פרשת אמר למה כהן בעל מום פסול ותלמיד
חכם בעל מום כשר גם לסנהדרין ? ב'/אייר/תשע"ד
ויקרא פרק כא
(יז) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב
לֶחֶם אֱלֹהָיו:
כהן בעל מום פסול לעבודה ולא יכול לעבוד
בבית המקדש .
ואומר הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב
הלכה ו
כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין
להיות מנוקין מכל מומי הגוף, וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי
קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי
התורגמן.
ויש להבין האם מום פוסל בתלמיד חכם? ומדברי הרמבם ניתן להבין שכן ,וניתן להבין
שבדיעבד תלמיד חכם לא פסול אבל רצוי שלא יהיה בעל מום .
והערוך השולחן חושן משפט הלכות דיינים
סימן א סעיף כד
עוד כתב הרמב"ם ז"ל [הל'
ו'] כשם שב"ד מנוקים בצדק כך צריכים להיות מנוקין מכל מומי הגוף וצריך להשתדל
ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה בעלי קומה בעלי מראה נבוני לחש ושידעו ברוב
הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן עכ"ל ונראה מדבריו דמה שנתבאר
בסעי' זה אינו לעיכובא ולכן כתב דרק ישתדלו להשיג אנשים כאלו
וצריך ביאור מדוע בכהן מום פוסל ובתלמיד
חכם לא פוסל
ואומר המשך חכמה ויקרא פרק כא
(יז - יח) איש מזרעך לדרתם אשר יהיה
בו מום לא יקרב (להקריב לחם אלהיו). כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. לכאורה הוא
טעם, ועיין רש"י, וצריך ביאור. והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים, אשר
אין השכל והעיון מורה על זה. ולכן לא נאמר שום שם רק הויה שלא ליתן פתחון פה
למינים, וכמבואר בתורת כהנים ריש ויקרא. ואם כן, יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו
תוהא עליו, ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר על זה הזהירה תורה (דברים יא, יג)
"לעבדו בכל לבבכם", כמו שאמרו בספרי (שם). וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר
והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה, כמו שפירש רש"י ריש פסחים (ג, ב)
ד"ה שחץ פסול. ולגלות על ידי נביא, זה לא יאות למעלת השם יתברך, וכמו שאמרו
'וכי דלטורין אני' אצל עכן. לכן היה מן התחבולה האלקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף
אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו.
לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום
בו, ויבדל משירות מזבח ה', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו, "כי כל איש אשר מום
בו" - אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו - גם כן "לא יקריב",
אף שודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו, כי צדיק ורשע לא אמר.
מפרש המשך חוכמה ואומר שהעבודה בבית
המקדש מצריכה כונה טהורה של הכהן ואנחנו אין לנו כלים לבדוק באמת את כוונת הכהן
ולכן הקב"ה תיקן לנו מומים וכהן שבאמת כוונתו לא טהורה המום שיהיה בו ימנע
ממנו להקריב את הקרבן . פרוש : המום הוא אמצעי של בירור מי באמת יכול להקריב קורבן
ומי לא יכול להקריב קורבן .
וצריך להגיד שלבדיקת תלמיד חכם לא צריך
את המום כדי לדעת האם הוא תלמיד חכם או לא כי דברי חוכמתו ידועים לכל וניתנים
לביקורת ע"י תלמידי חכמים אחרים, וכן יש את הכלל שאחרי רבים להטות וחכם אחד בסנהדרין
לא יכול לקבוע הלכה ללא הסכמה של רוב הסנהדרין ולכן חכם לא פסול בגלל מום וכהן כן
פסול בגלל מום כי זו הדרך היחידה לגרום לו לא להקריב קורבן כראוי (אם הוא לא ראוי ).
אבל כל זה נכון לאחר קבלת התורה שניתנה
ע"י משה רבנו . כי לאחר קבלת התורה קיבלנו את הכלים להבין האם דברי תורה של
תלמיד חכם הם כראוי או לא ,אבל משה עצמו היה בעל מום בכלי העיקרי של קבלת התורה ,והעברת
התורה וזה הפה ולפי הסברה של המשך חוכמה יש כאן קושיה על קבלת התורה בעל פה
ע"י איבר שהוא בעל מום
שמות פרק ד
(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק
בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם
מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:
ואז יכול להיות הספק שאולי המום בפה של
משה גורם לנו להסתפק "תורה לא
משמים" ואכן הזהר מטפל בקושיה הזאת
ומתרץ שבמתן תורה הפגם הזה נרפא במתן תורה עצמו
אגרא דפרקא אות קסו
אבל בזהר וארא דף כ"ה
[ע"ב] נראה מבואר שלא היה כבד פה רק עד מתן תורה, והטעם שהיה כבד פה, לפי
שמדריגתו היה מבחי' קו"ל (ז"א) ולא היה מצורף עמו הדבור (מלכו"ת)
כי הדבור היה בגלות, ע"כ צירף עמו הקדוש ברוך הוא את אהרן שושבינא דמטרוניתא,
וכאשר יצאו לגמרי מבחינת הגלות אז משה ידבר, עיין שם ותבין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה