פרשת משפטים האם זה זכות של עבד להשתחרר ולהיות יהודי גמור ? אם זה חובה למה התורה משחררת עבד לאחר שרבו הוציא לו עין או שן ומוסיפה לו כאב על כאב ? למה עבד נוח לו לחיות בהפקר ? כיצד זה קשור לסברא של אחר שבת קול אמרה שאין לו עולם הבא ? מה ההבדל בן גר קטן שאומרים שזכין לו שלא בפניו ? מה הקשר למסקנה של בית הילל ובית שמאי שטוב לו לאדם שלא נברא ? האם יש קשר בן דעתו של רבי מאיר ללימוד שלו עם אחר הוא אלישע בן אבויה ? למה התורה משחררת עבד שנפל לו שן ? מה הקשר לחם אבי כנען ? מה הקשר של הייסורים בנפילת השן לכפרה ? מה ההבדל בין חכמים לרבי מאיר ? ‏כ"ו/שבט/תש"פ

בס"ד
פרשת משפטים האם זה זכות של עבד להשתחרר ולהיות יהודי גמור ? אם זה חובה למה התורה משחררת עבד לאחר שרבו הוציא לו עין או שן ומוסיפה לו כאב על כאב ? למה עבד נוח לו לחיות בהפקר ? כיצד זה קשור לסברא של אחר שבת קול אמרה שאין לו עולם הבא ? מה ההבדל בן גר קטן שאומרים שזכין לו שלא בפניו ? מה הקשר למסקנה של בית הילל ובית שמאי שטוב לו לאדם שלא נברא ? האם יש קשר בן דעתו של רבי מאיר ללימוד שלו עם אחר הוא אלישע בן אבויה ? למה התורה משחררת עבד שנפל לו שן ? מה הקשר לחם אבי כנען ? מה הקשר של הייסורים בנפילת השן לכפרה ? מה ההבדל בין חכמים לרבי מאיר ? ‏כ"ו/שבט/תש"פ
שמות פרק כא
(כו) וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ: ס
(כז) וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: פ
ושואל הדף על הדף גיטין דף יא עמוד ב
מבואר כאן, דלר"מ חוב הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות, ומפורסמת קושית העולם, דא"כ מדוע העבד יוצא לחירות בשן ועין, וכי משום שהאדון עשה לו רעה אחת וסימא את עינו, נמיט עליו רעה נוספת ונוציאו מתחת ידי רבו לחירות?

והסוגיה שבא אומר רבי מאיר שזה חובה כלפי העבד לשחרר אותו ולא זכות כתובה  בבבלי חברותא גיטין דף יב עמוד ב :

תניא: אמר רבי אלעזר [אחד מן החכמים החולקים עם רבי מאיר]: אמרנו לו למאיר:⁽³⁰⁾ והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות.אמר לנו: חוב הוא לו, והראיה: שאם היה עבד של כהן, הרי ברגע שמשחררו פוסלו מן אכילת התרומה.אמרנו לו: והלא בלאו הכי יכול הוא למונעו [גם בלי לשחררו], שהרי מה הדין אם ירצה האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו - הרי הוא רשאי! נמצא, שאינו מפסידו בשחרורו כלום.אמר לנו: ומה אילו עבד כהן שברח - מבית אדונו ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה מביתו, הלא אוכלין הם בתרומה אצל אחרים. אם כן מוכח, שגם כשאדונו מונע ממנו אכילת תרומה, עדיין יכול הוא לאוכלה אצל אחרים, שהרי עבד כהן הוא. אך לעומתו: וזה שנשתחרר אינו אוכל באף מקום. אם כן חוב הוא לו!אמרו לו חכמים:⁽³¹⁾ אבל לעניין אשה המקבלת גט מבעלה, מודים אנו שחוב הוא לה, שכן פסלה בכך מן התרומה, [שכבר אינה אשת כהן], וכמו כן מפסידה בכך מן המזונות, שהיה חייב לזונה עד כה. [בעוד שבעבד - רשאי האדון שלא לזונו].ושואלת הגמרא: מאי קאמרו ליה - מה שאלוהו חכמים [לרבי מאיר] - ומאי קא מהדר להו - ומה תשובה השיב להם. הרי על שאלתם מן המזונות, שרשאי האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו, לא ענה מאומה. ואין בדבריו מענה, אלא לשאלתם מן התרומה.ומסבירה הגמרא את תשובת רבי מאיר:הכי קאמר להו - כך הוא ענה להם: השבתוני על המזונות, שאין האדון מפסידו  שחרור, שהרי ממילא, [גם בעודו עבד], רשאי הוא שלא לזונו משלו. אך מה תשיבוני על התרומה - הרי כל עוד לא שחררו האדון, יכול הוא לאכול תרומה משל אחרים, מכח היותו עבד כהן.⁽³²⁾ ואם כן, רק השחרור הוא המפסידו מן התרומה, והרי חוב הוא לעבד. ואין יכול השליח לזכות עבורו דבר שהוא חוב.המשך דברי רבי מאיר: וכי תימרו - ואם תחזרו ותטענו כנגדי: ודאי אין קבלת השליח חוב, שהרי אי בעי - אילו רצה [האדון לשחררו] - אינו חייב לעשות זאת דווקא על ידי השליח. אלא זריק ליה גיטא - היה זורק לעברו את הגט ברשות הרבים [אפילו שלא לתוך ידו אלא] לתוך ארבע אמות⁽³³⁾ שהוא עומד בהם - ופסיל ליה - [וכך ישחררנו] ויפסלנו מעתה באכילת תרומה.אף אני אענה לכם: שביק ליה - מיד יעזבנו העבד ויברח. ולא ימציא עצמו למקום שבו יוכל האדון לפוסלו בזריקת גט. ואזיל לעלמא - וילך לו למקומות אחרים ושם יאכל תרומה, שכן:ומה אילו עבד, כיון שברח, ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה, הלא אוכלים הם בתרומה. [ואילו] זה העבד המשוחרר אינו אוכל. ולכן אני טוען ששחרורו חוב הוא לו!ומשהסבירה הגמרא את דברי רבי מאיר, שואלת היא:הרי שפיר קאמר להו - היטב ענה להם רבי מאיר. [ומעתה, מה ישיבו חכמים על דבריו?]אמר רבא: היינו דקא מהדרי ליה במתניתין - תשובת חכמים מופיעה במשנה: "מפני שהוא קניינו" - מהו הטעם לכך שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, מפני שעדיין הוא קניינו של הכהן. ברם, דאי בעי - אם ירצה לפוסלו - שקיל ארבעה זוזי מישראל⁽³⁴⁾ - יטול ארבעה זוז מישראל ויקננו לו, ופסיל ליה - ויפסלנו - כל היכא דאיתיה - בכל מקום שהוא נמצא, לפי שאינו עוד עבד כהן. ומאחר ויכול לפוסלו גם ללא השחרור - נמצא שאין השחרור חוב.וחוזרת הגמרא ושואלת על שיטת רבי מאיר:ולרבי מאיר, תינח עבד כהן - נוחה תשובתו ומובנת לעניין עבד כהן שהשחרור חוב הוא לו, לפי שנפסל מן התרומה. אך לעניין עבד ישראל, מאי איכא למימר - מה תשובה יש לומר. [וכי איזה הפסד נגרם לו בשחרור, אשר בגללו נחשב השחרור חוב]?אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שמפסידו משפחה כנענית. שעד עתה, בהיותו עבד היה מותר בשפחה כנענית. אך  משנשתחרר הריהו ישראל גמור, ואסור הוא בשפחה. ואיסור זה חוב הוא עבורו.ומקשה הגמרא: אדרבא! הרי הוא מתירו על ידי השחרור בבת חורין, שעד כה היה אסור בה. ואם כן זכות יש כאן, ולא חובה?!ומתרצת הגמרא: עבדא, בהפקירא ניחא ליה - העבד, חיי הפקרות והוללות נוחים לו. ובעודו עבד, השפחה זילא ליה - מזולזלת היא בעיניו למלא בה כל תאוותו, ללא כל רסן ומחסום. שכיחא ליה - מצויה לו תמיד. ועוד, אף היא עצמה, פריצא ליה - מתנהגת עמו בפריצות. מה שאין כן בת חורין, המתנהגת בצניעות ובכבוד, אינה נוחה עבורו. ולכן, חוב הוא לו להשתחרר.

כלומר נוח לו לעבד לחיות בהפקר מאשר להיכנס לתוך הדת היהודית כיהודי גמור שחל עליו איסורים של תרי"ג מצוות שיהודי חייב בהם . אבל המסקנה של הגמרא לפי דעתו של רבי מאיר לא מסתדרת עם הקביעה שזכין לו לאדם שלא מדעתו . סוגיה זו מופיעה בגמרא בבלי חברותא נדרים דף לו עמוד ב

איבעיא להו: התורם מתבואה שלו - על תבואתו של חבירו, האם צריך דעתו של חבירו, שידע חבירו שהוא תורם עבורו, או לא?⁽⁶⁵⁾וצדדי הספק:מי אמרינן, כיון דמה שהוא תורם עבור חבירו זכות הוא לו לחבירו - לא צריך דעת, שהרי זכין לאדם שלא בפניו, והרי הוא כשלוחו,או דלמא, נתינת תרומה - מצוה דיליה היא, של בעל התבואה, וניחא ליה למיעבדיה בעצמו, ולא שיעשנה אחר עבורו.תא שמע ממשנתינו: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו.במאי עסקינן?אילימא שמפריש מן הפירות של בעל הכרי - על של בעל הכרי,ולדעתו דמאן [לדעתו של מי] הפריש?אילימא שהפריש לדעתו דיליה, של המדיר, מאן שוויה [מי עשאו] שליח לזה?! הרי דורשין מהכתוב: "כן תרימו גם אתם", מה אתם - מפרישים תמיד לדעתכם, אף שלוחכם - צריך שיפריש לדעתכם!ואלא שתרם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ועשה זאת לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, דקעביד שליחותיה! שבכל מקרה שאדם עושה את שליחותו של חבירו - הרי הוא מהנהו!אלא, צריך לומר מדובר שהפריש תרומה מפירות שלו - על של בעל הכרי.ולדעתו דמאן?אילימא לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, שהרי עשה שליחותו!

אלא לאו - מדובר שתרם לדעתיה דנפשיה, ומשלו תורם על של חבירו⁽⁶⁶⁾.ואי אמרת שהתורם משלו על של חבירו צריך דעת, הא קמהני ליה בזה שעשה שליחותו!אלא לאו - אין צריך דעת!ונפשוט מכאן שתורם משלו על של חברו אף שלא מדעתו.ודחינן: לעולם מדובר שתרם מתבואתו של בעל הכרי - על של בעל הכרי.וכדאמר רבא להלן, בבעיא של רבי ירמיה: באומר: "כל הרוצה לתרום - יבא ויתרום", הכי נמי מדובר באומר וכו'.שלגבי תרומה, די בזה שגילה דעתו שניחא לו שיתרום מי שירצה, והתרומה חלה. אבל לענין נדר, אין זה נקרא שעשה שליחותו - וההנהו בזה⁽⁶⁷⁾.

ומסקנת הגמרא שאדם לא יכול לתרום מתבואתו שלו על תבואתו של חברו בגלל שאולי אותו אדם נוח לו לעשות את המצווה בעצמו אבל כאשר אדם בהתנהגות שלו מראה שהוא מוכן לוותר על עשיית המצווה בעצמו אומרים זכין לו לאדם שלא בפניו . כלומר אם מדובר במצווה גמורה לא צריך את דעתו של האדם כדי לזכות אותו ואז הקושיה של הדף על הדף אינה קושיה כי זה שגרמנו לעבד להיות יהודי גמור זה לזכות אותו בהזדמנות לקבל את העולם הבא שלו כי בלי שהוא יהיה יהודי הוא נמצא כבר בבאר שחת כמו שאומרת הגמרא חברותא סוטה דף לה עמוד ב

אמר לו רבי יהודה לרבי שמעון:בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא באומות העולם, ושיגרו נוטירין [סופרים] שלהם, וקילפו את הסיד כדי לקרוא מה שכתוב על האבנים, והשיאוה [העתיקוה], כלומר: נטלוה משם על ידי העתקה.ועל דבר זה נתחתם גזר דינם של אומות העולם לבאר שחת [גיהינום], שהיה להן ללמוד אחר שהעתיקו ולא למדו.⁽¹³⁾

ואז גם מובן למה גר קטן שהתגייר ללא דעתו ורק על דעת בית דין הגיור שלו הוא גיור ואומרים  זכין לו לאדם שלא בפניו  כי זה זכות גמורה לקטן כמו שאומרת הגמרא בחברותא כתובות דף יא עמוד א

גמרא:

היות והמשנה דיברה על קטנה שנתגיירה, באה הגמרא לברר מה הוא האופן שניתן לגייר בו קטן, כאשר אינו מתגייר על דעת אביו.אמר רב הונא גר קטן שאין לו אב⁽¹⁾, ואמו הביאה אותו להתגייר⁽²⁾, היות ואין לך גר בלא מילה וטבילה, מטבילין אותו על דעת בית דין.⁽³⁾ כלומר, שאותם הבאים לגיירו, מודיעין את הדבר לבית דין, ומגיירין אותו על דעת בית דין, כאילו הם אבותיו של זה, שיהא ענינו מסור לבית דין כדרך שענין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדושת אמונה.וצריכים שיהיו נוכחים שלושה בטבילתו, כדין כל טבילת גר שצריכים שלושה, והרי הוא גר על ידיהן, ומגעו ביין כשר⁽⁴⁾.ומקשינן: מאי קא משמע לן מה החידוש בדברי רב הונא שבית דין מגיירין את הקטן?אם נאמר שהחידוש הוא דזכות הוא לו לקטן להתגייר, ולכן בית דין יכולים לגיירו מהטעם שזכין לאדם שלא בפניו, שאפשר להעשות שליח לזכות לאדם שלא מדעתו דבר שהוא זכות בשבילו, ולכן אפשר לזכות לקטן את הגירות שלא מדעתו.אי אפשר לומר כך.כי הא תנינא, כבר שנינו דין זה, ואין זה חידושו של רב הונא, שזכין לאדם דבר שהוא זכות שלא בפניו, שלא מדעתו, ואין חבין לאדם שלא בפניו⁽⁵⁾.ומתרצינן: יש חידוש במימרא של רב הונא, כי מהו דתימא, עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, נוח לו לגוי לחיות חיי הפקר ולא להתחייב בכל המצוות כישראל, דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, ואם כן חוב הוא לקטן שיגיירו אותו, ואין חבין לו שלא מדעתו.קא משמע לן רב הונא, דהני מילי גדול, דטעם טעם דאיסורא, שהיות וכבר הורגל בעבירה קשה לו לעזוב את חיי ההפקר, וחוב הוא לו לקבל עול מצוות, אבל קטן, שעדיין לא טעם טעם איסור - זכות הוא לו לקבל עול מצוות.לימא מסייע ליה, מנסה הגמרא להביא ראיה לדברי רב הונא ממשנתינו, ששנינו בה:הגיורת והשבויה והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד.מאי לאו, האם לא מדובר, שאותן קטנות נתגיירו שלא מדעתן על ידי דאטבלינהו לשם גרות על דעת בית דין. ומוכח כדברי רב הונא, שמטבילים קטן לגרות שלא מדעתו, על דעת בית דין.ודחינן: לא. הכא במאי עסקינן, בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו.אפשר להעמיד את משנתינו בכגון שנתגייר אביו, וגייר עמו את בניו ובנותיו, שבאופן כזה מועילה הגירות גם בלא הזכיה של בית דין, כיון דניחא להו לבניו ולבנותיו של אדם במאי דעביד אבוהון.נוח לקטן במה שאביו עושה, ואין צריך דעת בית דין לגיירו⁽⁶⁾.אמר רב יוסף, כאשר הגדילו הקטנים שנתגיירו, ואפילו אותם שנתגיירו עם אביהם⁽⁷⁾ - יכולין הם למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים, וחוזרים לסורם, ואין עונשים אותם בית דין אפילו אם ידינו תקיפה.ואם קידש אשה אחרי שמיחה אינה צריכה גט, שאין לו דין אפילו של ישראל מומר, אלא דינו הוא כגוי גמור,⁽⁸⁾ כאילו לא נתגייר מעולם. שהרי לא נעשה גר אלא מפני שזכות היא לו, ולפיכך יכול למחות כשהגדיל ולברר שאין זו זכות עבורו.⁽⁹⁾

