיתה אבל העולם הזה מתקיים במידת ארך אפיים במידת הרחמים ולכן אמר לרבי שמעון בר יוחאי לחזור למערה כדי לחוזר וללמוד כיצד צריך העולם להתנהל בפועל ואכן רבי שמעון בר יוחאי למד

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!

כלומר אני מבין ששמעון בר יוחאי הבין שהעולם הזה מתנהל במידת ארך אפים כלומר גם השכר וגם העונש זה בגמר החיים כשעוברים לעולם הבא . הרשעים מקבלים את עונשם בגיהינום לאחר שמסתיים החיים בעולם הזה . זה כמו שאדם יושב במסעדה ואוכל  החשבון בא בסוף ולא באמצע הארוחה . אבל אם הארוחה מתארכת מאוד יש חשבון ביניים אבל זה לא חשבון סופי והוא נעשה כל שנים עשר חודש . כלומר אני מבין את המשפט בגמרא כך : . המשפט של הרשעים בגיהינום אבל בכל מקרה כל שנים עשר חודש יש חשבון בינים . ולכן שהקב"ה הבין ששמעון בר יוחאי הבין כיצד מתנהל העולם אמר לו צאו ממערתכם . אבל יש מקרה אחד שבו ניתן החשבון באופן מידי וזה מקום של סכנה שבו מידת הדין פועלת ואז החשבון מוגש באופן מידי גם אם לא גמרת את הארוחה . ואילפא שעלה לראש הספינה הכניס את עצמו למקום סכנה ואמר תנו לי את החשבון עכשיו וזאת כדי להוכיח שהתורה שלו היא שהצילה אותו ואת רבי יוחנן .

ושאלו  אותי כיצד אדם יכול להכניס את עצמו למקום סכנה והתשובה שלי היא שהחשבון של אילפא היה פשוט

אם באמת התורה של רבי יוחנן היא שגרמה לכך להציל את שנינו מספק  והרי התברר עכשיו שרבי יוחנן  ניצל בדין ואני הרי חייב מיתה שעזבתי חיי העולם הבא לטובת חיי העולם הזה ואם אני חייב מיתה אני לא אשנה את מצבי אם אכניס את עצמי לידי סכנה ועוד אמר :  לי אילפא ברור וודאי שהתורה שלי היא שהצילה את שנינו ולכן אומנם אני מכניס את עצמי למקום סכנה אבל אני בטוח שזכות התורה שלי הצילה את שנינו מקודם וגם עכשיו תציל אותי  . ועוד יש לומר שהבין אילפא שיש צד שלצורך מצוה ניתן להכניס את עצמך למקום סכנה כתוב בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד ב

 

אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו: כדי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.

כלומר רבי טרפון הבין שלצורך הידור מצווה לצאת ידי ספק של שיטת בית שמאי ניתן להכניס את עצמך למקום סכנה ,וגם חכמים לא טוענים כנגד רבי טרפון על שהכניס את עצמו למקום סכנה אלה על שעבר על דברי בית הילל לפי שיטת  בית שמאי כאשר ידוע שההלכה שדברי בית שמאי אינם משנה .

הוכחה נוספת לשיטה שלי היא שאם באמת רק התורה של רבי יוחנן היא שגרמה להציל את רבי יוחנן ואילפא מדוע לא שמעו שניהם את המלאכים . לשיטתי  זה שאילפא לא שמע נתן לנו להעמיד את הדילמה  התורה של מי הצילה את שניהם ? כי אם שניהם היו שומעים אין ספק שגם אילפא היה חוזר ללמוד .  ואז לא היה כאן נעמד הספק העקרוני האם תורה עם דרך ארץ יכולה להגיע  לדרגה של תורה ללא דרך ארץ .

השאלה שאלה נוספת שנשאלה מה המשמעות של  "קיימא ליה שעתא"

רש"י מפרש מסכת תענית דף כא עמוד א

קיימא ליה שעתא - עתיד להתגדל, ואין זמנו למות.

אבל המהרש"א חידושי אגדות מסכת תענית דף כא עמוד א מפרש

שמניחים חיי עולם כו'. ואידך א"ל כו' חד דקיימא ליה שעתא ר"ל דקיימא ליה שעתא בחיי עולם שיהיה ראש ישיבה בתורה:

כלומר לפי רש"י הפרוש  שלי מסתדר טוב אבל לפי המהרש"א באמת רבי יוחנן הוא זה שתורתו הצילה אותו ואת אילפא .

קושיה נוספת ששאלו אותי בגלל שהרבה הבינו שמה שאמר אילפא "נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא"  הכונה שהוא יפיל את עצמו אבל הפרוש הפשוט הוא שהוא ייפול ולא חס וחלילה שיפיל את עצמו אם יתברר שהתורה שלו היא לא שהצילה אותו ואת רבי יוחנן כי מידת הדין היא זה שתפיל אותו כי הוא יהיה חייב מיתה בידי שמים שעזב חיי העולם הבא לטובת חיי העולם הזה .

לסיכום

ברור שמי שעוזב חיי העולם הבא לטובת חיי העולם הזה חייב מיתה בידי שמים ממידת הדין . אומנם העולם לא מתקיים על מידת הדין אבל זה הדין האמיתי למי שעוזב חיי עולם הבא .

נשאר לנו ספק בזכות מי ניצלו רבי יוחנן ואילפא האם בזכות זה שרבי יוחנן נהיה ראש ישיבה או בזכות התורה של אילפא בשילוב של דרך ארץ ותורה . אבל ברור לכל שאילפא עזב את התורה כי למד את זה מן הפסוק "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" ולא למד "לא יחדל אביון מן הארץ" . ואם לא היה את הפסוק אפס כי לא יהיה בך אביון גם אילפא היה ממשיך ללמוד תורה על אף שהיה אביון .

 

פרשת ראה לא יהיה בך אביון ? לא יחדל אביון מן הארץ ? כיצד זה מסתדר אחד עם השני ואיך ניתן להבין את הסיפר בגמרא של רבי יוחנן ואילפא ? . ‏כ"ט/אב/תשע"ה

בס"ד

פרשת ראה לא יהיה בך אביון ?  לא יחדל אביון מן הארץ ? כיצד זה מסתדר אחד עם השני ואיך ניתן להבין את הסיפר בגמרא של רבי יוחנן ואילפא ? . ‏כ"ט/אב/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

דברים פרק טו

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:

ונאמר דברים פרק טו

(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

יש כאן לכאורה סתירה  והפתרון של הספרי דברים פרשת ראה פיסקא קיד

(ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, ולהלן הוא אומר +דברים טו יא+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם.

