פרשת כי תבא מה הקשר של וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם לפסוק לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וכיצד זה קשור לאכילת בורקס לא בריא ? מה הפתרון היחידי כדי שלא נכשל ב לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר ? ‏כ'/אלול/תשע"ו

בס"ד
פרשת כי תבא  מה הקשר של וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם לפסוק לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וכיצד זה קשור לאכילת בורקס לא בריא ? מה הפתרון היחידי כדי שלא נכשל ב לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר ? ‏כ'/אלול/תשע"ו

בפרשת ואתחנן  ‏ט"ו/אב/תשע"ו כתבתי על הנושא של ונשמרתם לנפשותיכם ושם הסברתי את ההבנה שלי  את התורה ונשמרתם לנפשכם האחד מהפסוק בדברים פרק ד פסוק ט

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:

והשני מפסוק בדברים פרק ד

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֧ק אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:

והסברתי שהפסוק הראשון מדבר על נשמרתם לנפשותיכם כי יש עליכם חיוב לא לשכוח את התורה שהקב"ה נתן במתן תורה ולהבין שכל שכחה של התורה יש בה סכנה ולכן אתה צריך להישמר לא להכניס את עצמך למצב שבו יש סכנה שתגרום לך לשכוח את התורה לדוגמא אם תפצע בנסיעה מסוכנת יגרם לך ביטול תורה כתוצאה מהפציעה ,ויש את הפסוק השני שאתה צריך להבין שאתה לא הקב"ה כי אתה לא מבין את כל התמונה כולה ואתה לא אדון לעצמך ולכן אסור לך להסתמך על דעתך  הבלעדית כשאתה עושה מעשה כי מה שאתה צריך להסתמך עליו זה התורה שהקב"ה נתן לך שהוא הכלי היחידי שיכול לנווט אותך בעולם הזה . וכאן היה לי ויכוח עם הרב הרשלר על ההבנה של ונשמרתם לנפשותיכם והויכוח היה על אכילת בורקס שיש בו שומנים לא בריאים . הטענה שלי שלפי  ההבנה שלי שאם הבורקס לא בריא הרי יש בו דין של ונשמרתם לנפשתוכם וזה שאתה אוכל את אותו בורקס אתה אומר לעצמך אני אדון לעצמי אני הקב"ה של עצמי אני מבין את כל התמונה אני מבין שיש בי יצר רע שמכריח אותי לאכול את הבורקס ולכן אין לי ברירה ולאכול מידי פעם את הבורקס על אף שזה מתנגש עם וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם  . לעומת זה הרב הרשלר טוען מה פתאום אני לא אומר דבר כזה יש לי נפש בהמית גסה שהיא זו שגורמת לי לאכול את הבורקס . רוב הזמן אני מתגבר על היצר לאכול בורקס אבל יש זמנים שהיא גוברת עלי .  אחר כמה ימים אמר לי הרב הרשלר יש את הפסוק בתהלים פרק פא

(י) לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וְלֹ֥א תִ֝שְׁתַּחֲוֶ֗ה לְאֵ֣ל נֵכָֽר:

(יא) אָנֹכִ֨י׀ יְקֹ֮וָ֤ק אֱלֹהֶ֗יךָ הַֽ֭מַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַאֲמַלְאֵֽהוּ:

תראה אם זה מתאים לדעתך או לדעתי ? וזה גם מופיע בגמרא בשבת .

וכאן אני צריך להביא את הזוהר שמדבר על העניין לפי דעתי ואני יביא רק את התרגום של הזוהר

זוהר דף קכ''ד ע''א

תרגום  

דָּבָר אַחֵר וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ - רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהלים פא) שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ וְגוֹ', לֹא יִהְיֶה בְךְ אֵל זָר וְגוֹ'. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ הַמַּעַלְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְגוֹ'. הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ אֲמָרָם דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְיֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם. שְׁמַע עַמִּי - בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה הַתּוֹרָה אֶת הָאָדָם, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מַזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם, וְהַכֹּל לְתוֹעֶלֶת הָאָדָם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה וּמִשְׁתַּדֵּל בָּהּ, כְּמִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ.

תרגום

שֶׁשָּׁנִינוּ, כָּל הַתּוֹרָה הִיא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בָּהּ כְּמִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הִיא שֵׁם קָדוֹשׁ אֶחָד, שֵׁם עֶלְיוֹן, שֵׁם שֶׁכּוֹלֵל אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת, וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ מִמֶּנָּה אוֹת אַחַת כְּאִלּוּ עָשָׂה פְּגָם בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. שָׁנִינוּ, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ - לֹא תוֹסִיף עַל הַתּוֹרָה וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנָּה. רַבִּי חִיָּיא אָמַר, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים - זֶה מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בִּסְפָרִים אֲחֵרִים שֶׁאֵינָם מִצַּד הַתּוֹרָה. לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךְ - שֶׁאָסוּר אֲפִלּוּ לְהַזְכִּירָם וְלִלְמֹד מֵהֶם טַעַם, כָּל שֶׁכֵּן עַל הַתּוֹרָה.

הזהר מביא את הפסוק לא יהיה בך אל זר ואומר שההשתדלות היחידה של האדם זה בתורה וכל דבר אחר יש בו את הגדר של לא יהיה בך אל זר בדיוק לפי ההבנה שהבאתי בשני הפסוקים בתורה שמדברים על כך כל אחד מזווית ראיה אחרת . לא תגרע הולך יותר על הפסוק הישמר לך ושמר נפשך מאד ולא תוסיף הוא יותר מצד כי לא ראיתם כל תמונה כי מי שמוסיף בדרך כלל רואה את עצמו חכם יותר מהקב"ה והדרך היחידה שבו אדם רואה את עצמו חכם יותר מהקב"ה זה כאשר הוא רואה את עצמו בתור הקב"ה .

ובו נראה את הגמרא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד ב

וכהאי גוונא מי שרי? והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה - לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם - הוי אומר זה יצר הרע. - לא צריכא, דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי, רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא, רבי אבא תבר נכתמא.

שואלת הגמרא האם מותר לאדם להתרגז לקרוע את בגדיו את כליו או את כספו ?  ואומרת הגמרא שאסור וזה נחשב לתחילתו של תהליך שמוביל לעבודה זרה . היום אומר לך כך מחר אומר לך  כך ובסוף אומר לך תעבוד עבודה זרה . ומביאה הגמרא את הפסוק לא יהיה בך אל זר

(י) לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וְלֹ֥א תִ֝שְׁתַּחֲוֶ֗ה לְאֵ֣ל נֵכָֽר:

יש מפרשים את הפסוק הזה שסופו של האדם שיש בו אל זר להגיע להשתחות לאל זר אבל אני מבין את הפסוק גם באופן הזה אבל גם בצורה שיש שני צורות של עבודה זרה האחד לאל זר חיצוני ממך אבל יש מצב שאתה הופך להיות האל של עצמך כמו פרעה שאמר אני בראתי את עצמי .

וההבנה שלי בגמרא שאדם שמתוך כעסו שובר את כליו בעצם אומר לעצמו אני הקב"ה בעולם אני אחראי על עצמי וכל הרכוש שלי אני אדון לעשות איתו מה שברצוני ולכן אם אני כועס ובא לי לשבור את כלי זה זכותי ומחשבה כזו היא מחשבה של מי שחושב שהוא הקב"ה , הוא האל וכל מה שברשותו הוא ברא ויש לו זכות לעשות בכל רכושו כרצנו . וזה המשמעות של לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר אסור לך לחשוב כך כי כל מה שבעולם שייך לקב"ה וכל מה שבעולם נעשה לפי רצונו של הקב"ה ורצונו של הקב"ה כמו שכותב הזוהר נמצא אך ורק בתורה ולכן הכלי היחידי שבו אני יכול לנווט את עצמי בעולם זה על ידי התורה  וזה המשמעות האמיתית של הביטוי דעת תורה . ולכן לדעתי אדם לא יכול להגיד לעצמו אני אוכל  בורקס לא בריא כי כך היצר הרע שלי החליט כי זה בדיוק כמו שאומרת הגמרא :  היום אומר לך עשה כך ומחר עשה כך עד שאתה מאמין שאתה הקב"ה בכבודו ובעצמו . אז מה העצה של הגמרא למצבים כאלו

אומר החברותא שבת דף קה עמוד ב

ומתרצינן: לא צריכא: דקא עביד הקריעה כדי למירמא אימתא להטיל אימה אאינשי ביתיה, שיראוהו כועס ויפחדו ממנו, וקריעה זו תיקון הוא ולא הוי מקלקל.

מותר לו לאדם לקלקל כאשר כתוצאה מהקלקול יהיה תיקון יותר גדול ואז זה באמת יהיה תיקון ולא קלקול . אדם צריך לעשות חשבון של ההפסד לעומת הרווח כאשר רצונו בסופו של דבר צריך להיות להביא לכך שכתוצאה ממעשיו העולם יהיה טוב יותר וכל זה מנקודת המבט של התורה שרווח זה יותר מצות והפסד זה פחות מצות . כלומר בקשר לדוגמא שלנו יכול אדם להגיד אני אוכל  בורקס אחד פעם בשבוע כדי שלא אגיע למצב שאני אוכל  כל יום בורקס ואז הפעולה שלו זה תיקון ולא קלקול  כי הקלקול הוא בסופו של דבר למען התיקון . למה אני אוכל בורקס פעם בשבוע כדי שאני יהיה בריא יותר כדי ללמוד תורה ולעשות את רצנו של הקב"ה

ואומר התלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו.

ואומר רש"י מסכת עירובין דף יג עמוד ב

ימשמש במעשיו - כגון: אם בא מצוה לידו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד, שהרי שכרה עתיד לבוא, ואם באת לידו עבירה - יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו.

אומר רש"י שכדי שנוכל לשרוד את העולם הזה כל פעולה ופעולה צריכה להיות לפי חשבון ואיזה חשבון החשבון היחידי שקים בעולם זה חשבון המצוות הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה .

לסיכום כדי שאדם ינצל מהסכנה שלא יהיה בך אל זר אדם צריך לפשפש במעשיו כל מעשה ומעשה שתמיד כל מעשה שלו יהיה בהתאם להפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה ורק חשבון כזה יכול להציל אותו מהסכנה הזאת וכל פטנט אחר יפיל אותן לתוך הסכנה שהיא סכנת נפשות

פרשת כי תצא מה הקשר בן שילוח הקן למצוות לא יהיה כלי גבר על אישה ? למה סמיכות הפסוקים ? ומה הקשר למציאות היום בעולם המודרני ? ‏י"ג/אלול/תשע"ו

בס"ד

פרשת כי תצא מה הקשר בן שילוח הקן למצוות לא יהיה כלי גבר על אישה ? למה סמיכות הפסוקים ? ומה הקשר למציאות היום בעולם המודרני ? ‏י"ג/אלול/תשע"ו

כתוב בדברים פרק כב

(ה) לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה: פ

(ו) כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־ הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים:

(ז) שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים: ס

התורה מסמיכה את הפסוקים של מצוות שילוח הקן לפסוקים של לא יהיה כלי גבר על אישה וצריך להבין מה הקשר בן הדברים .

כדי להבין את נושא כלי גבר על אישה נביא את ספר החינוך מצוה תקמב

(א) שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדיינו בזיונם, ועל זה נאמר [דברים כ"ב, ה'], לא יהיה כלי גבר על אשה, ותרגם אנקלוס לא יהא תיקון זין דגבר על אתתא. ומן הדומה כי מפני כן פירש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אשה בעולם לצאת בכלי זין, אבל הוא הדין שאסור להם מדאוריתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש.

משרשי המצוה להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכענין שיאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ק"ו ע"א] על דרך משל, שאלקינו שונא זמה הוא, כלומר שלאהבתנו הרחיקנו מן הזמה שהיא דבר מכוער ביותר ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים, יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זמה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה שדרכן של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים מצאתים בספרי הרמב"ם ז"ל אחר כתבי אותם.

אומר ספר החנוך שני טעמים לנושא אם לא יהיה הבדל בן מלבושי נשים לגברים יהיה תערובת מצויה כל הזמן של גברים ונשים וזה יגרום לזימה , וטעם שני שדרכם של עובדי עבודה זרה שנשים לבשו בגדי גברים והפוך . כלומר יש עניין גדול בהפרדה בן נשים לגברים מבחינת שמירת המצוות וצריך להבין מדוע

אומר התלמוד בבלי מסכת נזיר דף נט עמוד א

מיבעי ליה לכדתניא: לא יהיה כלי גבר על אשה - מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים;

אומר הריקאנטי דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ה

(ה) וטעם לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה [שם ה]. פשטו ידוע, אמנם על דרך הקבלה יש לך לדעת כי הרמז הוא שלא ישנה סדרי בראשית, כי האיש הלובש שמלת אשה עושה מן המשפיע מקבל, והאשה הלובשת בגדי איש עושה מן המקבל משפיע, וסוד המלבוש סוד גדול לבעלי הקבלה רמזתיו במקום אחר. ועוד יש מפרשין כי גם הנה רמז לסוד העבור, ורמז רמז מופלא שלא יתחלפו נשמת זכר ונקבה בגלגול, כענין שלא עשאני אשה, והבן זה:

המצוות נגזרות מתוך המציאות של העולם שיש גברים ויש נשים ולכל אחד יש את תפקידו  בעולם ומתוך התפקיד של כל אחד נגזרים המצוות ושינוי מן המצוות גורמות לכך שכל התכלית של מעשה בראשית משתבשת .

אומרת המשנה מסכת מגילה פרק ד משנה ט

האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו המכנה בעריות משתקין אותו האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י"ח) ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה:

אומרת הגמרא תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד א

גמרא. בשלמא מודים מודים - דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי, דמשמע: על טוב - אין, ועל רע - לא, ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות.

 

 

אומר רש"י מסכת מגילה דף כה עמוד א

ואינן אלא גזירת מלך - להטיל עלינו עולו, להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצותיו.

אומר התוספות מסכת מגילה דף כה עמוד א

מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והן אינם אלא גזירות - ק' להר"ר אלחנן על מה שיסד הקליר בקדושת' שאנו אומרים ביום ב' של פסח צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד דמשמע שר"ל שהקב"ה חס על אותו ואת בנו והוא אינו אלא גזירה.

וכך כתוב קדושת בפיוט

דכתיב "צַדְּקוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בַּל תִּשְׁחָטוּ, מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לְרַחֲמֵנוּ, מִפְעֲלוֹתֶיךָ לְרוֹמְמֵנוּ".

התוספות מקשה שיש מקומות שאכן אנחנו מסתכלים על המצווה בתוך רחמים  אבל לדעתי יש הבדל מהותי בן שני הציורים במקרה של קן הציפור מי שמתפלל מדבר על הרחמים על הציפור ואילו בפיוט מדובר על רחמים על עם ישראל ולכן במקרה הראשון משתיקים אותו ואילו במקרה השני לא משתיקים אותו וכך ניתן להבין מחברותא - הערות מגילה דף כה עמוד א הערה

במאירי פירש להך ד"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו'", דהיינו, שהוא מייחד השגחה פרטית על בעלי חיים. ובאמת אינו כן, שהרי אמר הנביא כמתרעם: "ותעשה אדם כדגי הים"! הורה שאין השגחה פרטית בבע"ח, רק לאדם לבדו. ועיי"ש שכתב דזהו הפירוש של "מטיל קנאה במעשה בראשית".

