פרשת אמר האם עם ישראל שמע במעמד הר סיני זכור ושמור ? מה הקשר של זכור ושמור לחביבות מצוה ? מה גרם לרבי אלעזר להתיישב בדעתו ? האים לכל יהודי יש חביבות מצווה ? מה ההבדל בן עם ישראל ואומות העולם ? האם לעתיד לבא רק יישאר רק מי שחביב עליו מצוות השם ? ‏יום שישי ט"ז אייר תשע"ז

בס"ד
פרשת אמר האם עם ישראל שמע במעמד הר סיני זכור ושמור ? מה הקשר של זכור ושמור לחביבות מצוה ? מה גרם לרבי אלעזר להתיישב בדעתו ? האים לכל יהודי יש חביבות מצווה ? מה ההבדל בן עם ישראל ואומות העולם ? האם לעתיד לבא רק יישאר רק מי שחביב עליו מצוות השם ? ‏יום שישי ט"ז אייר תשע"ז

שבוע שעבר עסקתי בגמרא העוסקת ברבי שמעון בר יוחאי וביציאה מהמערה

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.

וכך הסברתי מה גרם לישוב דעתו של רבי אלעזר אחרי היציאה השניה שבו "כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון" 

וכך כתבתי בפרשת אחרי מות קדושים  ט'/אייר/תשע"ז

כלומר אותו אדם הלך לקטוף הדסים שזה חלק  ממצות חובה של עונג שבת אבל רק זה רק בהדס  אחד וההדס השני הוא לכאורה מיותר והטרחה היתרה יש בה גדר של עוזב חיי עולם לטובת חיי שעה ועכשיו רבי אלעזר היה צריך להחליט אם הוא עושה מעשה של מכי באותו אדם ורבי שמעון יהיה צריך לעשות מסי לאחר מכן . אומר רבי שמעון לבנו בו תראה כמה חביבין מצות על ישראל כלומר כנגד עזיבת חיי עולם לחיי שעה יש חביבות מצווה של עם ישראל ואותו חיבוב מצווה שיש בעם ישראל נותן משקל נגד לעזיבת חיי עולם לטובת חיי שעה ולכן במאזן הכולל גם לפי מידת הדין אותו חיבוב מצווה  מוציא את אותו אדם מגדר של חייב מיתה ודאי ממידת הדין לספק ולכן כל המעשה היה בין השמשות בדיוק בזמן של ספק חול ספק קודש ולכן רבי אלעזר הבין שיש כאן ספק של חייב מיתה ולכן הגמרא אומרת יתיב דעתייהו כלומר רבי אלעזר לא "הפעיל"  את "המכי " ורבי שמעון לא היה צריך להפעיל את "המסי "

לסיכום יוצא שחיבוב מצווה מכניס ספק אם אדם שעוזב חי עולם לחיי שעה חייב מיתה מצד מידת הדין ולכן רבי אלעזר הפסיק את "המכי " ודעתו התיישבה .

ועכשיו אני רוצה להעמיק ולהבין מדוע חביבות מצווה היא משקל נגד לעוזב חיי עולם לחיי שעה וגרם לרבי אלעזר להתיישב בדעתו ולמה מקרה מסוים של אדם אחד שגם מוגדר "סבא"   כלומר אדם זקן ומכובד ולמה התיישבה דעתו גם לגבי כל המקרים של עוזב חיי עולם לחיי שעה הרי יש מקרים שבהם כמו החורש יש עוזב חיי עולם לחיי שעה ואין בו את הגדר של כמה חביבין מצות על ישראל  ובכל מקרה מובן שגם במקרה כזה דעתו של רבי אלעזר התיישבה  ואם היה רואה את אותו חורש לאחר המקרה של "הסבא" הוא לא היה "מכי " ורבי שמעון לא היה צריך ל "מסי " דרך אגב ההבדל בן מכי למסי זה ההבדל בן כ' ל ס' כלומר בן 20 ל 60 שזה 40   כלומר כדי לגרום למי שרבי אלעזר גרם לו למכי צריך תהליך של בריאה שהוא 40  כנגד 40 יום של יצירת הוולד וזה תהליך ה מסי .

וכדי להבין את העניין נראה את תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

 אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה. מאי טעמא - דלא איערבב שטן.

ואומר רש"י מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו.

אומר כאן רש"י שהשטן רואה שישראל מחבבין את המצוות אין יותר לשטן יכולת קטרוג ולהבין למה אומר השם משמואל דברים פרשת כי תבוא

והנה בש"ס ר"ה (ט"ז ב) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן, וברש"י כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו, ופירשנו שמאחר שרואה שמחבבין את המצוות הרי עושין תשובה מאהבה והזדונות נעשות כזכיות, א"כ מתירא לקטרג ולהביא עוד חבילות של עבירות פן עשו תשובה גם על אלו ומן העבירות יהיו זכיות, ומתבהל ואינו יודע מה לעשות, כי תשובה היא דבר המסור ללב ואין מכיר בה אלא היודע תעלומות, וכל עוד שלא ראה את ישראל מחבבין את המצוות אינו חושש לומר שמא עשו תשובה מאהבה כי חזקה היא לו שלא נשתנה, אבל כשרואה שישראל דבוקין באהבה שוב יצא הדבר מחזקתו קרוב הדבר בעיניו שעשו תשובה גם על העבירות אלו שקטרג עליהן כבר, וא"כ אם יוסיף לקטרג ולהביא חבילות של עבירות שמא עשו תשובה מאהבה גם על אלו ונמצא גחלים הוא חותה על ראשו:

מפרש את העניין השם משמואל שהשטן רואה את ישראל מחבבין את המצוות זה ראיה לכך שהם עשו תשובה מאהבה ואם עשו תשובה מאהבה העברות הופכות לזכויות ולכן זה כבר לא משנה כמה עברות הוא ימצא בהם יש בהם חזקה שעשו תשובה מאהבה וכל העברות יכולות להפוך לזכויות ולכן אין לו יותר יכולת קטרוג על עם ישראל כי ככול שהוא יקטרג עליהם אם עשו תשובה מאהבה אותם עברות יהפכו לזכויות וזה כאילו הוא עושה פעולה הפוכה לפעולת הקטגור וידוע שקטגור לא יכול להפוך לסנגור הוא "מתערבב" כלומר משתתק .

אם כך יוצא לנו שגם רבי אלעזר הבין את העניין של פעולת כמה חביבין מצות על ישראל! והבין שאפילו הוא רואה אדם עוזב חיי עולם לחיי שעה חזקה על עם ישראל שיש בהם את חיבוב המצווה שמראה על אהבת הקב"ה ולכן יש להם חזקה שיכולים לחזור בתשובה מאהבה ואז אותו חיסרון שהוא רואה בהם עכשיו יכול להפוך ליתרון על ידי הפיכת העברות לזכויות ולכן כל אחד מישראל יש בו את מידת אהבת השם ומידה זו מוציאה אותו מודאי חייב מיתה בידי שמיים גם לפי מידת הדין לספק כי אולי יחזור בתשובה מאהבה והעברות יהפכו לזכויות ולכן לא יכול רבי אלעזר להסתכל עליו במידת הדין שיגרום לו להפוך לגל עצמות ולכן התישה  דעתו של רבי אלעזר שגם לפי מידת הדין אין הוא חייב מיתה בידי שמים . וכאן מובן העניין שאחרי שרבי שמעון יצא מן המערה בפעם הראשונה ומידת הדין הפכה את החורש לגל עצמות אותו ספק שהחורש יחזור מתשובה מאהבה גרמה לכך שהם יצטרכו לכפר על צורת ההסתכלות שלהם ולכן כתוב איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!

ועדיין צריך להבין האם המידה הזאת שחבבין מצוות על עם ישראל נמצא בכל יהודי או יש רק ספק אם הוא נמצא בכל יהודי  ?

וכתוב בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כז עמוד א

ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי? והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע! – לכך מאריך בשופר. – למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה – יצא? תא שמע: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים – אין בידו אלא אחת. אמאי? תיסלק ליה בתרתי! – פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן. תא שמע: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא. אמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא! – אלא: תרתי קלי מחד גברא – לא משתמעי, מתרי גברי – משתמעי. – ומתרי גברי מי משתמעי? והא תניא: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא (יהו שנים קורין) +מסורת הש"ס: [יהא אחד קורא]+ ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא: בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קורין. אלמא: כיון דחביב – יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב – יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאריך בשופר? – לידע שמצות היום בשופר.

הגמרא מביאה כראיה שלא ניתן לשמוע שני קולות מאדם אחד ממעמד הר סיני ששם נאמר זכור ושמור בדיבור אחד ונאמר מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע!  אבל מסקנת הגמרא שאכן ניתן לשמוע שני קולות מאדם אחד כי דבר שהוא חביב על האדם הוא נותן את דעתו ויכול לעשות הפרדה בן הקולות ולשמוע את שני הקולות  שנאמר כיון דחביב – יהיב דעתיה ושמע 

כי אם באמת נגיד שלא ניתן לשמוע שני קולות מאדם אחד כיצד עם ישראל קיבל במעמד הר סיני את מצות זכור ושמור אם לא היה מסוגל לשמוע ואם לא יכול לשמוע מדוע הקדוש ברוך הוא אמר את זה בדיבור אחד ולכאורה לא יכלו לשמוע שום דבר לא את הזכור ולא את השמור כי הם נאמרו בדיבור אחד ואם אדם לא יכול לשמוע הוא לא יכול לשמוע שום דבר . אם כך יוצא  לנו שכל עם ישראל שעמד במעמד הר סיני כולל כל הנשמות של עם ישראל וכולם שמעו את זכור ושמור והם קבלו על עצמם את הזכור והשמור אז ברור לנו שבכל יהודי יש את המידה חבבין מצוות על עם ישראל כי אחרת לא היו יכולים לקבל את התורה כי אם המצוות לא היו חבבין עליהם לא יכלו לשמוע את זכור ושמור ולכן יש להגיד שבכל יהודי את הפוטנציאל של חזרה בתשובה מאהבה ולכן ברור לנו למה דווקא זה מה שישב את דעתו של רבי אלעזר כי הוא הבין שבכל יהודי ששמע במעמד מתן תורה את זכור ושמור יש בו את המידה של חבבין מצוות על ישראל .

וכדי להבין את ההבדל בן עם ישראל לאומות העולם אומר תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד א

מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו. מקדיר, והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי.

בעם ישראל יש את חביבות המצוות כחלק מהותי מהם ולכן קבלו את התורה עליהם אבל אומות העולם לא רצו לקבל עליהם אפילו 7 מצוות בני נח וזה מה שמבדיל אותם מעם ישראל וזה מה שיגרום לכך שמי שאין במהותו חביבות מצוות לא יכול להישאר לעתיד לבא בתוך עם ישראל כי המציאות הקשה תגרום לו להתרחק מעם ישראל כי רק קבלת התורה באהבה שגורמת לחביבות המצוות יכולה להשאיר את האדם בתוך העם היהודי בתוך הקושי של הגלות וכל שכן בימי ביאת המשיח .

וכך כתוב תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב באחרית הימים

והתניא: אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! אלא שנעשו גרים גרורים, ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג, אומר להן: על מה באתם? אומרים לו: על ה' ועל משיחו, שנאמר: למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [וגו'], וכל אחד מנתק מצותו והולך, שנאמר: ננתקה את מוסרותימו [וגו'],

אומרת הגמרא שברגע האמת מי שיכנס לעם היהודי אבל באמת לא שייך לעם ישראל אין לו את חביבות המצוות  ואת אהבת השם שיגרום לו להישאר בתוך העם היהודי והוא יעזוב ויבעט במצות .

ותכונה זו של אהבת הקב"ה שמתוכה נובעת חביבות המצוות היא הבסיס המהותי ליהודי וזה הבסיס לכך שגם אם יהודי זה עוזב חיי עולם לחיי שעה אין מידת הדין תפעל בו ולכן רבי אלעזר הפסיק את "המכי " והתיישבה דעתו .

 

 

פרשת אחרי מות קדושים מה הגדר של עוזב חיי עולם לחיי שעה ? למה הפך רבי שמעון את החורש לגל עצמות אולי הוא התעסק במצות מצה? למה לרבי אליעזר ביום טוב "הכול לכם או הכול לקב"ה ? מה למדו רבי שמעון ובנו ב 12 חודשים הנוספים במערה ? מה גרם לרבי אלעזר לשנות את דעתו ? ‏ט'/אייר/תשע"ז

בס"ד
פרשת אחרי מות קדושים מה הגדר של עוזב חיי עולם לחיי שעה ? למה הפך רבי שמעון את החורש לגל עצמות אולי הוא התעסק במצות מצה? למה לרבי אליעזר ביום טוב "הכול לכם או הכול לקב"ה ? מה למדו רבי שמעון ובנו ב 12 חודשים הנוספים במערה ? מה גרם לרבי אלעזר לשנות את דעתו ? ‏ט'/אייר/תשע"ז

השבוע שמעתי את אחד האברכים בכולל מדבר על העבודה הקשה שעשה כדי לאפות מצה החל בקצירה וטחינה וכד' שאלתי אותו מי אומר שזה עדיף על לשבת וללמוד אולי יש בכל הטרחה הזאת במצות מצה ביטול תורה באיכות הרי אנחנו מכירים את הגמרא במסכת שבת

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.

כלומר רבי שמעון ראה איש חורש וזורע הסתכל עליו והפך אותו לגל עצמות כי אומר לו רבי שמעון מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!  כלומר מצד מידת הדין , הדין הוא של מי שעוזב חיי עולם לטובת חיי שעה  חייב מיתה בידי שמים וההסתכלות של רבי שמעון ורבי אלעזר גרמה למידת הדין להיות נוכחת במקום . אם כך שאלתי את האברך אולי אותו אחד עסק בחרישה וזריעה של חיטים לטובת מצות מצה ויש כאן ראיה שלעסוק גם במצווה  זה לעזוב חיי עולם הבא לטובת חיי שעה  ?

ויש עוד גמרא  שעוסקת בנושא  תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טו עמוד ב

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם. אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא! - רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם.

יש ויכוח בן רבי אליעזר לרבי יהושע מה הדין של שמחת יום טוב ברגלים רבי יהושע אומר הדין חצי לכם וחצי לקב"ה כלומר שמחת יום טוב זה חובה לפחות במחצית הזמן ולרב אליעזר צריך לבחור אם כולו לקב"ה או כולו לכם ולכן כאשר ישבו ולמדו הם בחרו ב "הכל לקב"ה"  ולכן שמחת יום טוב שהוא בגדר של "כולו לכם" והוא רשות ולכן הם עזבו מצווה של חובה כלומר מצווה של לימוד תורה שזה חיי עולם לטובת רשות של שמחת יום טוב ולכן הם בגדר של עוזבים חיי עולם ולטובת חיי שעה ולכן הקפיד עליהם רב אליעזר .

האברכים בכולל אמרו ברור שרבי שמעון בר יוחאי ידע האם הוא עוסק במצווה או לא אבל זה היה לי קשה כי ידוע שבדיני אדם לא בשמים היא כמו רבי יהושע  . רש"י לדעתי הרגיש בקושיה הזאת והתירוץ של רש"י מסכת שבת דף לג עמוד ב

ועוסקין בחיי שעה - דאפשר על ידי נכרים, והקדוש ברוך הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו.

התירוץ של רש"י  דומה לתירוץ של הגמרא במסכת ביצה כלומר גם אם אותו אדם עסק במצוות מצה עדין ניתן לחרוש ולזרוע על ידי נוכרי ולכן זה רשות ולדבר כזה אותו אדם הוא בגדר של עוזב חיי עולם לטובת חיי שעה ולכן דינו במידת הדין זה מיתה ולכן הפך אותו רבי שמעון לגל עצמות

וכך מפורש תלמוד בבלי מסכת תענית דף כא עמוד א

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה!

אבל לפי התירוץ של רש"י עדיין יש בעיה אומנם מצה שמורה צריכה שמירה החל מקצירה על ידי יהודי ואומר  על זה חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קכח

ואמנם המצות שאוכלין בב' הלילות לצאת בו מצות בערב תאכלו מצות, הם צריכים שימור יתירה, לא משום חימוץ בלבד, אלא שצריך שימור יתירה לשם מצות מצוה, ולא סגי כשיודע בו שלא בא לידי שום חימוץ, דכתיב [שמות יב, יז] ושמרתם את המצות, וקבלו חז"ל [פסחים לח, ב] דמצה זו, היא שצריך שישמור לשם מצוה. ולפחות צריך שישמור אותה משעה שמוליכין החטים לטחון, דאז התקרבה למים, דסתם רחיים הוא של מים ואז צריך לשמור. והרבה פוסקים סבירא להו דצריך שמירה משעת קצירה, שתיכף משנקצר ישמרנה לשם מצה, וזהו שקורין מצה שמורה. ואף שמצד הדין אין צריך שמירה זו אלא לכזית של חובה, מכל מקום נוהגין החרדים וכן ראוי שיהיו כל המצות משומרים משעת קצירה, שיש כמה חששות מביאת מים על החטים, וגם לפעמים שמניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקצור, וזו שקורין שמורה, על כל פנים ממהרין לקצור בעוד שהם לחים קצת (סי' תנ"ג). ואדונינו הגר"א החמיר מאוד בזה, שלא לאכול רק מה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח, והיינו מטעם הזה. ומכל שכן כשמוליכין החיטין, יורד לפעמים גשמים מרובים על השקים, עד שכמעט נשרה כל השק במים, ואסור מדינא כדלעיל כלל קכ"ו:

ואולי שאפשר על ידי אדם אחר אומנם יהודי ועדיין זה יהיה בגדר של עוזב חיי עולם לחיי שעה ?

ואומר השולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שסא

ואין מבטלין ת"ת למת, כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה. <א> ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה, תלמוד תורה שלו קודם. ו ג] ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל.

כלומר גם מצווה שהיא על ידי יהודי אם יש אחר שיכול להתעסק עם המת לא מבטלים תלמוד תורה כי זה לעזוב חיי עולם לטובת חיי שעה כי שיש מי שמתעסק עם המת זה מצות רשות ולא חובה ואז היא בגדר של לעזוב חיי עולם לטובת חיי שעה .

ועדיין צריך להבין שרבי אליעזר הקפיד על אותם אלו שיצאו מהשיעור שלו הרי הם יכלו לבחור מראש את השמחה של "הכול לכם "כלומר לא ללמוד תורה ולהתעסק עם שמחה שהיא לכם ולא היה בזה שום בעיה כי כך לומד רבי אליעזר שזה או כולו לכם או כולו לקב"ה ? יש שתרצו את הקושיה שברגע שבחרו בכולו לקב"ה אין הם יכולים לשנות וזה בגדר של עוזב חיי עולם והולך לחיי שעה . וצריך להקשות ואם היה הפוך הם החליטו לבחור ב "כולו שלכם" ובאמצע הסעודה הם החליטו ללכת לשמוע דברי תורה מה יהיה הגדר שלהם ? האם יעברו איזה שהיא עבירה ?

וההבנה שלי שיש שני סוגי שמחה שימחה של לימוד תורה ושמחה אחרת שהיא שמחה בגדר של לכם ואומר המשך חכמה בראשית פרק נ

ובמובן זה אמר ר' אליעזר ריש פרק ב' ביום טוב: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. פירוש, דלר' אליעזר הוי שמחת יום טוב מצוה, כמו תפילה נגד תורה. וזה שעוסקין בחיי שעה שהוא שמחת יום טוב, שהיא מצוה והיא תלויה בזמן, וזה קיום גשמי. אבל תורה היא חיי עולם שבמקום שאין גשם כלל עוסקין בתורה. אבל לרבנן, הוי שמחת יום טוב חובה, ומי שעוסק בתורה ואינו מקיים שמחת יום טוב, הוי כלומד על מנת שלא לעשות, וכדאמר ירושלמי ריש ברכות, ואין כאן מקומו להאריך.

הרי אנחנו מכירים את הכלל שאין מערבין שמחה בשמחה וכאן יש לנו שני סוגי שמחות לרבנן צריך לעשות חצי חצי וזה  גזירת הכתוב ורבי אליעזר אומר צריך לבחור או שמחה של תורה או שמחה של לכם לא ניתן לערבב בן שני סוגי השמחות .

אם כך יוצא לנו שלרבי אליעזר באמת אדם שהחליט לבחור בשמחת ש "הכול לכם"  וירצה ללמוד תורה יהיה בגדר של מערבב שמחה בשמחה אבל מצד שני הוא בוחר בחיי עולם ולא בחיי שעה וכנראה בסופו של דבר יותר "רוחי" לעשות את זה אבל מי שבחר ב"הכול לקב"ה  "  ורוצה לעבור לשמחת "הכל לכם " עובר גם על לערבב שמחה בשמחה ועל עוזב חיי עולם לחיי שעה כלומר שני דברים לגריעתה .

ומכאן יוצא לנו שאם מי שחושב שהוא לא יכול לסמוך על אחרים יש כאן חובה ולא רשות אבל אם יכול לסמוך על אחרים יש כאן עדיין מצות רשות לעומת מצות חובה ואולי יש כאן עוזב חיי עולם לטובת חיי שעה ויהיה לא ראוי להתעסק במצות מצה.

אבל כל זה מצד מידת הדין ולא מצד ההלכה .

אבל אולי יש כאן דבר נוסף שנלמד מהמעשה של רבי שמעון. לאחר שרבי שמעון הפך את החורש לגל עצמות אומרת בת קול לרשב"י יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!  ואז חוזרים רבי שמעון בר יוחאי למערה עוד 12 חודשים . ולאחר 12 חודשים כשהם יוצאים השינוי היחידי שרבי אלעזר מחי ורבי שמעון מסי כלומר השינוי לאחר 12 חודשים היה רק ברבי שמעון שהיה מרפה את אותם שרבי אלעזר היה הופך לגל עצמות . וצריך להדגיש שלא רבי שמעון או רבי אלעזר ישירות הפכו את החורש לגל עצמות  היה להם את הכוח להביא את מידת הדין למקום שבו הם הסתכלו ומידת הדין היא זו שהפכה את החורש לגל עצמות כי אין לאדם את הכוח להרוג אדם כי אך ורק על פי 2 עדים והתראה ועל ידי בית דין שיכול לדון בדיני נפשות

ואז אומר לו רבי שמעון לבנו אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה

וההבנה שלי בדברי רבי שמעון בר יוחאי כל האנשים בעולם בעצם נמצאים בגדר של עוזבים חיי עולם לחיי שעה . באמת לפי מידת הדין הם חייבים מיתה אבל אנחנו לא במעמד להחריב את העולם על ידי הבאת מידת הדין כמו שאמרה הבת קול ולכן מה שלמדנו ב 12 החודשים הנוספים במערה  שכל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון אבל האמת היא שרק אני ואתה זה כל העולם השאר זה בגדר של מתים חיים מידת הדין ממיתה אותם ומידת הרחמים מחייה אותם .

ואז כתוב בגמרא : בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.

כלומר אותו אדם הלך לקטוף הדסים שזה חלק  ממצות חובה של עונג שבת אבל רק זה רק בהדס  אחד וההדס השני הוא לכאורה מיותר והטרחה היתרה יש בה גדר של עוזב חיי עולם לטובת חיי שעה ועכשיו רבי אלעזר היה צריך להחליט אם הוא עושה מעשה של מכי באותו אדם ורבי שמעון יהיה צריך לעשות מסי לאחר מכן . אומר רבי שמעון לבנו בו תראה כמה חביבין מצות על ישראל כלומר כנגד עזיבת חיי עולם לחיי שעה יש חביבות מצווה של עם ישראל ואותו חיבוב מצווה שיש בעם ישראל נותן משקל נגד לעזיבת חיי עולם לטובת חיי שעה ולכן במאזן הכולל גם לפי מידת הדין אותו חיבוב מצווה  מוציא את אותו אדם מגדר של חייב מיתה ודאי ממידת הדין לספק ולכן כל המעשה היה בין השמשות בדיוק בזמן של ספק חול ספק קודש ולכן רבי אלעזר הבין שיש כאן ספק של חייב מיתה ולכן הגמרא אומרת יתיב דעתייהו כלומר רבי אלעזר לא "הפעיל"  את "המכי " ורבי שמעון לא היה צריך להפעיל את "המסי "

לסיכום יוצא שחיבוב מצווה מכניס ספק אם אדם שעוזב חי עולם לחיי שעה חייב מיתה מצד הדין ולכן רבי אלעזר הפסיק את "המכי " ודעתו התיישבה

ולעינינו יוצא שחיבוב מצות מצה גם במקום שהוא סומך על אחרים אינו בגדר של עוזב חי עולם לחיי שעה .

 

 

פרשת תזריע מצורע למה אישה שיולדת טמאה ? למה ההבדל בזמנים בן זכר לנקבה ? למה הסמיכות לפרשת מצורע ? למה משלחים את הציפור בטהרת המצורע ? ‏יום שישי ב' אייר תשע"ז

בס"ד
פרשת תזריע מצורע למה אישה שיולדת טמאה ? למה ההבדל בזמנים בן זכר לנקבה ? למה הסמיכות  לפרשת מצורע  ? למה משלחים את הציפור בטהרת המצורע ? ‏יום שישי ב' אייר תשע"ז

כתוב בויקרא פרק יב

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא:

וצריך להבין למה ההבדל בן זכר ונקבה ולמה יש טומאה בלידה  ?

אומר הזוהר הקדוש

וּמַה זֶּה הָאָרֶץ? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ, וְהִנֵּה פֵּרְשׁוּהָ. תּוֹצֵא הָאָרֶץ וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי מִמֶּנָּה יוֹצְאִים נֶפֶשׁ חַיָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, זוֹ רוּחוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן. וּמִפְּרִי הָעֵץ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן – אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הָאִשָּׁה שָׁנִינוּ, הַיְנוּ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר כָּתוּב. וְלֹא כוֹלֵל זָכָר וּנְקֵבָה כְּפִי דֶּרֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֵם גָּרְמוּ לוֹ, שֶׁלֹּא מִתְחַבְּרִים כְּמוֹ שֶׁיּוֹצְאִים מִלְמַעְלָה זוּגוֹת.

וממשיך הזוהר

מִשּׁוּם שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן וְזִוּוּגוֹ חָטְאוּ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל כֵּן נִפְרָדִים כְּשֶׁיּוֹצְאִים מִלְמַעְלָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אִם זוֹכֶה אָדָם, נוֹתְנִים לוֹ זוּגָתוֹ, וְאִם לֹא - מַפְרִידִים אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, וְנוֹתְנִים אוֹתָהּ לְאַחֵר, מוֹלִידִים בָּנִים שֶׁלֹּא כָּרָאוּי. וְעַל זֶה כָּתוּב (שם ו) לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם. מַה זֶּה רוּחִי? רוּחוֹ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אוֹתָן שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁיּוֹצְאוֹת זוּגוֹת, לֹא יִדּוֹנוּ יַחַד. וְעַל זֶה כָּתוּב וְיָלְדָה זָכָר, וְלֹא כוֹלֵל זָכָר וּנְקֵבָה כְּפִי דֶּרֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֵם גָּרְמוּ.

הבריאה בתחילה היה של זכר ונקבה ביחד אבל חטא האדם הראשון גרמו לכך שיש פיצול בעולם העליון בן זכר ונקבה ויש מחלוקת בזוהר האם זכר זה רק זכר והפוך או שזכר כולל בתוכו גם נקבה והפוך ומי ששולט משני הבחינות הללו קובע את אופי הילוד

נאמר בזוהר

בֹּא רְאֵה, כָּל רוּחוֹת הָעוֹלָם כְּלוּלוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וּכְשֶׁיּוֹצְאוֹת, יוֹצְאוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וְאַחַר כָּךְ נִפְרָדִים בְּדַרְכֵיהֶם, אִם זוֹכֶה הָאָדָם, אַחַר כָּךְ מִזְדַּוְּגִים יַחַד. וְהַיְנוּ בַּת זוּגוֹ, וּמִתְחַבְּרִים בְּזִוּוּג (בגון) אֶחָד בַּכֹּל, רוּחַ וְגוּף, שֶׁכָּתוּב (בראשית א) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מַה זֶה לְמִינָהּ? אוֹתָהּ רוּחַ הָאָדָם שֶׁיּוֹצֵאת זִוּוּגוֹ שֶׁדּוֹמָה לוֹ.

זה הדעה שיש הפרדה בן זכר לנקבה ויש את דעתו של רבי אלעזר

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, לֹא כָּךְ, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל, זָכָר וּנְקֵבָה כְּלוּלִים יַחַד, וְאַחַר כָּךְ נִפְרָדִים. אֲבָל וְיָלְדָה זָכָר, כְּלוּלִים יַחַד מִצַּד הַיָּמִין. וְאִם תֵּלֵד נְקֵבָה, כְּלוּלִים בְּאֶחָד נְקֵבָה וְזָכָר מִצַּד הַשְּׂמֹאל, שֶׁיּוֹתֵר שׁוֹלֵט צַד הַשְּׂמֹאל עַל צַד הַיָּמִין, וְהַזָּכָר נִכְנָע בַּיָּמִין שֶׁלֹּא שׁוֹלֵט, וְאָז אוֹתוֹ הַזָּכָר שֶׁיּוֹצֵא מִן הַנְּקֵבָה מִצַּד הַשְּׂמֹאל, כָּל דְּרָכָיו כְּמוֹ נְקֵבָה (ולא נקרא זכר). אֲבָל הַזָּכָר שֶׁיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַיָּמִין, הוּא שׁוֹלֵט, וְהַנְּקֵבָה שֶׁיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ נִכְנַעַת, שֶׁהֲרֵי צַד הַשְּׂמֹאל לֹא שׁוֹלֵט, וְעַל כֵּן כָּתוּב וְיָלְדָה זָכָר.

וכך מסביר [רבינו] בחיי ויקרא פרק יב

וטעם הדבר באשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, לפי שכשהאשה מזרעת תחלה זרע הזכר שהוא אחרון בא ומתגבר עליו ולפיכך יולדת זכר דעילאה גבר, איש מזריע תחלה טפת הנקבה באה באחרונה ומתגברת עליו ולפיכך יולדת נקבה. והענין כי הטפה הראשונה אשר תהיה מהזכר או מהנקבה הוא כמו השדה שזורעין בו, והטפה האחרונה כדמיון הזרע שזורעין בשדה, ולפי שכשהאשה מזרעת תחלה הרי הטפה ההיא כשדה וטפת הזכר שבאחרונה הוא הזרע, ולפיכך תלד זכר כמותו, וזהו לשון "תזריע", ואם הזכר יזריע תחלה הרי הטפה ההיא כשדה וטיפת הנקבה שבאחרונה הוא הזרע ותלד נקבה כמותו.

כלומר ההסבר של רבנו בחיי הולך לדעה שיש בכל אדם שילוב של זכר ונקבה אבל מי ששולט קובע את אופי הוולד זכר או נקבה .   

בכל מקרה יש הבדל בן זכר לנקבה מבחינת מהות הנשמה וכך אומר הזוהר הקדוש

וְכַמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים בְּפַעַם אַחַת בָּעוֹלָם. וּמֵהַיּוֹם שֶׁמּוֹצִיאָה אוֹתָם, לֹא נִקְרָאִים נְפָשׁוֹת, עַד שֶׁהֵן מִתְיַשְּׁבוֹת בַּגּוּף. וְכַמָּה הוּא? שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יָמִים. הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים וְגוֹ'. וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים,

כלומר שלושים ושלוש יום לוקח לנשמה של הזכר להתיישב בגוף ולוקח זמן גדול יותר לנקבה להתיישב בגוף וכך אומר הזוהר הקדוש

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁיּוֹתֵר צַד הַשְּׂמֹאל שׁוֹלֵט, וְהַיָּמִין נִכְנָע. וְעַל כֵּן הַכֹּל, עַל כָּל אֶחָד שְׁנַיִם, רְחוֹקָה הַנְּקֵבָה מִן הַזָּכָר לְהִקָּשֵׁר הָרוּחַ בַּגּוּף, שֶׁהֲרֵי הַשְּׂמֹאל אֵינוֹ מִתְיַשֵּׁב כָּךְ כְּמוֹ הַיָּמִין, וְנִמְצָא יוֹתֵר בְּתֹקֶף. אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְגוֹ'.

כלומר זמן התיישבות הנשמה של הנקבה בגוף הוולד הוא איטי יותר וכדי להבין את ענין הטומאה לפי מה שכותב הזוהר

כֻּלָּם עוֹלִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם לְהַסְטוֹת, וְנִתְמַנּוּ בִּמְקוֹמוֹת חֲרֵבִים וּבְשָׂדוֹת חֲזָקִים וּבְמִדְבָּרוֹת חֲרֵבִים, וְכֻלָּם מִצַּד רוּחַ הַטֻּמְאָה. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁהֲרֵי רוּחַ הַטֻּמְאָה בָּאָה שֶׁבָּאָה מִנָּחָשׁ הָעֲקַלָּתוֹן, הוּא רוּחַ טֻמְאָה מַמָּשׁ, וְהוּא הִתְמַנָּה בָּעוֹלָם לְהַסְטוֹת בֶּן אָדָם אֵלָיו, וְעַל זֶה יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם.

וְהוּא הִתְמַנָּה אֵצֶל בְּנֵי אָדָם וְנִמְצָא עִמָּם, וּבְעַקְמוּמִיּוֹת וּבְתַחְבּוּלוֹת בָּא אֲלֵיהֶם לְהַסְטוֹתָם מִדַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁהִסְטָה אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן וְגָרַם מָוֶת לְכָל הָעוֹלָם, כָּךְ גַּם מַסְטֶה בְּנֵי אָדָם וְגוֹרֵם לָהֶם לְהִטָּמֵא.

ואיך נכנס הטומאה ?

וּבַכֹּל יֵשׁ לָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מִלִּפְנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה וְלֹא יִטָּמָא עִמָּם, שֶׁהֲרֵי אֵין לְךְ מִי שֶׁיָּשֵׁן בַּלַּיְלָה בְּמִטָּתוֹ וְלֹא טוֹעֵם טַעַם מָוֶת וְיוֹצֵאת נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁאָר הַגּוּף בְּלִי נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה, רוּחַ טֻמְאָה זְמִינָה וְשׁוֹרָה עָלָיו וְנִטְמָא. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ דָבָר, שֶׁאֵין לָאָדָם לְהַעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו בַּבּקֶר, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי רוּחַ טֻמְאָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.

כלומר ברגע שיש איזה חוסר בנשמה אותו רוח טומאה שורה על האדם ולכן מובן לגבי אישה שילדה זכר או נקבה ועדיין הנשמה של הוולד לא מתיישבת והוולד הוא עדיין חלק מהאישה אז יש על הוולד טומאה באותו חלק שהנשמה עדיין לא מתיישבת ורק לאחר התיישבות הנשמה אצל הזכר או הנקבה האישה יכולה להיטהר . אם כך מובן מה ההבדל בן שבע הימים הראשונים לשאר הימים אצל האישה כי בשבעה ימים הראשון עדיין הנשמה לא מתחילה להתיישב בגוף הוולד ולכן יש את ההבדל בן שבעה ימים הראשונים להמשך של 33 היום הנוספים סה"כ 40 יום   או הזמן שמתאים לנקבה

וכדי שנבין את הסמיכות של טומאת לידה לטומאת מצורע

אומר הזוהר

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּךְ שָׁנִינוּ, נֶגַע צָרַעַת: נֶגַע - הוּא הַדִּין הַקָּשֶׁה הַשָּׁרוּי בָּעוֹלָם. צָרַעַת - הַסְגָּרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הֶסְגֵּר הָאוֹר הָעֶלְיוֹן. הֶסְגֵּר שֶׁל הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן שֶׁלֹּא יוֹרֵד לָעוֹלָם. כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם - בְּאָדָם סְתָם. וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן - זֶה הַכֹּהֵן שֶׁלְּמַטָּה, וְהוּא מְתֻקָּן לִפְתֹּחַ אוֹתוֹ הַסֶּגֶר וּלְהַדְלִיק מְאוֹרוֹת, שֶׁיִּמָּצְאוּ עַל יָדוֹ בְּרָכוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיַעֲבֹר וְיִסְתַּלֵּק אוֹתוֹ הַנֶּגַע, וְיִשְׁרֶה אוֹר שֶׁל רַחֲמִים עַל הַכֹּל, וּמִשּׁוּם כָּךְ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן.

צרעת זה סוג של חסרון בקשר עם הקב"ה כלומר אותו חלק שהיא נשמה מלמעלה אצל האדם מתנתקת מהאור העליון בזמן צרעת ולכן זה חסרון בנשמה ולכן יש טומאה על האדם ולכן האדם נמצא בהסגר ותפקיד הכהן לגרום לכך שאותו חסרון של קשר עם העולם העליון יפסק ויחודש הקשר של הנשמה למקום ממנה באה ע"י טיהור המצורע .

ואולי זה המשמעות של ציפור שהוא חלק מטהרת המצורע כמו שאומר הזהר

אֶלָּא רוֹמֵז, (ויקרא יד) וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת. (איוב לד) וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב. (קהלת יב) וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה. מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְנֻגָּע, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא אִשָּׁה רָעָה, יֵצֶר הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ. מַה תַּקָּנָתוֹ? יְגָרְשֶׁנָּה וְיִתְרַפֵּא, שֶׁהִיא גּוֹרֶמֶת (בראשית כג) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. הָאָדָם - זוֹ הַנְּשָׁמָה. אֶ''ת - בַּת זוּג הָאָדָם. (משלי כז) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ.

הציפור של מצורע מסמל את הקשר המחודש לעולמות העליונים ואת התיקון שעשה כדי להתחבר מחדש לאור העליון וכל זה עבודה של זכר ונקבה כי השלמות היא כמו שהיה לפני חטא האדם הראשון שבו השלמות היא שילוב של זכר ונקבה  כמו שהנשמה יוצאת מהעולם העליון, וכל התיקון של האדם נמצא באותו תיקון שהוא חיבור בן הזכר והנקבה כמו שיצאו מהעולם העליון וזאת העבודה שלנו בעולם דרך לימוד התורה וקיום המצות לתקן את עצמנו ולהגיע חזרה לשלמות שהתקלקלה בחטא האדם הראשון

וכך אומר הזוהר

וְהַחֲבֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, מִשְׁתַּתְּפִים עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וּמִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם, אָז עֵת רָצוֹן לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְכַוֵּן רָצוֹן לִדְבֹּק בּוֹ. וְאוֹתָם הַחֲבֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, הַזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְצָא זִוּוּג אַחֵר, וְזֶה מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לְכַוֵּן הָרָצוֹן לִדְבֹּק בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא עֵת רָצוֹן שֶׁהַכֹּל מִתְבָּרְכִים, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים.