כלומר שעושים רצנו של הקב"ה לא יהיה אביון בעם ישראל כלומר יהיה אביונים  רק בגויים אבל לא יהיה מצב שאין אביונים בכלל בעולם  . ואולי צריך לתרץ כי בגויים תמיד יהיו אביונים כי כתוב שהגויים לא קבלו עליהם את 7 מצוות בני נוח והקב"ה ויתר להם על המצוות

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו, שנא': +ישעיהו מג+ וראשונות ישמיענו, שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם! ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף: +חבקוק ג+ עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מאי ראה? ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן.

כלומר  מצב של עוני תלוי בקיום מצוות  ובקיום רצונו של הקב"ה ונשאלת השאלה  אם עניות נקבעת לפי קיום מצוות למה אסור לבזבז יותר מחומש על קיום מצווה בהידור ? כולל גם נתינת צדקה ?

ראה מה שכתבתי בעניין

http://divreytora-t-o.blogspot.co.il/2015/08/blog-post_45.html

 

התלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א מפרש את הפסוק אחרת

גמרא. מנא הני מילי? - אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא +דברים ט"ו+ אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך.

הגמרא מפרשת את המשפט אפס כי לא יהיה בך אביון בצורה אחרת ואומרת שלך קודם לכל אדם . כלמור יש לך חיוב להשתדל לא להיות אביון כי חייך קודמים לכל אדם ולכן האבדה שלך קודמת לכל אבדה של אדם אחר . ואומר רש"י מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א

לא יהיה בך אביון - הזהר מן עניות..

אבל הגמרא נותנת לזה גדר נוסף ואומר רש"י מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א

כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק - פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות.

כלומר אכן חייך קודמים לכל אדם אחר אבל עדיין אתה צריך להתחשב באחרים כולל אביונים לתת צדקה ולהתנהג לפנים משורת הדין על אף שחייך קודמים ואם לא תתנהג ככה סופך שתצטרך לבריות .

וכדי לקבל זווית אחרת על הפסוק יש את הגמרא בתלמוד בבלי מסכת תענית דף כא עמוד א

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין +דברים ט"ו+ אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי +דברים ט"ו+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא.

בהתחלה אילפא ורבי יוחנן הבינו את הפסוק אפס כי לא יהיה בך אביון כציווי לפרוש מלימוד תורה  כדי לא להיכנס לגדר של אביון . ולכן פרשו מן התורה והלכו לעסוק במסחר . אבל משמים מידת הדין באה להרוג אותם כי פרשו מחיי העולם הבא לטובת חיי העולם הזה . מידת הדין באה כי היו במקום סכנה ובמקום סכנה מידת הדין חזקה ממידת ארך אפים . כלומר לפי האמת אחד העוזב חיי העולם הבא לטובת חיי העולם הזה חייב מיתה בידי שמים אבל כל זה כאשר  הוא גורם לכך שמידת הדין תגיע כמו מי שמכניס את עצמו למקום סכנה .אבל לא במקום סכנה יש לאדם מידת ארך אפים והוא לא יתחייב במיתה . ולכן רבי יוחנן לאחר שהבין את מה ששמע מהמלאכים פירש את הפסוק לא יחדל אביון מן הארץ כהיתר להמשיך ללמוד תורה גם אם יכנס למצב של אביון . כלומר רבי יוחנן למד שלא יהיה בך אביון בצירוף לא יחדל אביון מקרב הארץ מחייב אותו  להמשיך ללמוד תורה  על אף שהוא יהיה  אביון  .

אבל נשאלת השאלה אם כך היא ההלכה אז למה לא אמר לאילפא שימשיך ללמוד תורה הרי ההלכה היא לא רק לרבי יוחנן אלה גם לאילפא ?

ואני רוצה לתרץ שכאן יש שני סיבות למה הוא לא אמר לו

אחד :  כי הבין שרק אחד מהם יוכל ללמוד תורה והרי יש כלל חייך קודמים

שנים : מהשמים השמיעו לרבי יוחנן את הדברים ולא לאילפא ולכן הבין שלא שייך באילפא שיחזור ללמוד תורה .

וצריך להבין את התגובה של אילפא מדוע עלה לראש הספינה שזה מקום סכנה . ואני רוצה לתרץ שאילפא הבין את הסיטואציה והבין שלכאורה שבזכות רבי יוחנן החליטו לא להרוג את שניהם אבל אילפא חולק על כך ואומר אולי בזכותי לא הרגו את שנינו ולכן עלה למקום סכנה להראות שאולי זכות התורה שלו היא שגרמה לא להרוג את שניהם . כי עכשיו אם אין לו זכות התורה הרי מידת הדין תהרוג אותו  . ועדיין אנחנו לא יודעים בזכות מי לא הרגו המלאכים את רבי יוחנן ואילפא בגלל התורה של רבי יוחנן או בגלל התורה  של אילפא .

יוצא לנו מן הסיפור הזה ההבנה שעדיף להיות אביון ולא לפרוש מדברי תורה . אבל גם אחד שפורש מלימוד והולך למסחר עדיין יכול להיות תלמיד חכם שבזכותו משמים לא יענישו מי שפרש מלימוד תורה  

 

פרשת ראה למה אסור לאדם לבזבז יותר מחומש ? ט' אדר א תשע"א

 

בס"ד

פרשת ראה  למה אסור לאדם לבזבז יותר מחומש ?    ט' אדר א תשע"א

 

כתובות נ. "אמר רב שימי בר אשי ושמועות הללו מתמעטות והולכות וסימנך קטנים כתבו וביזבזו " 3 תקנות נתקנו באושא  שיהיא אדם זן את בניו הקטנים , שאם אדם כתב כל נכסיו לבניו הוא  ואישתו ניזונים  מהם , שהמבזבז נכסיו לעניים לא יבזבז יותר מחומש .