אבל אז יש קושיה על רבי מאיר מדוע בעבד גדול להיות יהודי ולקבל הזדמנות לקבל את העולם הבא שלו זה לא זכות גמורה ואז נחשב לרבי מאיר חובה שלא אומרים זכין לו לאדם שלא מדעתו ? ולמה גר קטן שלא טעם טעם איסור זה זכות גמורה ?

אומרת הגמרא חברותא חגיגה דף טו עמוד א

למדנו בברייתא לעיל: אחר קיצץ בנטיעות:עליו, על אחר, הכתוב אומר: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך! שאחר, בפיו חטא, כדמפרש ואזיל.⁽⁶⁾ומפרשינן: מאי היא כיצד היה מעשה?דחזא [ראה] אחר כשעלה לרקיע למלאך ששמו מיטטרון, דאיתיהבא ליה רשותא חדא שעתא ביומא למיתב ולמיכתב זכוותא דישראל [ניתנה לו רשות לשבת שעה אחת ביום, כדי לכתוב את זכויותיהם של ישראל].נכנסה בו באחר רוח של כפירה, ואמר: הרי גמירא [קבלה בידינו] היא דלמעלה בשמים לא הוי:לא ישיבה, שאין מי שיושב שם מלבד הקדוש ברוך הוא, ולא תחרות, ולא "עורף" [שבכל צדדיהם של המלאכים יש להם פנים], ולא עיפוי [עיפות].ואם כן, האיך מיטטרון יושב?!שמא, חס ושלום, שתי רשויות יש בשמים, ואין מיטטרון מלאך, אלא הוא אדנות אחרת, חס ושלום.מיד אפקוהו למיטטרון, ומחיוהו שיתין פולסי [מכת מקל, רש"י] דנורא [הוציאוהו והיכוהו בששים מכות של אש].⁽⁷⁾כי אמרו ליה למיטטרון: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה [כשראית את אחר לא קמת מפניו], וגרמת לכך שיטעה לומר: שתי רשויות יש ח"ו.ואיתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר [ניתנה רשות למיטטרון למחוק את זכויותיו של אחר], על שקיצץ בנטיעות.יצתה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר! שהרי ידע כבודי [שנכנס לפרדס] ובכל זאת מרד בי.⁽⁸⁾אמר אחר: הואיל ואיטריד ההוא גברא [על עצמו אמר] מההוא עלמא [הואיל ונטרדתי מהעולם הבא], ליפוק ליתהני בהאי עלמא [אצא ואהנה בעולם הזה].נפק אחר לתרבות רעה.

כלומר כאשר אחר הבין שאין לו עולם הבא הבין שמה שנשאר לו זה ליהנות רק מהעולם הזה וזה הדבר היחידי שנשאר לו  . רבי מאיר היה לומר עם אחר וכנראה הסברא הזאת של אחר דומה מאוד לסברא של רבי מאיר שעבד שהוא לא יהודי שהוא שייך לאומות העולם וגם המזל שלו לא היה במעמד הר סיני הוא חלק מאומות העולם שלא קבלו את התורה ובכך הוציאו את עצמם מהעולם הבא וכמו שהגמרא אומרת שהקב"ה דן אותם לבאר שחת . כלומר אותו עבד הוא ספק שייך לאומות העולם ספק שייך למי שהמזל שלו היה במעמד הר סיני וגם אם המזל שלו היה במעמד הר סיני והוא טעם טעם איסור ובצרוף דעתם של בית הילל ובית שמאי

ואומר התלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב על מצבו של יהודי

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו.