וכאן ניתן להבין את ההצמדה של שני המצוות הללו להסביר לנו שהמצוות הם נגזרת של בריאת העולם שנברא רק לטובת האדם וכל הבריאה כפופה למטרה הזאת ומתוך המטרה הזאת יש את הנגזרת של כל המצוות . ואם אנחנו מנתקים את ההבנה הזאת שהעולם נברא למען האדם מתוך מידת החסד של הקב"ה ואנחנו משתמשים בהגיון השכלי שלנו כדי להבין את העולם במנותק למהות של העולם אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מחריבים את העולם וזה המשמעות של הטלת קנאה במעשה בראשית שעיקר של העולם זה האדם והוא נותן את הטעם לבריאה של העולם וללא האדם לא יהיה קיים העולם וכדי להבין את זה ניתנה לנו מצוות שילוח הקן והצמידו את זה למצוות לא יהיה כלי גבר על אשה

וכך כותב הגור אריה בראשית פרק א

והנה הקושר העולמות שעל ידו יתאחדו העליונים והתחתונים הוא האדם, ואם לא היה האדם היה קנאה במעשה בראשית. ופירוש הקנאה הזאת - החילוק וההתנגדות שהיו לנמצאות, שהרי העליונים הם בדמותו של הקדוש ברוך הוא, והתחתונים אינם בדמותו של הקדוש ברוך הוא, ואין כאן אחדות וקשור, ולפיכך ראוי להיות האדם נברא שבו יתקשרו הנמצאות, והוא עושה שלום וקשור בין עליונים והתחתונים, ומאחד הכל. וכאשר יש האדם בתחתונים הנה מקושרים כל הנמצאות, לפי שכל הנמצאים בתחתונים כלם בשביל האדם, והאדם יש בו דמות וצלם של הקדוש ברוך הוא, ולפיכך הם כולם אחד:

וכאן הקשר בן מצות שילוח הקן ללא יהיה כלי גבר על אישה שהעולם נברא ע"י הקב"ה למען האדם וכל המצוות הם גזרות של הקב"ה למען מטרה זו וסמיכות הפסוקים בא להוציא מאיתנו את הרצון של היצר של האדם לפרש את המציאות על ידי הגיון השכל שלו במנותק מהמטרה של בריאת העולם ולהסביר לנו שכל מצווה אסור שתהיה מנותקת מההבנה מה מטרת העולם ולשם מה נברא ולהזהיר אותנו מניתוק השכל של האדם מבוראו כי ניתוק כזה משמעותו הרס העולם .

והיום אנחנו רואים במוחש את הרצון של חלק מהעולם המודרני לנתק את הקשר הזה בן האדם לבוראו ואחד המצוות שבו יש  הכי הרבה מאמץ לנתק אותנו ממה שציוה הקב"ה אותנו הוא  ביטול ההפרדה בן גבר לאישה ולהפוך את הגבר לאישה והפוך עד כדי הפיכת ההפרדה בן נשים לגברים לנושא שהוא מחוץ לחוק . ואנחנו אן לנו אלה ללמוד את התורה ולראות מה נכתב לפני 700 שנה בספר החינוך ולאות את האקטואליה של זה להיום

 

פרשת כי תצא מה ההבדל בן גזלה של אדם אחד שאתה יודע ממי גזלת לגזלה של חמישה שאינך יודע ממי גזלת ? למה לא יועיל במקרה שאינך יודע ממי גזלת אמירה שהכסף כפיקדון בידך ? ‏י"ג/אלול/תשע"ו

בס"ד
פרשת כי תצא  מה ההבדל בן גזלה של אדם אחד שאתה יודע ממי גזלת לגזלה של חמישה שאינך יודע ממי גזלת ? למה לא יועיל במקרה שאינך יודע ממי גזלת אמירה שהכסף כפיקדון בידך ? ‏י"ג/אלול/תשע"ו

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קג עמוד א

מתני'. הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו למדי.

וממשיך התלמוד הבבלי

גמ'. נשבע לו - אין, לא נשבע לו - לא, מני? לא רבי טרפון ולא רבי עקיבא!

אומרת הגמרא שהמשנה שלנו זה לא רבי טרפון ולא רבי עקיבא כי יש משנה במסכת יבמות שניתן להבין ממנה שהמשנה שלנו היא לא כמו המשנה בבא קמא  

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קג עמוד ב

דתניא: גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן, וכל אחד אומר אותי גזל - מניח גזילה ביניהם ומסתלק, דברי רבי טרפון; ר"ע אומר: לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה, עד שישלם גזילה לכל אחד [ואחד]; מני? אי ר"ט, אף על גב דאישתבע, אמר: מניח גזילה ביניהם ומסתלק! אי רבי עקיבא, אף על גב דלא אישתבע, אמר: עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד!

אומרת הגמרא זה לא מתאים לרבי טרפון כי רבי טרפון לכאורה אומר שגם אם לא נשבע וגם אם נשבע מניח את הגזילה בניהם ומסתלק כלומר זה לא מתאים למשנה שלנו בבא קמא שבו מובן שאם נשבע חייב להחזיר את הגזילה גם למדי וזה לא יכול להיות רבי עקיבא כי לכאורה במשנה ביבמות גם אם לא נשבע אוחז רבי עקיבא שצריך להחזיר את הגזילה לכל אחד ואחד וזה לא מתאים להבנה של הגמרא את המשנה שלנו בבא קמא .

עכשיו חוזרת הגמרא מההנחה שהמשנה ביבמות לרבי עקיבא היא בן שנשבע ובין שלא נשבע ואומרת הגמרא

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קג עמוד ב

לעולם רבי עקיבא היא, וכי קאמר רבי עקיבא עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, היכא דאישתבע הוא דקאמר, מאי טעמא? דאמר קרא: לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ורבי טרפון? אף על גב דאישתבע עבוד רבנן תקנתא; דתניא, ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: תקנה גדולה התקינו, שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן - משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו. ור' עקיבא? כי עבוד רבנן תקנתא - היכא דידע למאן גזליה, דקא מהדר ליה ממונא למריה, גזל אחד מחמשה דלא ידע למאן גזליה, דלא הדר ממונא למריה - לא עבוד רבנן תקנתא.

לפי ההבנה החדשה של הגמרא את רבי עקיבא חייב אדם להחזיר את הגזילה לכל אחד ואחד במקרה שהוא לא יודע למי גזל ואפילו למדי כאשר הוא נשבע כי זה עיקר הדין ורבנן במקרה כזה לא עשו תקנה להקל עליו אבל כאשר הוא יודע למי גזל והוא נשבע עשו רבנן תקנה להקל עליו ולתת לבית דין כאשר ההוצאה להביא את הגזלה לנגזל  גבוהה מהגזלה .   ולרבי טרפון גם המקרה כזה עשו רבנן תקנה שניתן לשים את הגזילה באמצע ולא להחזיר לכל אחד ואחד וזה משום תקנת השבים להקל על האנשים לחזור בתשובה .

הגמרא ממשיכה ומקשה על ההנחה שהמשנה ביבמות מדובר בגזלן שנשבע ודוחה את ההבנה הזאת ומוכיחה שרבי עקיבא סובר שצריך להחזיר את הגזל גם במקרה שהגזלן לא נשבע .

הגמרא ממשיכה ומנסה להעמיד את המשנה רק בשיטת רבי טרפון והמשנה ביבמות מדברת בגזלן שלא נשבע , לרבי טרפון מניח את הגזילה ולרבי עקיבא קנסו רבנן את הגזלן להשיב לכולם על אף שלא נשבע

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קג עמוד ב

אלא לעולם ר' טרפון היא, ומודה ר' טרפון היכא דאישתבע, מאי טעמא? דאמר קרא: לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ורבי עקיבא? (דאמר) אף על גב דלא מישתבע קניס. ור' טרפון? מכדי היכא דמישתבע לא סגיא דלא הודה, מאי איריא ונשבע? אפילו בלא שבועה נמי! דתניא: מודה רבי טרפון, באומר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם - נותן לזה מנה ולזה מנה, שכבר הודה מפי עצמו!

הגמרא ממשיכה ודוחה את ההנחה שרבי טרפון סובר שכאשר לא נשבע הגזלן הוא יכול להניח את הגזילה באמצע ולצאת ידי חובה כי יש מקום שרבי טרפון סובר אחרת .

וכאן בא רבא ומוצא תירוץ למשנה ביבמות

כתוב בתלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קד עמוד א

אלא אמר רבא: שאני מתני', דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה, כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה הוה ליה כמאן דאמר ליה יהיו לי בידך, הלכך: נשבע אף על גב דקאמר ליה יהיו לי בידך, כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה, הא לא אישתבע, הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה.