בגלל מספרם של הילדים והזמן הממושך שציבור צריך לטפל בהם  והכסף הרב  המשותף ל 3 התקנות הנ"ל שלא יפלו נטל על הציבור במקרה של קטנים זה נטל גדול שצריך להשקיע בחינוך שלהם ובדאגה להם , התקנה השניה והשלישית מדובר באנשים בעלי ממון שנהיו עניים והציבור צריך להשקיע כסף רב במימונם

הגמרא אומרת בכתובות סז: "תנו רבנן "די מחסורו" אתה מצוה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעושרו "אשר יחסר לו" אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין והגמרא מביאה דוגמאות נוספות. הגמרא מוסיפה ומביאה  את גודל הבעיה בהמשך " ההוא דאתא לקמי דרבא אמר לו במה אתה סועד אמר לו בתרנגות פטומה ויין ישן אמר ליה ולא חיישת לדוחקה דציבורא אמר לו אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא דתנינה עיני כל אילך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם בעיתו בעיתם לא נאמר אלא בעיתו מלמד שכל אחד ואחד נותן לו הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעיתו " ואכן רבא מודה לו וכשהגיע  לידו תרנגולת ויין ישן אמר לו  " נענית לך קום אכול"  כלומר הגמרא מתארת  דוחקא דציבורא על המאמץ הכספי לפרנס אנשים אמידים שירדו מנכסם ו 2 התקנות האחרונות מדובר באנשים בעלי נכסים האחד שהקדיש כל נכסיו לבניו והאחד שבזבז את נכסיו לעניים וחוששים שיפול כנטל על הציבור

מובן החשש של חז"ל לדוחקא דציבור, אבל נשאלות 2 שאלות על התקנה האחרונות

שאלה ראשונה :

מדוע חששו רבנן לעשות הידור מצוה מעבר לשיעור של המצוה

הרי ראינו בכל הש"ס את המעלה והשכר של נתינת צדקה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא ,כמו כן זה פשוט שנתינת צדקה מעבר לשיעור   נכלל בהידור מצוה  בבא קמא ט:  " אמר רבי זירה בהידור מצוה עד שליש במצוה " ולאחר מכן " במערבה אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא " ומפרש רשי במקום מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו "

ואם נגיד שחיוב מעשר כספים מהתורה והידור מצוה שליש מלבר לשיטה המחמירה הרי זה פחות מחומש (15 אחוז )  והתוספת נכלל מכאן ואילך וישולם לו בחייו אז מאיפה החשש שאותו אדם שנתן צדקה מרובה מידי יפול לנטל על הציבור ?

ואם חששו חז"ל שאתו אדם יש בידו חטאים שיגרמו לאובדן כספו  הרי לא הצדקה תגרום החטא יגרום או מזלו יגרום אז ברור שעדיף שיאבד כספו בצדקה ולא בדרך אחרת לפחות יקבל שכרו בעולם הבא ובנתיים יתפרנסו העניים  וינצל מגיהנום

" העושה צדקה ניצול מדינה של גיהנום " גיטין ז.  "בזכות צדקה זוכה ורואה פני שכינה " ב"ב י.

שאלה שניה :

לכאורה בפשטות השיעור של חומש זה לימוד מפסוק בבראשית "אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי  קרא וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך וכד' " הרי

לימוד זה לא מדבר על גבול עליון רק על שיעור הנדר של אברהם  וניתן ללמוד ממנו על מצות מעשר כספים עיקר הלימוד על מעשר כספים 10 אחוז (גם אונקלוס וגם  יונתן בן עוזיאל כותבים מעשר ולא חומש)אבל נשארת השאלה מאין למדו  שיעור זה כגבול עליון  ?

קושיה נוספת בערכין כ"ח . "מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכד'  .. ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר רבי אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו " ומקשה הגמרא היינו תנא קמא  ומתרצת איכא ביניהו דרבי אילא דאמר רבי אילא באושא התקינו : המבזבז אל יבזבז יותר מחומש " וזה פלא הרי רבי אליעזר מדבר על דברי תורה ורבי אלעזר מביא תרוץ מדרבנן בפשטות הוא מדבר שקל וחומר מדאוריתא אדם צריך לחוס על ממונו ולכן יתן  פחות מאשר יתן לגבוה  אז  מה עושה פה תקנה דרבנן לשיעור מדאוריתא ?  עוד קושי כל התקנה של רבנן היתה לא בגלל עצם פעולת הנדבה שלכאורה מותרת ורק בגלל שמה יפול לטורח על הציבור ולרבי אלעזר עצם נתינת הנדבה להדיוט כמו לגבוה אסורה בגלל "חס אדם על ממונו" 

מכוח הקושיות הנ"ל צריכים למצוא מקור לחומש והסבר לתקנת  רבנן

בבא בתרא י. יש ויכוח בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס  הרשע "אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם " אמר לו כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנום " אמר לו אדרבה שמחייבתן גיהנום " והויכוח נמשך "אמר לו אתם קרויים בנים וקרוין עבדים בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים עבדים ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום   אמר לו הרי הוא אומר הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים בית ? האידנא קאמר פרוס לרעב לחמך "

רבי עקיבא מסכים (או לשיטתו או לשיטה שבגלות נקראים ישראל עבדים )שיש הבדל במצות צדקה בזמן שעם ישראל עושה רצונו של מקום ובין שלא עושה רצונו ואומר רבי עקיבא שעם ישראל נמצא בגלות ולשיטה שנקרא עם ישראל  עבדים ולא בנים יש את מצוות הצדקה "פרוס לרעב לחמך"  וחייב לתת צדקה וצדקה זו תציל את נותני הצדקה  מגיהינום .

ולכן יש לומר שיש 2  סוגי צדקה בזמן שבית המקדש היה קיים ומצוות צדקה בזמן חורבן בית המקדש .בזמן שבית המקדש גדר מצות צדקה "אשר יחסר לו"  אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו ובזמן שבית המקדש לא קיים גדר המצוה  "פרוס לרעב לחמך"  המינימום שעני צריך להתקיים ואפשר לדייק מדברי רבי עקיבא 

"האידנא קאמר פרוס לרעב לחמך " .

כמו כן יש הבדל בשכר של המצוות בזמן שבית המקדש קיים ואנו נקראים בנים יש את כל השכר בעולם הזה ובעולם הבא  כפי שמובא בש"ס  אבל בזמן שבית המקדש אינו קיים ואנו קרויים עבדים יש שכר רק להנצל  מגיהינום כלומר בעולם הבא .

רבי עקיבא מחדש שבזמן חורבן בית המקדש על מצוות צדקה והידור מצות צדקה אין את הגדר שלמדנו "מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו " כלומר על הידור מצוה של נתינת צדקה בזמן גלות שישראל שספק קרויים עבדים אין את השכר הנ"ל

ואם נקשה הרי הידור מצוה שליש במצוה ועיקר מצות מעשר  10 אחוז הרי הידור מצוה לחומרה שילש מלבר 15% אז למה חומש  ? צריך להגיד זה גופה הלימוד בכתובות נ. שהידור מצוה במעשר כספים זה חומש ומעבר לזה "יפרע לו הקב"ה בחייו " ועדיין קשה הרי הגמרא היתה צריכה לכתוב זאת  .יש לתרץ שעיקר  בבראשית מז "וישם אותם יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש" העם המצרי נותר ללא כל רכוש הכל נקנה לפרעה ע"י יוסף וכאשר אתה עבד ללא רכוש וכל מה שיש לך שייך לפרעה  אתה משלם חומש . זה השיעור שעבד משלם כדי שיוכל לחיות חיים מינימלים ללא רכוש  . הבינו חכמים שאם אנחנו נקראים עבדים זה גבול עליון לתשלום ולא יותר ורמז לכך שכתוב "לחוק עד היום ".

ובזה מתורצות 2 השאלות  רבנן ידעו על חורבן בית שני ויידעו על מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בקידושין לו. "בנים אתם לה' אלוהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים  שנאמר וכד' " ולא ברור האם ההלכה כרבי מאיר או כרבי יהודה וזה ספק דאוריתא תיקנו שלא יבזבז אדם יותר מחומש כי יותר מחומש זה כבר ספק הידור  מצוות צדקה ועל המכאן ואילך אין

את " יפרע לו הקב"ה בחייו " ואכן יש חשש שיתן צדקה על סמך זה שיפרע לו הקב"ה בחייו וזה ספק ויכול ליפול לנטל על הציבור ואנשים אמידים שנופלים לנטל על הציבר זה נטל כבד כמו שהוכחנו  .  ואם נקשה אם אנחנו עבדים אין חיוב לתת לו אשר יחסר לו"  אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ אבל זה ספק ובספק נלך לחומרה וניתן לו.  

ובזה מתורצת התשובה של רבי אלעזר בו עזריה "איכא ביניהו דרבי אילא דאמר רבי אילא באושא התקינו : המבזבז אל יבזבז יותר מחומש "  לרבנן היה ספק דאוריתא  ולא ספק דרבנן האם אנחנו בנים או עבדים בזמן הזה ולכן יחשוש אדם על ממונו בזמן הזה במצות צדקה בנתינה מעל חומש שיש ספק אם יפרע לו הקב"ה בחייו אבל כשבית המקדש קיים הוא מסכים לדעתו של תנא קמא   .

אם נקשה  אם כך למה הגמרא לא כתבה בפרוש את הלימוד מ "וישם אותם יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש" וכתבה במקום זאת  את "עשר אעשרנו " של אברהם ? התשובה פשוטה גם במחלוקת רבי יהודה ורבי לא מוזכר את המילה עבדים,  רק לא בנים ,גם בויכוח של רבי עקיבא עם טורנוסרופוס  הרשע  רבי עקיבא לא אומר את המילה עבדים רק בנים רק טורנוסרופוס  הרשע אומר את המילה עבדים  ולכן פשוט שחז"ל השתמשו בלשון נקייה .

לסיכום יש ספק האם לאחר חורבן הבית עם ישראל נקרא בנים או עבדים וכמו כן לאחר חורבן הבית יש ספק מה השיעור של מצות צדקה האם "אשר יחסר לו" או "פרוס לרעב לחמך"  כמו כן השתנה השכר של מצות צדקה לעולם הבא בלבד ולכן אדם שרוצה לתת מעבר להידור מצווה יש ספק האם הקב"ה יפרע לו בחייו ולכן אנו חוששים שאדם אמיד יבזבז  מעבר להידור מצווה של צדקה  שזה חומש והקב"ה לא יפרע לו בחייו ויפול לנטל על הציבור שיתן לו "אשר יחסר לו"  אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו ולכן תיקנו שלא יתן יותר מחומש ורבנן חששו למצוות צדקה בלבד ולאנשים אמידים

אסמכתא לדברינו שיש הבדל בין מצוות צדקה בזמן שבית המקדש קיים לזמן שאינו קיים ב"ב ט. "אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו עכשיו שאין בית המקדש קיים אם עושים צדקה מוטב ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלים בזרוע ואף על פי כן נחשב לצדקה שנאמר ונגשיך צדקה" רבי אלעזר לשיטתו כמו שהסברנו את תשובתו לרבי אליעזר  בערכין כ"ח  בזמן הזה עם ישראל נקרא עבדים וצריך לתת חומש כעבדים אבל החידוש פה לא כמו שאמרנו שרק במצות צדקה יש שינוי אלה בכל מצוה לגבוה שחומש זה  שיעור תחתון ועליון לגבוה כלומר לא פחות ולא יותר כמו עבד שצריך לתת שיעור חומש ואם לא נותן המלך יקח לו בכוח גם כאן צריך לתת חומש כל שנה בכל מקרה לא יותר ולא פחות . ולשיטה זו  ניתן לתרץ פוסקים שקבעו שגם למצות עשה הגבול העליון זה חומש וצריך לחדש חומש בחשבון של שנה . הגמרא בבא קמא  שאלה אם מזדמן לו  3 מצוות אז צריך לתת  כל ביתו וגם כאן צריך להקשות אם עד חומש ויהיו לפניו 5 מצוות יתן כל ביתו? והתירוץ מה שקבעו חומש זה לשנה לא יותר ולא פחות .

המשנה ברורה בביאור הלכה בנושא מקשה על מספר גמרות ולשיטתנו התירוץ פשוט : הרבותא של רבן גמליאל שקנה אתרוג בכסף רב שלגבי הידור מצוה שלא צדקה עדיין גם היום בזמן חורבן בית המקדש יש את "יפרע לו הקב"ה בחייו" ורק לגבי צדקה יש שינוי ולשיטת רבי אלעזר זה לא הגיע לחומש כמו שתירץ המשנה ברורה .

לגבי סוגיה בקידושין על עני שהיה צריך לתת כל הונו למצוות פדיון הבן זה פשוט לשיטתנו שהחשש של רבנן רק להידור מצוות צדקה שאז יש ספק אם יפרע לו הקב"ה בחייו וכן החשש של רבנן באנשים אמידים כי עני "רגיל" לא מהווה נטל על הציבור ולכן אין קושיה .

 

 

 

פרשת ראה למה הקב"ה מראה לעם ישראל את הברכה והקללה ? האם ניתן לסמוך על חוש הראיה ? מתי נפגם חוש הראיה ? למה ניתנה התורה רק בשמיעה ? באיזה כלים נוכל לפרש את המציאות ? ‏כ"ט/אב/תשע"ה

בס"ד

פרשת ראה  למה הקב"ה מראה לעם ישראל את הברכה  והקללה ? האם ניתן לסמוך על חוש הראיה ? מתי נפגם חוש הראיה ? למה ניתנה התורה רק בשמיעה ? באיזה כלים נוכל לפרש את המציאות ? ‏כ"ט/אב/תשע"ה

דברים פרק יא

(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:

ואומר תרגום אונקלוס דברים פרשת ראה פרק יא פסוק כו

(כו) חזו דאנא יהיב קדמיכון יומא דין ברכן ולוטין:

אנחנו רואים שבפרשה שלנו פונה  הקב"ה פונה לחוש הראיה של עם ישראל ואומר להם תראו שאני שם את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל . כלומר הקב"ה פונה לחוש הראיה של עם ישראל כאשר זה נוגע לברכה ולקללה .

הדעת זקנים מבעלי התוספות דברים פרשת ראה פרק יא פסוק כו אומר

נותן לפניכם היום. בעולם הזה הם ברכה וקללה אבל לימות המשיח כלם ברכה:

כלומר הראיה שלנו בעולם הזה זה ראיה של טוב ורע אבל באמת הדברים במהותם הם טוב . בעולם הזה הם נראים טוב ורע אבל לעולם הבא שהוא עולם האמת זה רק טוב . כלומר חוש הראיה לא נותן לנו את היכולת לראות דברים כמהותם . ונשאלת השאלה ומתי האדם קיבל את חוש הראיה של הטוב והרע

בראשית פרק ג

(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

לפני חטא האדם הראשון האדם היה מחובר לנשמה שלו שהיא מצלם האלוקים והבחירה שלו היית לעשות את רצון הקב"ה או לא . אבל כאשר אכל מעץ הדעת הראיה של האדם השתנתה כי לפניו עומד טוב ורע . ולא הכוונה טוב ורע מוחלטים אלה ראיה של טוב ורע . אתה רואה דבר ויכול להגיד עליו טוב או רע  . אבל האדם הראשון לאחר שאכל מעץ הדעת היה חיבור  של הנשמה שלו להגוף שלו . כלומר חלק עליון ממעל וחלק תחתון מהאדמה . ואז יש טוב של הנשמה ויש טוב של הגוף  ויכול להיות טוב של הגוף שסותר את הטוב של הנשמה ולהיפך . כלומר ראית טוב ורע תלויה בשני גורמים שונים כמו שאומר המלבי"ם בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק ה

(ה) כי יודע אלהים. כבר בארתי למעלה שעץ הדעת טו"ר היה ענינו לצייר בנפשו ציורים מן הטוב המדומה והרע המדומה, כמו בקשת העושר והשררה והתאוה שנדמה לו שהוא טוב והוא רע באמת. והנה האדם שהוא בעל שכל, יוכל להבחין בין טוב האמתי וטוב המדומה מצד שכלו, וכן מצד שנפשו הוא מעולם העליון ימאס בתענוגות גופו ומשאלותיו וכל מה שהוא טוב לגופו, מפני שיצמח מזה רעה לנשמתו שהוא עקר האדם,

ולכן שהאדם הראשון אוכל מעץ הדעת המיתה שולטת בו כי החיבור של הנשמה שלו לגוף הגשמי שלו יוצר את הראיה של הטוב והרע כלומר אין לאדם יכולת אמיתית להתחמק מן הרע ולכן המיתה בסופו שולטת בו ואומר הרבינו בחיי בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק יז

(יז) מות תמות. אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות. כי על דעת רז"ל לולא שחטא לא ימות לעולם אבל יהיה קיים נצחי כמלאכי השרת.

ולכן התיקון של האדם לא ע"י ראיה אלה ע"י שמיעה ולכן שניתנה התורה היא ניתנה ע"י השמיעה בלבד ולא ע"י הראיה

דברים פרק ד

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

ואומר המלבי"ם במדבר פרק יב

ויש הבדל בין ראיה להבטה, שהראיה מציין ראות העין, ועז"א כי לא ראיתם כל תמונה, וההבטה מציין עיון השכל,

ולכן בפרשה שלנו הראיה זה הטוב והרע אבל הפתרון הוא בשמיעה כפי שנאמר בדברים פרק יא

(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:

(כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: ס

ועל זה נאמר בדברים פרק ל

(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

(יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

(יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: ס

וגם כאן שהפסוק אומר  שהתורה לא בשמים היא מדבר על שמיעה ולא על ראיה כי השמיעה זה הכלי של השכל וכלי זה לא נפגם בחטא האדם הראשון והראיה כן  נפגמה ע"י חטא הדם הראשון ולא ניתן להסתמך עליה. ולכן התורה נלמדת ע"י השכל ובעיקר ע"י השמיעה ולא ע"י הראיה  כי הראיה רואה טוב ורע ולא תמיד ניתן להבחין בן שניהם אבל התורה שניתנה לנו ע"י שמיעה נותנת לנו את הכלים לדעת מה טוב ומה רע וזה הדרך היחידה לנווט את עצמנו בעולם הזה .

וצריך להבין עם כך מה יעזור לנו שהקב"ה מבקש מאיתנו לראות את הטוב על הר גריזים ואת הרע על הר עיבל ? הרי הראיה שלנו של טוב ורע פגומה ולא תיתן לנו את התוצאה הראויה ועל זה אומר המלבי"ם דברים פרשת ראה פרק יא פסוק כו

 והנה הודיע כי לא כאשר ידומה שהעולם מתנהג ע"פ הטבע והמערכת שתהלוכות הטבע אין להם שום קשר עם חוקי השכר והעונש שאיזה קשר יש לחוג שמים המתהלך במערכת עם מה שישמור האדם מצות ה' או יסור ממצותיו, וכמ"ש (איוב כב) וחוג שמים יתהלך הארח עולם תשמור [אדם] אשר דרכו מתי און על פי מה שפרשתי שם, מודיע שלא כן הוא, כי ה' השפיע רוח חיים בשפע הנשפע אל המערכת שיהיה תלוי ועומד לפי מעשה בני אדם יושבי שפל לטוב או לרע

כלומר הפסוק כאן אומר לנו שהקב"ה  הכניס לתוך את הטבע את השינויים הנגרמים כתוצאה ממעשי האדם . הטבע קשור באופן ישיר למעשי האדם ולא מתנהל בניתוק ממעשי האדם .  ולכן ע"י שמיעת המצוות כלומר לימוד התורה נוכל להבין ע"י השכל שנתן לנו הקב"ה את מה שאנחנו רואים ולהגיד על זה טוב ועל זה רע  . נפרש את המציאות ע"י השכל שנתן לנו הבורא ונשתמש בו כדי ללמוד את התורה וע"י לימוד התורה נבין מה זה הטוב ומה זה הרע . אבל פרוש המציאות ע"י השכל שלנו ללא לימוד התורה שניתנה ע"י שמיעה אין לאף אחד סיכוי להבין את המציאות ע"י הראיה והשכל בלבד .

והיום אנחנו רואים  באופן מוחשי שהעולם היום נוטה להשתמש בראיה בלבד כדי לפרש את המציאות בעולם ולכן יותר ויותר העולם מתרחק מהבנת המציאות של בריאת העולם ע"י הקב"ה . והכלי החזק ביותר שמניע היום את העולם זה חוש הראיה שבא לידי ביטוי בטלוויזיה , אינטרנט ,וטלפונים חכמים .

פרשת עקב למה כיבוש איטי יגרום שלא ירבה את חית השדה ? למה כיבוש מהיר ירבה את חית השדה ? ומה הקשר לוישמן ישורון ויבעט? ‏כ"ב/אב/תשע"ה

בס"ד

פרשת עקב  למה כיבוש איטי יגרום שלא ירבה את חית השדה ? למה כיבוש מהיר ירבה את חית השדה ? ומה הקשר לוישמן ישורון ויבעט?  ‏כ"ב/אב/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

דברים פרק ז

(כב) וְנָשַׁל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:

ונשאלת השאלה מדוע אם הם ירשו את הארץ מהר ולא לאט לאט  תרבה עליהם חית השדה ?

ורש"י דברים פרק ז  אומר

(כב) פן תרבה עליך חית השדה - והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא:

רש"י מפרש שמשה ידע שעם ישראל יחטא אבל עדיין קשה כי אם היה ידוע שעם ישראל  יחטא אז בכל מקרה יתרבו חיות השדה אז מה זה משנה עם ירשו מהר או ירשו לאט?  אם סופם לחטא בכל מקרה התוצאה תהיה ריבוי של חיות שדה כי זה בגלל החטא אז בעצם נשארת הקושיה למה אם יכבשו את הארץ מהר ירבו חיות השדה .

וכאן אני רוצה להסביר את  ההבדל בן כיבוש מהיר וכיבוש איטי

בכל מלחמה יש קושי עצום ועצם המלחמה יוצרת מצבים רבים של התמודדות וקושי ולכן אדם הנמצא בקושי בדרך כלל ליבו לא גס עליו כלפי שמים כי הוא נמצא במצב שכל רגע ורגע הוא צריך את הקב"ה בכל המצבים השונים של הלחימה . קושי זה של הלחימה מעצב את יראת השמים של הלוחם ואת הצורך שלו בסיעתא דשמיא  . כלומר לחימה ארוכה תגרום לכך שעם ישראל יבין את המשמעות של הסיעתא דשמיא ולכן הוא יעשה פחות חטאים ואם יעשה פחות חטאים חיית השדה לא תרבה אבל אם הלחימה תהיה מהירה ההבנה של עם ישראל בסיעתא דשמיא תהיה קטנה יותר ולכן יש יותר סיכוי שעם ישראל יעשה יותר חטאים ולכן תרבה חית השדה וזה בדיוק מה שהפסוק בה להסביר לנו על אופי האדם

וכתוב בדברים פרק לב

(טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:

 

וכך כתוב מדרש תנאים לדברים פרק לב פסוק טו

(טו). וישמן ישורון ויבעט לעולם כל שלפי שבע רעים וכן את מוצא בראשונים דור המבול ודור הפלגה והסדומיים שלא מרדו במקום אלא מתוך מאכל ומשקין שנ' חמאת בקר וח' צאן מה הוא אומ' וישמן יש' ויב' אמ' הקדוש ברוך הוא למשה אמור לישראל כשאתם נכנסין אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך שלוה

והמלבי"ם דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק טו

(טו) טו עם כל הטובות האלה וישמן ישרון ויבעט. דרך השוכח טובה בעת טוב לו, תחלה מכיר טובה ובועט במזיד, ואח"כ שוכח העבר לגמרי: ועז"א תחלה ויבעט בזדון, ואח"כ שמנת עד כי עבית בעב הענן והחשך, כשית ושכחת לגמרי אל מוציאך ממצרים.

כלומר התורה יודעת את אופי האדם שכאשר נותנים לו את הכול ובקלות אינו מעריך את הנתינה רק הקושי שבהסגת הדברים גורם לאדם להעריך את מה שהקב"ה נותן  לו

וכתוב בתלמוד בבלי מסכת נדרים דף פא עמוד א

שלחו מתם: הזהרו בערבוביתא, הזהרו בחבורה, הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר: +במדבר כד+ יזל מים מדליו, שמהן תצא תורה. ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם.

ואומר הר"ן מסכת נדרים דף פא עמוד א

הזהרו בבני עניים - להשתדל ללמדם תורה שמהן תצא תורה שאין להם עסק אחר ועוד שדעתם שפלה עליהם.

לצאת מבניהם ת"ח - שעל הרוב אינם בני תורה.

ירושה היא להם - לא ילמדו תורה מאחר שהם סומכים שירושה היא להם.