וההבנה שלי שלימוד התורה וההתעסקות בתורה מביאה את האדם לתקן מעשיו ובזה כלול גם הזיווג שלו שבא לתקן את עצמו ולהגיע לתיקון שלו ובת זוגו כפי שהיו  בעליונים

 

 

פרשת שמיני האם כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק הוא זהה בכל מקום המופיע בתורה ? מה המיוחד ב כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק בפרשה שלנו ? האם ההתגלות במשכן שונה מההתגלות במתן תורה ? מי יתקן את הקלקול של נדב ואביהוא ? למה אליהו יגיע לפני המשיח ? ‏ יום שישי ב' אייר תשע"ז

בס"ד

כתוב בויקרא פרק ט

(כב) וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו יָדָ֛יו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים:

(כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק אֶל־כָּל־הָעָֽם:

(כד) וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם:

כתוב בפרשה שלנו שעם ישראל ראה את כבוד הקב"ה ורציתי להבין במה המדובר והאם מה שראו עם ישראל את כבוד השם היה אותו ראיה כמו מקומות אחרים בתורה שמוזר כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק  

כתוב בשמות פרק טז

(ז) וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְקֹוָ֔ק בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְקֹוָ֑ק וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תלונו תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ:

ומיד אחר כך שנראה כבוד יקוק כתוב בשמות פרק טז

(י) וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְקֹוָ֔ק נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן: פ

כלומר כבוד יקוק בא בצרוף של ענן וכמו כן בשמות פרק כד

(טז) וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְקֹוָק֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן:

ובהמשך באותו פרשה כתוב בשמות פרק כד

(טז) וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְקֹוָק֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן:

(יז) וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְקֹוָ֔ק כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

גם כאן כבוד יקוק הוא בצרוף של ענן המכסה או ממעט את ראית כבוד יקוק . וגם בפרשת קרח במדבר פרק יז

(ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְקֹוָֽק:

 כלומר אנחנו רואים הבדל בן ראית כבוד יקוק בפרשת שמיני לבן ראית כבוד יקוק בשאר מקומות בתורה האם יש לכם משמעות ?

אומר מזרחי (רא"ם) במדבר פרק טז

וירא כבוד ה' בא בעמוד הענן. לא דומיא ד"וירא כבוד ה' אל כל העם" שבפרשת שמיני (ויקרא ט, כג), שפירושו: שהשרה שכינתן במעשה ידיהם, שהרי כתוב אחריו מיד: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע" והעדה הזאת היא עדת כל ישראל.

אומר הרא"ם שיש הבדל בן וירא כבוד יקוק בן מה שכתוב בפרשת קרח למה שכתוב בפרשה שלנו וכדי להבין את זה נראה מה כתוב  בזוהר הקדוש על רגע זה ו

ּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁלְמוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְנִמְצָא שָׁלוֹם בַּכֹּל, בְּשִׂמְחָה שֶׁלְּמַטָּה וּמַטָּה, וְאִלְמָלֵא שֶׁנִּמְצֵאת הָעִרְבּוּבְיָה שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם - מִיּוֹם שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם לֹא נִמְצְאָה שִׂמְחָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים כִּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם. בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הָעֳבַר אוֹתוֹ הַחֵטְא מִן הָעוֹלָם, וְנִמְצְאוּ כֹהֵן וְיִשְׂרָאֵל מְטֹהָרִים מִמֶּנּוּ. (כל) אוֹתוֹ הַיּוֹם הָעָבְרוּ כָּל אוֹתָם הַמְקַטְרְגִים שֶׁלְּמַעְלָה, וְהָיוּ הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים סְבִיבָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִמְצְאוּ בְּאוֹתוֹ זְמַן.

עַד שֶׁגָּרְמָה הַשָּׁעָה, וְקָמוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וְעִכְּבוּ (וערבבו) אֶת שִׂמְחַת הַכֹּל, וְנִמְצָא רֹגֶז בָּעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. מִיָּד - וַיִּקְחוּ (שני) בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וְגוֹ'.

אומר הזוהר הקדוש שרגע זה של השלמת עבודת המשכן היה רגע שלא היה עד רגע זה שבו היה שלמות בן התחתונים לעליונים . כלומר השלמת המשכן הביאה שלמות בעולם ותיקון של חטא העגל ולכאורה מן התיאור הזה היה באותו הרגע שלמות שלא היית במעמד הר סיני כי במעמד הר סיני נראה כבוד יקוק בשלוב של ענן כלומר הסתר כלשהו וכאן כבוד יקוק נראה ללא ענן בשלמות גדולה יותר היה זה רגע של שלמות בן העליונים לתחתונים ומה היה החטא של בניו של אהרון אומר הזוהר דבר מפתיע

וּבְכַמָּה גְוָנִים עִרְבְּבוּ אֶת שִׂמְחָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֶחָד - שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ, וְלֹא רְאוּיִים הָיוּ לְהַקְרִיב, וְשֶׁיִּתְבָּרְכוּ הָעוֹלָמוֹת עַל יָדָם. וְאֶחָד - שֶׁלֹּא הָיְתָה הַשָּׁעָה כָּרָאוּי. וְאֶחָד - שֶׁדָּחֲקוּ אֶת הַשָּׁעָה. וְאֶחָד - שֶׁהֲרֵי מִקֹּדֶם לָכֵן יָצָא גְזַר דִּינָם, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה וְגוֹ'. וַדַּאי שֶׁדָּבָר אַחֵר קָשְׁרוּ בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה, וְהִשְׁאִירוּ אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּחוּץ.

אָמַר לוֹ רַבִּי פִּנְחָס, אַל תֹּאמַר שֶׁהֵם הִשְׁאִירוּ אוֹתָהּ בַּחוּץ, אֶלָּא שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לֹא נִקְשְׁרָה עַל יְדֵיהֶם. שֶׁהֲרֵי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין נִמְצָא זָכָר וּנְקֵבָה, כְּנֶסֶת לֹא שׁוֹרָה בֵינֵיהֶם כְּלָל. מִשּׁוּם כָּךְ הִזְהִיר אֶת הַכֹּהֲנִים, שֶׁכָּתוּב בְּזֹּאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁיִּמָּצֵא זָכָר וּנְקֵבָה. וְעַל כֵּן לֹא יִכָּנֵס הַכֹּהֵן לַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיִּנָּשֵׂא, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף עִם הַקֶּשֶׁר שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁמִּי שֶׁלֹּא נִשָּׂא, מַשְׁרֶה אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּחוּץ, וְהִיא לֹא מִשְׁתַּתֶּפֶת עִמּוֹ, וְעַל כֵּן נִמְצְאָה אֶצְלָם בְּאוֹתוֹ יוֹם עִרְבּוּבְיָה

ולפי הבנתי עיקר העניין שלא היו נשואים ולכן תנא קמא אומר שלא הכניסו בדעתם את כנסת ישראל ולכן היה ערבוביה ורבי פינחס אומר שהעניין שלא יכלו להכניס את כנסת ישראל כי אדם שהוא לא נשוי כנסת ישראל  לא יכולה להיות איתו ולכן כנסת ישראל לא היית במעשה שלהם ולכן היה ערבוביה שגרמה להכנסת רוגז בעולם כלומר קילקלה את הרגע שבו היה שלמות בן העליונים לתחתונים

ואת הקלקול של נדב ואביהוא ישלים פנחס כמו שאומר הזוהר

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי. אֲבֵדַת רָאשֵׁי הַלְוִיִּים נִמְצְאָה בּוֹ. וּמַה שֶּׁהֵם נִגְרְעוּ וְנִשְׂרְפוּ - הוּא הִשְׁלִים, וְהִרְוִיחַ אֶת הַכְּהֻנָּה שֶׁלָּהֶם, וְשָׁרְתָה בּוֹ הַצּוּרָה שֶׁל שְׁנֵיהֶם. אֲבֵדַת רָאשֵׁי הַלְוִיִּם נִמְצֵאת בּוֹ. וּמִי הֵם? נָדָב וַאֲבִיהוּא, שֶׁהִפְרִידוּ אוֹת הַבְּרִית מִמְּקוֹמוֹ, וְהוּא בָּא וְחִבֵּר אוֹתָם, לָכֵן נִתְּנָה לוֹ הַיְרֻשָּׁה וְהָרוּחַ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְנִזְכַּר כָּאן עַל מַה שֶּׁיִּהְיֶה אַחַר כָּךְ.