מתרץ  רבא שיש הבדל בן המשנה בבא קמא למשנה ביבמות . המשנה בבא קמא מדברת באחד שיודע למי גזל וגם לרבי טרפון וגם לרבי עקיבא יכל להגיד לו שהכסף בידו כפיקדון עד שיגיע לקחת אותן . אבל אם נשבע חייב להחזיר אותו ללקוח אפילו עד מדי כי הגזלן צריך כפרה גם לרבי טרפון וגם לרבי עקיבא  אבל כאשר הוצאת ההשבה גדולה מהגזל יכול לתת לידי בית דין ולצאת ידי חובה וזה לדעת כולם .

אומר רבא שנחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון במקרא שהגזלן לא יודע למי להחזיר . לפי רבי עקיבא חייב להחזיר לכולם גם אם לא נשבע ולרבי טרפון גם אם נשבע וגם אם לא נשבע לא חייב להחזיר לידי  כולם ומספיק שיניח באמצע את הגזילה אבל מודה רבי טרפון שאם רוצה לצאת מידי שמים חייב להחזיר לכל אחד ואחד גם אם נשבע או לא נשבע בדיוק כפי שאומר רבי עקיבא . אבל לרבי עקיבא זה מעיקר הדין ולרבי טרפון זה מידת חסידות לצאת ידי שמים .

עד כאן הסוגיה כפי שמפרש אותה רש"י אבל היה לי קושיה מה ההבדל העקרוני בן אחד לחמישה . הרי אדם יכול להגיד לחמישה אנשים הכסף הוא כפיקדון בידי עד שתגיעו לקחת אותו ויוצא ידי חובת השבה . למה זה לכאורה לא עובד בחמישה וכן עובד מול אחד שאתה יודע שגזלת ממנו ?

השאלה היא גם לגבי רבי טרפון וגם לגבי רבי עקיבא כי לכאורה אחד שגזלת ממנו ואתה מודה לו ואומר שהכסף פיקדון בידי עד שתבוא לקחת גם לפי רבי טרפון יוצא ידי שמים רק בחמישה כלומר שאתה לא יודע ממי גזלת אתה לא יוצא ידי שמים . כלומר צריך למצוא סיבה חזקה שתבדיל בן ציוד של  אחד שאתה יודע שגזלת ממנו לחמישה שאתה לא יודע ממי גזלת . ראיתי שיש מפרשים שאומרים  שכשאומר לחמישה הכסף בידי כפיקדון עד שתבואו לקחת את זה  יוצא ידי חובה אבל זה קשה כי אז אין הבדל בן המשנה שלנו בבא קמא למשנה ביבמות אם ניתן להגיד בשני המקומות הכסף בידי כפיקדון עד  שתבוא לקחת וכל הפרוש של רבא מסתמך על ההפרש בן המשניות .

וכדי לתרץ את הקושיה נביא את הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ז

הגוזל את חבירו אף על פי שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהי ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן. אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב א לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתבעו.

אומר הרמב"ם שהסיבה שצריך לרדוף אחרי הנגזל כי השבועה של הגוזל  גרמה לנגזל להתייאש מן הגזלה והוא יותר לא מאמין לגוזל שישיב לו את הגזילה וגם אם יגיד לו שהגזלה בידו כפיקדון עד שיגיע לקחת את הכסף הוא לא מאמין לו אחרי שנשבע כי יש מצבים שהאמון באותו אדם הוא אפס ולכן כל מה שיגיד לא ישכנע את הנגזל להאמין שאכן הוא יחזיר את הגזלה ורק שהגזילה תהיה בידו הוא יאמין בכך . ולכן סובר רבי עקיבא שלאחר שנשבע צריך להיות השבה לנגזל בפועל ולא על ידי אמירה . ולרבי טרפון עשו תקנה מדרבנן כדי לא להכביד על השבים ולשלם לכל החמישה אבל במקרה של אחד באמת צריך להשיב את הגזלה לנגזל אבל אם באמת רוצה לצאת לידי שמים במקרה של חמישה כנראה התקנה שלרבנן לא מספיק חזקה להוציא מידי שמים וגם לרבי טרפון צריך לשלם לכל החמישה .

ואני רוצה לתרץ את הקושיה לאור ההבנה של הרמב"ם במקרה שנשבע ליודע למי גזל שהנגזל התייאש גם במקרה של חמישה כאשר יש חמישה אנשים שכל אחד אומר לגוזל גזלת אותי הנגזל האמיתי מתוך החמישה מתייאש לקבל את הגזלה הוא לא מאמין שבמקרה כזה הוא יקבל את הגזלה חזרה כי יש עוד ארבעה שטוענים שהגזלה שלהם ולכן האמירה של הגוזל  גם כאשר הוא לא נשבע שהכסף הוא פיקדון בידי עד שתיקח אותו לא גורם לו להאמין שאכן הוא יקבל את הגזלה לידו ולכן רק כאשר הגזילה תהיה בידו הוא יאמין בכך ולכן לרבי עקיבא הוא צריך במקרה כזה להחזיר את הגזלה לידי הגזלן אם נשבע ואם לא נשבע . ולרבי טרפון יש תקנה של רבנן שמספיקה מעיקר הדין לשני המקרים אבל היא לא מספיק חזקה כדי לצאת בידי שמים .

והתקנה של רבנן במקרה שמחיר ההובלה גבוה מהגזל שיכולים לתת לבית דין על אף שנשבע במקרה כזה הנגזל שהגזלה נמצאת בבית דין גורמת לו להאמין שהוא יקבל את הגזילה ולכן גם לרבי טרפון ולרבי עקיבא זה נחשב השבה .

וצריך עיון האם  תועיל  התקנה להפקיד בבית דין במקום השבה לנגזל לרבי עקיבא אם יפקיד לכל החמישה את הכסף בבית דין  או לרבי טרפון כדי לצאת בידי שמים

פרשת כי תצא מה הקשר בן שילוח הקן למצוות לא יהיה כלי גבר על אישה ? למה סמיכות הפסוקים ? ומה הקשר למציאות היום בעולם המודרני ? ‏י"ג/אלול/תשע"ו

בס"ד
פרשת כי תצא מה הקשר בן שילוח הקן למצוות לא יהיה כלי גבר על אישה ? למה סמיכות הפסוקים ? ומה הקשר למציאות היום בעולם המודרני ? ‏י"ג/אלול/תשע"ו

כתוב בדברים פרק כב

(ה) לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה: פ

(ו) כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־ הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים:

(ז) שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים: ס

התורה מסמיכה את הפסוקים של מצוות שילוח הקן לפסוקים של לא יהיה כלי גבר על אישה וצריך להבין מה הקשר בן הדברים .

כדי להבין את נושא כלי גבר על אישה נביא את ספר החינוך מצוה תקמב

(א) שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדיינו בזיונם, ועל זה נאמר [דברים כ"ב, ה'], לא יהיה כלי גבר על אשה, ותרגם אנקלוס לא יהא תיקון זין דגבר על אתתא. ומן הדומה כי מפני כן פירש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אשה בעולם לצאת בכלי זין, אבל הוא הדין שאסור להם מדאוריתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש.

משרשי המצוה להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכענין שיאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ק"ו ע"א] על דרך משל, שאלקינו שונא זמה הוא, כלומר שלאהבתנו הרחיקנו מן הזמה שהיא דבר מכוער ביותר ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים, יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זמה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה שדרכן של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים מצאתים בספרי הרמב"ם ז"ל אחר כתבי אותם.

אומר ספר החנוך שני טעמים לנושא אם לא יהיה הבדל בן מלבושי נשים לגברים יהיה תערובת מצויה כל הזמן של גברים ונשים וזה יגרום לזימה , וטעם שני שדרכם של עובדי עבודה זרה שנשים לבשו בגדי גברים והפוך . כלומר יש עניין גדול בהפרדה בן נשים לגברים מבחינת שמירת המצוות וצריך להבין מדוע

אומר התלמוד בבלי מסכת נזיר דף נט עמוד א

מיבעי ליה לכדתניא: לא יהיה כלי גבר על אשה - מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים;

אומר הריקאנטי דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ה

(ה) וטעם לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה [שם ה]. פשטו ידוע, אמנם על דרך הקבלה יש לך לדעת כי הרמז הוא שלא ישנה סדרי בראשית, כי האיש הלובש שמלת אשה עושה מן המשפיע מקבל, והאשה הלובשת בגדי איש עושה מן המקבל משפיע, וסוד המלבוש סוד גדול לבעלי הקבלה רמזתיו במקום אחר. ועוד יש מפרשין כי גם הנה רמז לסוד העבור, ורמז רמז מופלא שלא יתחלפו נשמת זכר ונקבה בגלגול, כענין שלא עשאני אשה, והבן זה:

המצוות נגזרות מתוך המציאות של העולם שיש גברים ויש נשים ולכל אחד יש את תפקידו  בעולם ומתוך התפקיד של כל אחד נגזרים המצוות ושינוי מן המצוות גורמות לכך שכל התכלית של מעשה בראשית משתבשת .

אומרת המשנה מסכת מגילה פרק ד משנה ט

האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו המכנה בעריות משתקין אותו האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י"ח) ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה:

אומרת הגמרא תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד א

גמרא. בשלמא מודים מודים - דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי, דמשמע: על טוב - אין, ועל רע - לא, ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות.

 

 

אומר רש"י מסכת מגילה דף כה עמוד א

ואינן אלא גזירת מלך - להטיל עלינו עולו, להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצותיו.

אומר התוספות מסכת מגילה דף כה עמוד א

מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והן אינם אלא גזירות - ק' להר"ר אלחנן על מה שיסד הקליר בקדושת' שאנו אומרים ביום ב' של פסח צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד דמשמע שר"ל שהקב"ה חס על אותו ואת בנו והוא אינו אלא גזירה.

וכך כתוב קדושת בפיוט

דכתיב "צַדְּקוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בַּל תִּשְׁחָטוּ, מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לְרַחֲמֵנוּ, מִפְעֲלוֹתֶיךָ לְרוֹמְמֵנוּ".

התוספות מקשה שיש מקומות שאכן אנחנו מסתכלים על המצווה בתוך רחמים  אבל לדעתי יש הבדל מהותי בן שני הציורים במקרה של קן הציפור מי שמתפלל מדבר על הרחמים על הציפור ואילו בפיוט מדובר על רחמים על עם ישראל ולכן במקרה הראשון משתיקים אותו ואילו במקרה השני לא משתיקים אותו וכך ניתן להבין מחברותא - הערות מגילה דף כה עמוד א הערה

במאירי פירש להך ד"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו'", דהיינו, שהוא מייחד השגחה פרטית על בעלי חיים. ובאמת אינו כן, שהרי אמר הנביא כמתרעם: "ותעשה אדם כדגי הים"! הורה שאין השגחה פרטית בבע"ח, רק לאדם לבדו. ועיי"ש שכתב דזהו הפירוש של "מטיל קנאה במעשה בראשית".

וכאן ניתן להבין את ההצמדה של שני המצוות הללו להסביר לנו שהמצוות הם נגזרת של בריאת העולם שנברא רק לטובת האדם וכל הבריאה כפופה למטרה הזאת ומתוך המטרה הזאת יש את הנגזרת של כל המצוות . ואם אנחנו מנתקים את ההבנה הזאת שהעולם נברא למען האדם מתוך מידת החסד של הקב"ה ואנחנו משתמשים בהגיון השכלי שלנו כדי להבין את העולם במנותק למהות של העולם אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מחריבים את העולם וזה המשמעות של הטלת קנאה במעשה בראשית שעיקר של העולם זה האדם והוא נותן את הטעם לבריאה של העולם וללא האדם לא יהיה קיים העולם וכדי להבין את זה ניתנה לנו מצוות שילוח הקן והצמידו את זה למצוות לא יהיה כלי גבר על אשה

וכך כותב הגור אריה בראשית פרק א

והנה הקושר העולמות שעל ידו יתאחדו העליונים והתחתונים הוא האדם, ואם לא היה האדם היה קנאה במעשה בראשית. ופירוש הקנאה הזאת - החילוק וההתנגדות שהיו לנמצאות, שהרי העליונים הם בדמותו של הקדוש ברוך הוא, והתחתונים אינם בדמותו של הקדוש ברוך הוא, ואין כאן אחדות וקשור, ולפיכך ראוי להיות האדם נברא שבו יתקשרו הנמצאות, והוא עושה שלום וקשור בין עליונים והתחתונים, ומאחד הכל. וכאשר יש האדם בתחתונים הנה מקושרים כל הנמצאות, לפי שכל הנמצאים בתחתונים כלם בשביל האדם, והאדם יש בו דמות וצלם של הקדוש ברוך הוא, ולפיכך הם כולם אחד:

וכאן הקשר בן מצות שילוח הקן ללא יהיה כלי גבר על אישה שהעולם נברא ע"י הקב"ה למען האדם וכל המצוות הם גזרות של הקב"ה למען מטרה זו וסמיכות הפסוקים בא להוציא מאיתנו את הרצון של היצר של האדם לפרש את המציאות על ידי הגיון השכל שלו במנותק מהמטרה של בריאת העולם ולהסביר לנו שכל מצווה אסור שתהיה מנותקת מההבנה מה מטרת העולם ולשם מה נברא ולהזהיר אותנו מניתוק השכל של האדם מבוראו כי ניתוק כזה משמעותו הרס העולם .

והיום אנחנו רואים במוחש את הרצון של חלק מהעולם המודרני לנתק את הקשר הזה בן האדם לבוראו ואחד המצוות שבו יש  הכי הרבה מאמץ לנתק אותנו ממה שציוה הקב"ה אותנו הוא  ביטול ההפרדה בן גבר לאישה ולהפוך את הגבר לאישה והפוך עד כדי הפיכת ההפרדה בן נשים לגברים לנושא שהוא מחוץ לחוק . ואנחנו אן לנו אלה ללמוד את התורה ולראות מה נכתב לפני 700 שנה בספר החינוך ולאות את האקטואליה של זה להיום

פרשת ראה האם השכל האנושי יכול להדריך את האדם ? מי בוחר בקללה ולא בברכה ? האם יש דבר כזה אדם רציונאלי ? מה הדרך להגיע לברכה ? כ"ט/אב/תשע"ו

בס"ד    
פרשת ראה האם השכל האנושי יכול להדריך את האדם ? מי בוחר בקללה ולא בברכה ? האם יש דבר כזה אדם רציונאלי ? מה הדרך להגיע לברכה ? כ"ט/אב/תשע"ו

כתוב בדברים פרק יא

(כו) רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה:(כז) אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם:(כח) וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹת֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם:

 

צריך להבין את הפסוקים . הקב"ה אומר לנו שיש דבר כזה שנקרא ברכה ויש קללה . והפסוקים מסבירים הברכה זה רק אם תשמעו אל המצוות והקללה זה אם לא תשמעו את המצוות .     

מה שמובן מהפסוקים שכדי שתהיה ברכה אנחנו חייבים לשמוע את המצוות של הקב"ה . והעיקרון  הזה מובן כי שהקב"ה ברא את העולם הוא  הסתכל בתורה וברא את העולם כמו שכתוב בזוהר פרשת תרומה

 

כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כָּל מִלָּה וּמִלָּה לָא הֲוָה מִתְקַיֵּים, עַד דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא לְמִבְרֵי אָדָם, דִּיהֱוֵי מִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְגִינָהּ אִתְקְיָּים עָלְמָא. הַשְּׁתָּא (דף קס''א ע''ב) כָּל מַאן דְּאִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתָּדַּל בָּהּ, כִּבְיָכוֹל, הוּא מְקַיֵּים כָּל עָלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. בַּר נָשׁ מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיֵים עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּעוֹבָדָא וְקִיּוּמָא דְּכָל עָלְמָא, אוֹרַיְיתָא אִיהִי. בְּגִין כַּךְ זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אִיהוּ מְקַיֵּים עָלְמָא.   