כלומר מי שאין לו מתאמץ יותר מי שיש לו לא מעריך את מה שיש לו

לסיכום משה ידע שעם ישראל יחטא אבל כיבוש מהיר יגרום לעם ישראל לא להעריך את הסיעתא דשמיא ולכן עם ישראל יחטא יותר ולכן חית השדה תרבה. אבל אם יכבוש לאט לאט יעריך את הסיעתא דשמיא ועם ישראל יעשה פחות חטאים ולכן לא תרבה חית השדה .

פרשת עקב מה התפקיד של הצרעה ? למה יש צרעה של משה וצרעה של יהושע ? למה הצרעה של משה טיפלה גם במי שנמצא בעבר המערבי של הירדן ? ‏כ"ב/אב/תשע"ה

בס"ד

פרשת עקב מה התפקיד של הצרעה ?  למה יש צרעה של משה וצרעה של יהושע ? למה הצרעה של משה טיפלה גם במי שנמצא בעבר המערבי של הירדן ? ‏כ"ב/אב/תשע"ה

נכתב  לעילוי נשמת אבי משה בן רוזה  ואחותי שושנה בת נעומי ת.נ.צ.ב.ה

דברים פרק ז

(יט) הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם:

(כ) וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ:

ואומר התלמוד בבלי מסכת סוטה דף לו עמוד א

תנא: צרעה לא עברה עמהם. ולא? והא כתיב: +שמות כג+ ושלחתי את הצרעה לפניך! אמר ר' שמעון בן לקיש: על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה, שנאמר: +עמוס ב+ ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת וגו'. רב פפא אמר: שתי צרעות הואי, חדא דמשה וחדא דיהושע, דמשה לא עבר, דיהושע עבר.

וצריך להבין מה המשמעות של הצרעה ומה תפקידה ?

אנחנו רואים לפי הפסוקים שיש לצרעה שני תפקידים האחד עד אבוד הנשארים  והשני  וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ להיפרע מן אלו המסתתרים מפני עם ישראל .

ואכן אנחנו רואים שני פסוקים שונים האחד נאמר ביהושע פרק כד

 (יב) וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ:

לפי הבנתי זה "הנשארים" והפסוק השני

נאמר בשמות פרק כג

(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ:

וזה לפי דעתי "הנסתרים" .

וצריך להגיד שזה הסיבה שרב פפה מחלק את הצרעה לשני צרעות האחת של משה והשנייה של יהושע

של משה "מטפלת"  "בנשארים"  שזה מלאכי האמורי הם סיחון ועוג מלך הבשן ושל יהושע מטפלת

"בנסתרים מפניך " .   סיחון ועוג היו מבני הנפילים ובמהותם הם ענקים וגדולים ובטח לא מאלו "הנסתרים מפניך"  ולתפקיד הזה נתן הקב"ה למשה את הצרעה שמטפלת  בזרע הנפילים עוג וסיחון

וכך נכתב  במדרש תנחומא (בובר) פרשת דברים - הוספה סימן ח

אמר רבי לוי זימן הקדוש ברוך הוא שתי צרעות לכל אחד ואחד מהם, שנאמר (ואת) [וגם את] הצרעה ישלח ה' (אלהים) [אלהיך] בם (דברים ז כ), והצרעה פורחת ומכה אותו לתוך עינו, ומיד היתה עינו יוצאה ומת, וזה הוא שאמר דוד, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו וגו' (תהלים מד ד), אלולי לא עזרת אותם לא היו יכולים להם, ולכך כשראה אותם משה נתיירא מהם, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא מהם. אמרו חכמים יותר היו קשים סיחון ועוג מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה וחילו, כך היו ראויים לומר על סיחון ועוג, אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו (תהלים קלו יט כ).

ואני רוצה לפרש שהצרעה של משה היה בכוחה לטפל באותם בני הנפילים שמקורם מהשמים ורק בזכות הצרעה יכול משה להתגבר עליהם . ולצרעה של משה היה את היכולת "לטפל" באותם בני נפילים כי הצרעה היא שליח ישיר של הקב"ה כמו שכותב הדעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרק כג

(כ) הנה אנכי. בזכות עשרת הדברות שמתחילין באנכי אני שולח מלאך לפניך לשמרך ד"א אמר לו הקדוש ברוך הוא הנה אנכי אמר לו משה איני מבקש מלאך לילך עמנו אלא אתה בכבודך ואם אין שכינתך הולכת עמנו אין אנו זזין מכאן. אמר לו הקדוש ברוך הוא אפי' מלאך אינני שולח אלא הצרעה דכתיב וגם את הצרעה ודוקא לעולם הזה שולח צרעה אבל לעתיד לבא הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא הה"ד הנה אנכי שולח לכם מלאך:

משה דרש וקיבל מהקב"ה את הצרעה שהיא שליח ישיר של הקב"ה ולא מלאך כי במקרה הזה ההתמודדות של משה הוא ישירות מול בני המלאכים ולכן משה לא רצה מלאך שיסייע לו ומשה  רצה שהקב"ה יסייע לו ישירות ואכן הקב"ה נענה לו ונתן לו את הצרעה שיכולה להתמודד מול בני הנפילים מלכי האמורי סיחון ועוג וזה היה הצרעה של משה עם תפקיד מאוד מוגדר ומיוחד .

ולצרעה של יהושע היה תפקיד אחר לטפל באלו הנסתרים וזו צרעה אחרת עם יכולת שונה . אם כן לפי המהלך שלי אין ויכוח בין רבי שמעון בן לקיש לרב פפה שמעון בן לקיש מדבר על הצרעה של משה ורב פפה נותן הבנה שהיו פה שני צרעות צרעה של משה וצרעה של יהושע .

אבל אם כך מדוע הצרעה של משה פועלת מעבר הירדן המזרחי והורגת גם בעבר המערבי ?

ואני רוצה להגיד שאכן הצרעה של משה פעלה גם מרחוק על עבר הירדן המערבי אבל היא לא טפלה "בנסתרים"  היא טפלה "בנשארים"   ומי היו הנשארים מבני הנפילים שהיו צריך לטפל בהם  ?