הסיכוי שיהיה לו עולם הבא הוא קרוב לאפס ולכן מה שנשאר לאותו עבד זה רק את העולם הזה  ואת ההנאות של העולם הזה בדיוק לפי הסברא של אחר ולכן חושב רבי מאיר שלהפוך אותו ליהודי גמור זה חובה ולא זכות אבל לקטן שלא טעם טעם של איסור ובית דין הטביל אותו יש לו סיכוי להגיע לעולם הבא ולכן לגוי קטן זה זכות ולא חובה .

אבל נשאלת השאלה אם כך למה גוי שהבעלים שלו הכו אותו ונפל לו שן הופך ליהודי גמור הרי בתור עבד גמור שטעם טעם איסור הסיכוי שיהיה לו עולם הבא הוא קרוב לאפס ?  אומר [רבינו] בחיי שמות פרק כא פסוק כו

(כו) וכי יכה איש את עין עבדו. מצות התורה בעבד כנעני שיצא בשן ועין, והטעם בזה מפני שלא נשתעבדו אלא בשן ועין, שנאמר: (בראשית ט, כב) "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ", ראה בעיניו והגיד בפיו ונתקלל על זה: (שם, כה) "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", וכיון שלקו האברים החוטאים נפטר הגוף מעונש עבדות.

כלומר אותו מום שנוצר בעבד אולי מכפר על הסיבה שהוא שייך לעבד וזה  קשור למעשה של חם ואולי יש לאותו עבד שנהפך ליהודי גמור סיכוי לשרוד את תרי"ג המצוות ולקבל עולם הבא גם אם הוא טעם טעם איסור בגדלותו אבל עבד אחר אסור לשחרר אותו כמו שאומר רמב"ם הלכות עבדים פרק ט

וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ואם שחררו משוחרר

כי עבד כזה הסיכוי שלו לשרוד את תרי"ג המצוות הוא קרוב לאפס. ואת הקשר בן ייסורין  לכפרה והקשר לשן ועין של עבד אומרת הגמרא חברותא ברכות דף ה עמוד א

אמר להו, לרבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: הכי אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: אלו ואלו, בין יסורין שיש בהן ביטול תורה, ובין שיש בהן ביטול תפילה, יסורין של אהבה הן, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".⁽⁵⁰⁾אלא, שאם כן מה תלמוד לומר: "ומתורתך תלמדנו", שמשמעותו דוקא אם אין בהם ביטול תורה? - אין הפסוק מדבר ביסורים של הבה, אלא בחשיבות יסורים הממרקים עוונות. אל תקרי "תלמדֶנו" בלשון יחיד, שנסוב רק על המתייסר, אלא "תלמדֵנו" [בד' צרויה]. כלומר, דבר זה, חשיבות היסורין שמכפרים עוונות, מתורתך תלמדנו. מהתורה אנו למדים זאת, ב"קל וחומר" מעבד שרבו הוציא לו "שן" או "עין" שהוא יוצא לחרות.⁽⁵¹⁾ וכך יש ללמוד: מה שן ועין, שהן רק אחד מאבריו של אדם, אם הכה האדון את עבדו הכנעני, עבד יוצא בהן לחרות. יסורין, שממרקין⁽⁵²⁾ את כל גופו של אדם, על אחת וכמה שהאדם יוצא על ידם לחרות מחטאיו.⁽⁵³⁾

וחכמים חושבים לפי המהלך הזה שגם אם הסיכוי של אדם להגיע לעולם הבא קרוב לאפס עדיף לו לנסות להגיע לעולם הבא על אף הסיכוי הנמוך וכפי שאחר שחשב שאין לו עולם הבא בסופו של דבר נכנס לעולם הבא .