תרגום

כֵּיוָן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, לֹא הִתְקַיֵּם עַד שֶׁעָלָה בְרָצוֹן לִבְרֹא אָדָם שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, וּבִגְלָלָהּ הִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. כָּעֵת, כָּל מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּמִשְׁתַּדֵּל בָּהּ, כִּבְיָכוֹל הוּא מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם. אָדָם מִתְבּוֹנֵן בַּתּוֹרָה וּמְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם. נִמְצָא שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה וְקִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הִיא הַתּוֹרָה. מִשּׁוּם כָּךְ אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם.    

                                                                                                                        

אם העולם נברא על ידי הסתכלות בתורה זה מובן שאם תשמע מה שכתוב בתורה ותעשה את מה שכתוב בתורה כלומר את המצוות אז תקבל את הברכה . אבל בעולם המודרני שלנו השתרשה ההבנה שמה שצריך להדריך אותנו זה הרציונאליות כלומר האדם המודרני רואה את עצמו כרציונאלי כזה שיכול על ידי ההיגיון של השכל שלו לקבוע מה טוב ומה לא     וזה הגדרה של הרציונאליות בויקיפדיה    :    "ההגישה העומדת בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית, שעל-פיה כל התופעות בעולם ניתנות לתיאור ולהסבר באמצעות כללי הלוגיקה והדיאלקטיקה. גישה זו שוללת הסברים מיסטיים ועל-טבעיים, או לפחות דוחה אותם כבלתי-רלוונטיים. את הגישה הזאת נהוג לכנות - רציונליות.שכל שלו לדעת מה טוב לו ומה לא . "

וחז"ל ממשיכים ומלמדים אותנו  שאפילו אם עומד לפני האדם ברכה או קללה השכל שלו יכול לבחור בקללה וזה מדובר באדם שיודע שהקב"ה ברא את העולם והוא נתן לנו את המצוות אבל  השכל האנושי יכול לחשוב אחרת ולבחור בדבר שהוא לא רציונאלי וזה דברי חז"ל בספרי דברים פרשת ראה פיסקא נג

 

(יא כו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר לפי שנאמר +דברים ל יט+ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך חיים ודרך מות נלך באיזו מהם שנרצה תלמוד לומר +שם /דברים ל יט/+ ובחרת בחיים משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם

רואים את שביל זה שתחילתו קוצים כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור

 

אומרים לנו חז"ל שיש אפשרות שהאדם יבחר בקללה כי זה אחד האפשריות שהקב"ה נתן לו . כלומר השכל האנושי מספיק גמיש כדי לתת לעצמו תירוץ לבחור בקללה כי לפעמים הבחירה בקללה היא הקלה יותר (ואולי השורש של המילה קללה נגזר מן המילה קלה)  כי יש בה פחות קשיים בהתחלה ולכן מתוך עצלות יבחר האדם בקללה וישכנע את עצמו שהקב"ה נתן שני אפשריות ולכן האדם בוחר  באפשרות של הקללה עד כמה שזה נשמע מגוחך אבל זה המציאות של השכל האנושי . אז ברור שקל וחומר שאדם שלא מבין שנמצא לפניו ברכה וקללה שלא מבין שהקב"ה ברא את האדם לא יכול לנווט את עצמו לבחור את הברכה   ולכן התורה כותבת לנו  פסוק מיוחד כדי שלא יעלה בדעתנו לבחור בקללה 

וכך כתוב בדברים פרק ל פסוק יט

הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ:

ולכן המסקנה מדברי חז"ל שלא יכול להיות דבר כזה לבחור בברכה רק מתוך ההיגיון של השכל האנושי כי השכל האנושי פועל בצורה כזו שהוא יכול לבחור לא בדבר ההגיוני והוא יכול לבחור  בדרך הקלה וממציא לעצמו תירוצים למה לבחור בדרך הקלה .

וכך כתוב בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף ג עמוד א

ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא': איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב

ויש פילוסוף ששמו קורט גדל שהוכיח שאפילו במערכת סגורה של הנחות כמו מתמטיקה יש דברים שלא ניתן להוכיח אותם . כלומר גם מה שלא קשור למציאות של העולם רק במערכת שבנויה רק על השכל האנושי מערכת סגורה שהוא ממציא את ההיגיון שלה לא ניתן להגיע ל 100 הבנה של העולם שהאדם בורא בעצמו שלא קשור למציאות רק לכללים שהוא המציא וכך זה כתוב בויקיפדיה

גדל הראה שכל מערכת אקסיומות אפקטיבית ועשירה מספיק (כזו המכילה חלק מספיק גדול מאקסיומות האריתמטיקה) שהיא עקבית, היא בהכרח לא שלמה, משמע שקיימות טענות שלא ניתנות להכרעה, כלומר שלא ניתן להוכיחן או להפריכן. בכך גדל שם קץ לניסיונות רבים לבנות מערכת אקסיומטית כוללת שממנה תנבע כל המתמטיקה.

והמשמעות של הדברים שלא ניתן לבנות מערכת כלשהיא שהיא תוצר של ההיגיון של האדם שיש בו  100 אחוז של הבנה . כלומר תמיד יישאר דבר שלא ניתן להוכיח אותו או להפריך אותו. ולהבנתי זה מראה על המוגבלות של השכל האנושי ומוגבלות זו של האדם לא  נותנת לו את היכולת לנווט את עצמו  לברכה ולכן מה שנשאר לאדם זה התורה  הקדושה שלנו וקיום המצוות שרק הוא יכול להביא אותנו לברכה ולא לקללה  .

ולכן התורה אומרת בדברים פרק יז פסוק יא

עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל:

אבל האדם  "הרציונלי " יגחך על הפסוק הזה  אבל אותו אדם "רציונלי " לא יכול להביא שום הוכחה שתפריך  את המשפט . אבל האדם המאמין הוא הרציונאלי באמת שמבין שרק יראת השם היא שיכולה להדריך אותו כמו שכתוב ב דברים פרק י

(יב) וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־ דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:

 

 

 

פרשת עקב כוחי ועוצם ידי מה הקשר לעוני ? מה הקשר בן עינוי לעני ? מה הקשר של עינוי למן במידבר ? מה הדרגה הגבוהה ביותר שבו אין כוחי ועוצם ידי ? ‏כ"ב/אב/תשע"ו

בס"ד
פרשת עקב כוחי ועוצם ידי מה הקשר לעוני ? מה הקשר בן עינוי לעני ? מה הקשר של עינוי למן במידבר ? מה הדרגה הגבוהה ביותר שבו אין כוחי ועוצם ידי ? ‏כ"ב/אב/תשע"ו

דברים פרק ח

(טז) הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ:

(יז) וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה:

(יח) וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־ נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: פ

אומרת התורה שהקב"ה ניסה את עם ישראל במדבר ונתן להם את המן כדי שבעתיד יזכרו כי לא כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה רק הקב"ה הוא נותן הכוח לעשות חיל ולא שום דבר אחר .

וצריך להבין כיצד המן שהקב"ה נתן במידבר צריך לתת לנו את ההבנה שלא כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה . מה יש במן שנותן לנו להבין את הכלל החשוב הזה שהוא מהותו של האדם המאמין .

והתורה כותבת  שיש כאן עינוי  ועינוי קשור לדעתי למושג עני ובו נבין מה זה עני ?

אומר השולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנג

מי שיש לו מזון שתי סעודות, א לא יטול <א> מהתמחוי. מזון <ב> י"ד סעודות, לא יטול מהקופה. ואם יש לו ר' זוז ואינו נושא ונותן בהם, או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, לא יטול צדקה.

כלומר המושג עני שקרוב למושג עינוי זה אחד  שהרכוש או הכסף שיש לו בידו לא מספיק לפרנס אותו יותר משנה ושיעורו  העריכו חז"ל  זה  200  זוז .

ואומר הערוך השולחן יורה דעה סימן רמח

 דאם יש לו פרנסה פשיטא שאסור לו לקבל צדקה אף כשאין לו מאתים זוז דהטעם דבפחות משיעור זה רשאי לקבל צדקה משום דאמדו חכמים דבפחות משיעור זה אין בו כדי להתפרנס כמ"ש שם אבל כשיש לו פרנסה מי התיר לו לקבל צדקה אפילו אין לו מעות כלל ולבד זה הדוחק מבואר:

כלומר מה שמעצב את התודעה של האדם היא לכמה זמן הרכוש שלו יספיק לפרנס את עצמו במקרה והוא לא יוכל להרוויח שום דבר . אם יש לו מספיק כסף לחיות שנה ויותר מבלי שיהיה לו הכנסות במשך שנה ויותר הוא  נחשב עשיר אבל אם יוכל להתקיים פחות משנה הוא נחשב עני . והמחשבה הזאת שיש לו כסף רק להתקיים לפחות משנה מבלי שיעבוד זה גורם לו לעינוי הספק של האדם האם יוכל לפרנס את עצמו או לו זה העינוי . וככול שהרכוש שלו גדול יותר הוא נינוח יותר כי הוא לכאורה יודע שיש לו מספיק מרווח ביטחון לחיות גם אם לא יהיה לו הכנסה במשך השנה . ואומר הערוך השולחן שגם אם אין לו 200 זוז אבל הוא מתפרנס מהעבודה שלו הוא לא עני ולא יכול לקבל צדקה . יצוא לנו שעני זה חוסר הביטחון של האדם שיהיה לו פרנסה בטווח של שנה .

וצריך להבין מה הקשר למן שירד מן השמים לכוחי ועוצם ידי

שמות פרק טז

(ד) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא:

רש"י שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק ד

(ד) דבר יום ביומו - צורך אכילת יום ילקטו ביומו,ת ולא ילקטו היום לצורך מחר:

מה שאנחנו רואים שבמדבר כל עם ישראל היה בדרגה של עני כי המקסימום שהיה להם פרנסה היה המן שירד מן השמים והוא הספיק ליום אחד בלבד . לא יכלו לשמור את המן אפילו ליום המחרת כלומר עם ישראל במדבר היה תלוי לחלוטין בקב"ה , כל החיים שלו היו תלויים לגמרי בקב"ה לא היה סיכוי לאדם לחיות ללא הקב"ה כי הפרנסה היחידה שלהם היה המן . הם היו בדרגה הנמוכה ביותר של עני כמו שאומר השולחן ערוך מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מהתמחוי. ועם ישראל לא היה לו אפילו מזון שני סעודות בבוקר . רק לאחר ירידת המן היה להם סעודות לכל היום אבל לא לזה שלמחרת . ולכאורה הם היו בדרגה של אכילה מן התמחוי . אבל היה זה תמחוי של הקב"ה . ומצב כזה שאתה תלוי לגמרי בקב"ה  שאין לך כל רכוש של עצמך נקרא עינוי ואתה נחשב לעני . כי אתה נמצא במצב שאתה מבין שאין לך שום כוח לפרנס את עצמך ואתה תלוי ב 100 אחוז בקב"ה . התורה מבקשת מכול יהודי להיזכר ביציאת מיצרים  להיזכר בימים שהפרנסה היחידה לכל עם ישראל היה המן שהיה לחם מן השמים ולהבין שהכוח היחידי בעולם שנותן לו את הכוח לעשות חיל זה הקב"ה . אבל בעולם שאנחנו חיים בו  אדם יכול להרוויח הרבה כסף וגם אם לא יעבוד הוא יוכל להתפרנס מספר שנים יכול האדם לשכוח  מי נתן לו את החיל הזה ולחשוב שכוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה ולא הקב"ה .

וכתוב בדברים פרק לב

(טו) וַיִּשְׁמַ֤ן שרון וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ:

וכדי שנבין את המשמעות של המן אומרת התורה בשמות פרק טז

(לב) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְקֹוָ֔ק מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

(לג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם:

ואומר הפסיקתא  זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בשלח פרק טז סימן לג

והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. א"ר אלעזר בימי ירמיהו הוציא להם לישראל צנצנת המן שנאמר, הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל (שם ב לא), אמר להם ירמיהו הנביא לישראל מפני מה אין אתם עסוקין בתורה, אמרו לו אם אנו מתעסקין בתורה מאין נתפרנס, באותה שעה הוציא להם צנצנת המן, אמר להם ראו אבותיכם שהיו במדבר ועוסקין בתורה ממה היו מתפרנסין, אף אתם אם עוסקין בתורה הקדוש ברוך הוא מפרנס אתכם, מדוע אמרו עמי רדנו (שם שם):

וצנצנת המן הונחה ליד לוחות הברית כדי שנדע שהכוח שיש לאדם זה מהקב"ה מי שמפרנס את האדם זה הקב"ה ולכן השאלה שהיא אקטואלית תמיד אם נלמד תורה מי יפרנס אותנו ? והפסיקתא זוטרא מפנה אותנו אל המן שהוא מוסר השכל לדורות שמי שמפרנס אותנו זה הקב"ה כמו שהיה במידבר

וכך מלמד אותנו התלמוד בבלי מסכת יומא דף עו עמוד א

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל: למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.אבל כדי להגיע לדרגה שבאמת נאמין בזה צריך להיות בדרגה גבוהה מאוד שבו האדם יודע שרק הקב"ה מפרנס אותו . וכך אומר הזוהר מתורגם

בֹּא רְאֵה, כָּל מְזוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָעוֹלָם בָּאִים מִלְמַעְלָה. אוֹתוֹ מָזוֹן שֶׁבָּא מִן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, זֶה מָזוֹן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְהוּא מָזוֹן שֶׁל הַכֹּל, וְהוּא מָזוֹן גַּס וְעָב. וְאוֹתוֹ מָזוֹן שֶׁבָּא יוֹתֵר מִלְמַעְלָה, הוּא מָזוֹן יוֹתֵר דַּקִּיק, שֶׁבָּא מִמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא הַדִּין, וְזֶהוּ הַמָּזוֹן שֶׁאָכְלוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם. [יותר דקיק] הַמָּזוֹן שֶׁנִּמְצָא לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ זְמַן בַּמִּדְבָּר, מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם, הוּא מָזוֹן יוֹתֵר דַּקִּיק, שֶׁנִּכְנַס יוֹתֵר לַנֶּפֶשׁ מֵהַכֹּל, וְנִפְרַד יוֹתֵר מֵהַגּוּף, וְנִקְרָא לֶחֶם אַבִּירִים.

וממשיך הזוהר המתורגם

הַמָּזוֹן הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן מֵהַכֹּל הוּא מְזוֹן הַחֲבֵרִים, אוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאוֹכְלִים מָזוֹן שֶׁל רוּחַ וּנְשָׁמָה, וְלֹא אוֹכְלִים מְזוֹן הַגּוּף כְּלָל, וְהַיְינוּ מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן נִכְבָּד עַל הַכֹּל, וְנִקְרָא חָכְמָה. לָכֵן חַלָּשׁ גּוּף הַחֲבֵרִים יוֹתֵר מִבְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי לֹא אוֹכְלִים מְזוֹן הַגּוּף כְּלָל, וְאוֹכְלִים מָזוֹן שֶׁל רוּחַ וּנְשָׁמָה מִמָּקוֹם רָחוֹק עֶלְיוֹן נִכְבָּד מֵהַכֹּל. וְלָכֵן אוֹתוֹ מָזוֹן דַּקִּיק מִן הַדַּקִּיק יוֹתֵר מֵהַכֹּל. אַשְׁרֵי חֶלְקָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הַגּוּף שֶׁיָּכוֹל לְהִזּוֹן בִּמְזוֹן הַנֶּפֶשׁ.

לסיכום ולפי הבנת הזוהר כדי להגיע לדרגה שאין בו באדם כוחי ועוצם ידי צריך להגיע לדרגה של הבנה לפחות מהו המן הוא לחם האבירים . המצות זה לחם עוני אבל זה דרגה נמוכה יותר מהמן . ויש דרגה שנקראת מזון חברים שהיא הדרגה הגבוהה ביותר והיא שייכת למי שעיקר עיסוקו  היא לימוד התורה .