במדבר פרק יג

(כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם:

והזוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קנט עמוד א

תאנא אחימן ששי ותלמי ממאן נפקו זרעא הוו מאינון נפילין דאפיל לון קודשא בריך הוא בארעא ואולידו מבנת ארעא ומנייהו נפקו גיברי עלמא כמה דכתיב (בראשית ו) המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם אשר מעולם דשמשי (נ"א מדאתברי) עלמא משתכחי, אנשי השם אחימן ששי ותלמי:

כלומר גם סיחון ועוג ואחימן ששי ותלמי הם בני הנפילים ולכן הצרעה של משה שתפקידה לטפל באותם בני הנפילים טיפלה גם באלו שישבו בארץ אבל היא לא עברה את הירדן אלה טיפלה בהם מהצג המזרחי של הירדן .

לסיכום יש לנו שני סוגי צרעות עם שני תפקידים שונים . הצרעה של משה שתפיקה לטפל "בנשארים" הם בני הנפילים ורק הצרעה של משה יכלה לטפל בהם בתור שליח ישיר של הקב"ה ללא קשר למלאכים . ויש את הצרעה של יהושע שטפלה "בניסתרים" הם מהעמים שהיו בארץ והסתתרו מפני עם ישראל  .

פרשת ואתחנן למה אסור לנסות את הקב"ה ? מה זה קשור לעמלק ? עשר בשביל שתתעשר זה ניסיון או בחינה ? ע"י ‏ט"ו/אב/תשע"ה

בס"ד

פרשת ואתחנן למה אסור לנסות את הקב"ה ? מה זה קשור  לעמלק ?  עשר בשביל שתתעשר זה ניסיון או  בחינה ?  ע"י ‏ט"ו/אב/תשע"ה

דברים פרק ו

(יד) לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם:

(טו) כִּי אֵל קַנָּא יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס

(טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה:

ובשמות פרק יז פסוק ז

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: פ (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:

וצריך להבין למה אין אפשרות לנסות את הקב"ה ?

ואומר השמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כו

ורבותינו אמרו אם מהרהרים אנו בלבבנו והוא יודע מה שאנו מהרהרים נעבדנו ואם לאו נמרוד בו, אמר להם הקדוש ברוך הוא אם בקשתם לבדוק אותי יבא הרשע ויבדוק אתכם, מיד ויבא עמלק, מה כתיב שם (שם /שמות י"ז/) היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק, וכי מה ענין זה אצל זה משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו אמר לו ראית את אבא, אמר לו אביו אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי, הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם הוי ויבא עמלק.

צריך להבין מה המהות של קיום הקב"ה . אדם  בשר ודם לא  יכול להבין מה זה הקב"ה אנחנו יכולים לפרש את ההשפעה של הקב"ה כפי שאנחנו מרגישים אותה בעולם או מבינים אותה דרך המסנן של החושים שלנו או כלי המדידה הנגישים לנו אבל אין לאף אדם יכולת להבין מה המשמעות של הקב"ה . הקב"ה הוא אין סופי שום דבר לא מגביל אותו לא הזמן לא המקום ולא כול דבר אחר . אין לקב"ה לא עבר לא הוה ולא עתיד כי אצל הקב"ה הוא הכול זה אחד  . האדם חי בתוך עולם שברא  הקב"ה  שנמצא תחת השפעת המקום , הזמן וההשפעות השונות שהקב"ה הכניס לעולם כאשר הוא ברא אותו . אין שום אפשרות להבין את סוד בריאת העולם כלומר כיצד זה שהקב"ה שהוא הכול צמצם את עצמו מן העולם תוך כדי בריאתו, כלומר עצם זה שקים משהו אחר חוץ מהקב"ה זה פלא עצום ולעולם לא יוכל האדם בכל צורה שהיא להבין באמת את עצם קיומו . וזה המשמעות של מה שכשמות פרק לג

(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:

ולכן אם אין אפשרות לאדם להבין את המהות של הקב"ה כיצד יכול האדם לנסות את הקב"ה ?

ולכן מצווה  הקב"ה את האדם לא לנסות את הקב"ה כי כל ניסיון לנסות אותו לא יכול להביא לשום תוצאה אמיתית כי לא ניתן להבין את המהות של הקב"ה ואת צורת הנהגתו בעולם .

ולכן המשמעות של ניסיון לנסות את הקב"ה זה בעצם כפירה בעצם קיומו של הקב"ה . ואם אתה כופר בקב"ה סופך שאתה מגיע לטריטוריה של עמלק ואם אתה מגיע לטריטוריה של עמלק אז אתה חייב להתמודד איתו . ההתמודדות מול עמלק זה לא עונש זה מציאות שהבאת על עצמך . אתה הכנסת את עצמך ע"י הניסיון לנסות את הקב"ה לתוך המחנה של עמלק למי שכופר בקיומו של הקב"ה ולכן התוצאה שאתה צריך להתמודד עם  עמלק כי עמלק זה המהות של הכפירה בקב"ה .

וזה מה שכותב המלבי"ם שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ח

אבל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה והתלוננו על ה' ועל נאמן ביתו כן רפתה האמונה אצל האומות, ובאשר ראשית גוים עמלק, ר"ל שהוא ראשון למכחישי ה', פעל זה בלבו עד שהתעורר לבא אל המדבר ולהלחם עמם, מצד שהם ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה:

וכתוב בגמרא תלמוד בבלי מסכת תענית דף ט עמוד א על מעשר

אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. - אמר ליה: מנא לך? - אמר ליה: זיל נסי. - אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב +דברים ו'+ לא תנסו את ה'! - אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר +מלאכי ג'+ הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

ואני רוצה להוסיף ולהגיד שהקב"ה בנושא המעשר הכניס לטבע העולם שמי שמקיים את המעשר יפתחו לו ארובות השמים ולכן אין זה ניסיון של הקב"ה ולכן לשון הנביא הוא לא ניסיון אלה בחינה ולכן זה לא סותר את הכלל שלא ניתן לנסות את הקב"ה ולכן ניתן במקרה הזה בלבד לבחון את הקב"ה ואין זה ניסיון שמהותו כפירה בקב"ה זה בחינה של המציאות שהקב"ה טבע בעולם .

לסיכום  לנסות את הקב"ה זה כפירה בקב"ה כי באמת לא ניתן לנסות את הקב"ה וכפירה מביאה את עמלק שהוא המהות של הכפירה בקב"ה . במעשר ניתן לבחון את הקב"ה כי הוא טבע בעולם שמי שנותן מעשר יפתחו לו ארובות השמים ואין זה ניסיון אלה בחינה של המציאות העולם