וכדי להבין את ההבדל בן כבוד יקוק השונים נאמר בשמות פרק כד

(א) וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְקֹוָ֗ק אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק:

והיה זה לפני מתן תורה ואומרת הגמרא חברותא סנהדרין דף לח עמוד ב

אמר רב נחמן: האי מאן דידע לאהדורי [לענות תשובה] למינים כרב אידית, כמקרה המובא להלן, ליהדר. ואי לא, לא ליהדר.

אמר ההוא מינא לרב אידית, כתיב [שמות כד' א'], "ואל משה אמר, עלה אל ה'", משמע, שלא ה' אמר לו זאת, שאם כן, "עלה אלי" מיבעי ליה?

אמר ליה זהו המלאך "מטטרון", ששמו כשם רבו. דכתיב [שמות כג' כ' כא'] "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי: השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו

ואומר חברותא - הערות סנהדרין דף לח עמוד ב הערה "ממטטרו"ן" בגימטריא "שד"י".

ואומר המלבי"ם שמות פרשת משפטים פרק כד פסוק ב

(ב) ונגש. שמשה לבדו יגש לפנים משלש מחיצות אל הערפל, אבל הם לא יגשו, כי יהיו ביניהם מדרגות בענין ההגשה, שהגשה מיוחד למשה לבדו, ולהזקנים לא הרשה רק לעלות לא לגשת, ולהעם לא הרשה אף לעלות, וזה מ"ש והכהנים והעם לא יהרסו לעלות אל ה', ר"ל שכ"א יעמוד במחיצתו.

כל אחד ניגש ועלה לפי הדרגה שלו ואנחנו רואים שיש את הדרגות השונות משה , אהרון ,נדב ואביהוא ,שבעים זקני ישראל , כל אחד לפי דרגתו ומחיצתו וכל אחד היה לפי דרגתו האמיתית אבל כאן בחנוכת הבית דרגתם של נדב ואביהוא לא התאימו למעמד ולכן היה מה שאומר לשון הזוהר ערבוביה שגרמה לכך שהשלמות שנוצרה עם הקמת המשכן ותיקון חטא העגל נפגמה אבל פינחס יהיה זה שיוכל לתקן את הקלקול מצד אחד את הקלקל מצד בניו של אהרון ומצד שני את השכחה של משה את ההלכה . ומעשה פינחס הוא תיקון לערבוביה שנוצרה גם כתוצאה ממעשה נדב ואביהוא וגם מהשכחה של משה כי משמעות ערבוביה זה חוסר שלמות ושני דברים אלו נגרמו על ידי נדב ואביהוא וגם על ידי זמרי בן סלוא שגרם לשכחה של משה וכך אומר הזוהר

בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, כָּנְסָה הַלְּבָנָה אֶת אוֹרָהּ, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כָּנְסָה אֶת אוֹרָהּ. וּמֵאוֹתוֹ זְמַן נִגְנְזוּ אוֹרוֹת הַתּוֹרָה, וְהִתְרַבְּתָה הַמַּחֲלֹקֶת עַל הַמִּשְׁנָה, וְהַחֲכָמִים בְּמַחֲלֹקֶת, וְכָל חִזְקֵי הַלֵּב בְּעִרְבּוּבְיָה. וְעַל זֶה אֵין שִׂמְחַת הַתּוֹרָה בְּאוֹתוֹ זְמַן בְּכָל דּוֹרוֹת הָעוֹלָם.

ערבוביה זה חסרון באמת וחסרון באמת גורם  למחלוקות ותפקידו של   פינחס הוא אליהו לבטל את הערבוביה הזאת ולכן נאמר שאליהו יבוא לפני בו המשיח ותפקידו לסדר את הערבוביה

תנא דבי אליהו אליהו זוטא (איש שלום) פרשה א

אבל אין מקבלין גרים מן הכותיים, מפני עשרה שבטים שנבלעו ביניהם, עד שיבא אליהו ומשיח ויפרשו אותן, שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג' כ"ג וכ"ד).

ואומר ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת נח

ולכן בברכת המזון שהוא תיקון לפגם הנחש אומרים הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו שהוא מלאך הברית ויבשר לנו בשורות טובות. אין טוב אלא צדיק שנאמר (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב (יומא ל"ח ב) וכתיב (תהלים צ"ז, י"א) אור זרוע לצדיק אור כי טוב שאז יגלה אליהו ומשיח כל סתרי תורה שבעל פה דכתיב (שם קי"ט, ע"ב) טוב לי תורת פיך. ואיתא במדרש (קהלת רבה ב', א') כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא והיינו לימות המשיח. ישועות היינו ישועה על כל העבר על דרך מה שאמרו במדרש רבה (ויקרא רבה כ"א, ד') ישעי ביום הכפורים. וכן מורה ונחמות שאז ינוחמו ישראל על כל העבר שהיה רק כדי שיהיה טוב מאד.

ואומר האלשיך רות פרק ב

ובזה יובן הענין, כי עליית מעשה המצוה אשר יעשה האדם תהיה על ידי אליהו ומשיח, כי אליהו יש לו שייכות בשלשת העולמות עולם השפל ושל הגלגלים ושל המלאכים מעלה אותן עד לסוף שלשתן כי מלאך יקרא כנודע (ילקוט פרשת לך לך עא), ומשיח כי הוא נשמה בעולם הנשמות, והקב"ה חותם מעולם העליון כמדובר, ועל כן למה שהכתיבה והרושם נעשה על ידי אלו שיש לשניהם שייכות בארבע העולמות, על ידן מתפשט ומתפרסם הדבר בכל המקומות שיש להם שייכות,

כלומר כל אחד יש לו את התפקיד שלו ואת דרגתו וערבוביה בתוך העולם גורמת לקילקל ולכן מה שהיו נדב ואביהוא המעמד הר סיני והיה בדרגתם לא היה נכון לחנוכת המשכן  ולכן נעשה ערבוביה וחיסרון בעולם ואת זה  שאותו יתקן פינחס הוא אליהו והמשיח.