 

פרשת ואתחנן מה המשמעות של ונשמרתם לנפשכם ? מה המשמעות של השמר לך ושמר נפשך מאד ? מאיפה לומדים את הכלל להישמר מסכנת נפשות ? מה הקשר של סכנת נפשות לשכחת התורה ? ‏ט"ו/אב/תשע"ו

בס"ד
פרשת ואתחנן  מה המשמעות של ונשמרתם לנפשכם ?  מה המשמעות של השמר לך ושמר נפשך מאד ?
מאיפה לומדים את הכלל להישמר מסכנת נפשות ? מה הקשר של סכנת נפשות לשכחת התורה ? ‏ט"ו/אב/תשע"ו

כתוב בדברים פרק ד

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֧ק אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:

יהושע פרק כג

(יא) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם לְאַהֲבָ֖ה אֶת־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם:

ואומר הריקאנטי דברים פרק ד

ספר הבהיר [אות מו] כתיב ותמונה אינכם רואים זולתי קול. ההוא כדאמר להו משה לישראל כי לא ראיתם כל תמונה, ראו תמונה ולא כל תמונה. משל למה הדבר דומה, למלך שהיה עומד על עבדיו מעוטף בכסות לבנה, לא די לאימת המלכות שיסתכלו במלבושין, ועוד רחוק היה המלך ושמעו קולו, יכולין לראות גרונו, אמרת לא, הא למדת שראו תמונה ולא כל תמונה, והיינו דכתיב ותמונה אינכם רואים זולתי קול וכתיב קול דברים אתם שומעים:

ואומר רש"י ישעיהו פרק מג

ואתם עדי - שפתחתי לכם שבעה רקיעי' ולא ראיתם כל תמונה:

וצריך להבין את המשמעות של הפסוק ממה צריך להישמר וההבנה שלי היא שצריך להישמר מזה שלא נחשוב חס וחלילה שאנחנו מבינים את כל התמונה ,כי בעצם לא ניתן להבין את כל התמונה כולה של העולם . גם אחר שהקב"ה פתח 7 רקיעים עדיין לא ראו תמונה כי המציאות היא שלא ניתן לראות את התמונה במלואה . והסיבה לכך כי הקב"ה והעולם נמצאים בשני מישורים שונים שלעולם לא יוכלו להיפגש הקב"ה שמהותו היא ללא תמונה ואין סופי ללא גבולות ורק לאחר שברא את העולם נוצר תמונות אבל רק תמונה חלקית כי לעולם לא ניתן לראות את כל התמונה כי "כל התמונה " שזה בעצם הקב"ה הוא ללא תמונה ואת זה מסביר הזוהר בבהירות

ּבְגִין דָּא יֵימָא אִיהוּ, אַף עַל גַּב דַּאֲנָא אֲדַמֶּה לְכוּ בְּדִיּוּקְנַיְיכוּ, אֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה, דְּהָא קֹדֶם דְּבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא בְּעָלְמָא, וְצִיֵּיר צוּרָה, הֲוָה הוּא יְחִידָאי בְּלא צוּרָה וְדִמְיוֹן, וּמַאן (נ''א ואית) דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לֵיהּ, קֹדֶם בְּרִיאָה, דְּאִיהוּ לְבַר מִדִּיוּקְנָא, אָסוּר לְמֶעְבַּד לֵיהּ צוּרָה וּדְיוּקְנָא בְּעָלְמָא, לא בְּאוֹת ה', וְלֹא בְּאוֹת י' וַאֲפִילּוּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלא בְּשׁוּם אוֹת וּנְקוּדָה בְּעָלְמָא, וְהַאי אִיהוּ כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, מִכָּל דָּבָר דְּאִית בֵּיהּ תְּמוּנָה וְדִמְיוֹן לא רְאִיתֶם.

תרגום הזוהר

וְלָכֵן הוּא יֹאמַר, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי אֲדַמֶּה לָכֶם בִּדְיוֹקַנְכֶם, אֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה. שֶׁהֲרֵי קֹדֶם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּיוֹקָן בָּעוֹלָם וְצִיֵּר צוּרָה, הָיָה הוּא יְחִידִי בְּלִי צוּרָה וְדִמְיוֹן, וּמִי (ויש) שֶׁנּוֹדַע לוֹ קֹדֶם בְּרִיאָה שֶׁהוּא מִחוּץ לַדְּיוֹקָן, אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ צוּרָה וּדְמוּת אוֹ דְיוֹקָן בָּעוֹלָם, לֹא בָּאוֹת ה' וְלֹא בָּאוֹת י', וַאֲפִלּוּ בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְלֹא בְּשׁוּם אוֹת וּנְקֻדָּה בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, מִכָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּמוּנָה וְדִמְיוֹן לֹא רְאִיתֶם.

אֲבָל בָּתַר דְּעָבַד הַאי דִּיּוּקְנָא דְּמֶרְכָּבָה דְּאָדָם עִלָּאָה, נָחִית תַּמָן, וְאִתְקְרֵי בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא יְדוָ''ד, בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ בְּמִדּוֹת דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, וְקָרָא: אֵל, אֱלֹהִים, שַׁדַּי, צְבָאוֹת, אדי''ד. בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, אֵיךְ יִתְנַהֵג עָלְמָא, בְּחֶסֶ''ד וּבְדִינָא, כְּפוּם עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִי לָא יִתְפָּשַּׁט נְהוֹרֵיהּ עַל כָּל בִּרְיָין, אֵיךְ יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְאֵיךְ יִתְקָיֵּים, (ישעיה ו) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

תרגום הזוהר

אֲבָל אַחַר שֶׁעָשָׂה דְּיוֹקָן זֶה שֶׁל הַמֶּרְכָּבָה שֶׁל אָדָם עֶלְיוֹן, יָרַד לְשָׁם, וְנִקְרָא בְּאוֹתוֹ דְּיוֹקָן יְהֹוָ''ה, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ אוֹתוֹ בַּמִּדּוֹת שֶׁלּוֹ בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, וְקָרָא: אֵל, אֱלֹהִים, שַׁדַּי, צְבָאוֹת, אהי''ה. כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ אוֹתוֹ בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה אֵיךְ יִתְנַהֵג הָעוֹלָם, בְּחֶסֶ''ד וּבְדִין, כְּפִי מַעֲשֵׂי בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁאִם לֹא יִתְפַּשֵּׁט אוֹרוֹ עַל כָּל הַבְּרִיּוֹת, אֵיךְ יֵדְעוּ אוֹתוֹ וְאֵיךְ יִתְקַיֵּם? (ישעיה ז) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ

כלומר יצירת התמונה היא פועל יוצא של בריאת העולם ואז התמונה של הקב"ה היא תמונה חלקית של ההשפעה המסוימת של הקב"ה באותו עולם ולכן יש כאן נקודה מאוד דקה ומבלבלת שמצד אחד יש תמונה אבל חלקית ואין תמונה אחת שהיא לא חלקית ואת ההבדל הזה אנחנו רואים בפסוק נוסף בדברים

דברים פרק ד פסוק ט

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:

כלומר יש דברים שאנחנו רואים ואסור לנו לשכוח ומצד שני אנחנו צריכים לזכור שמה שראינו זה רק דבר חלקי ולא שלם כי בעצם לא נוכל לראות דבר שלם לעולם . כי אנחנו לא שלמים היחיד ששלם זה הקב"ה אבל את השלמות הזאת לא ניתן לראות כי לקב"ה אין תמונה או דיוקן כי הוא אין סופי ותמונה זה דבר סופי . ואנחנו צריכים מאוד להישמר לא להגיע למצב שבו אנחנו "רואים " תמונה שלמה כי אין דבר כזה בנמצא ותמיד נראה תמונה חלקית . וזה בדיוק מה שהגמרא בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב רוצה שנבין

תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום – היית מחזיר לו? - אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? - אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. - אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

לדעתי הגמרא רוצה להראות את נקודת המבט של ההגמון שלכאורה רואה "תמונה שלמה" הוא המלך והחסיד אינו מכבדו בשלום . ההגמון חושב שהוא רואה תמונה שלמה הוא המלך והחסיד הוא עבדו . החסיד לא נתן שלום להגמון ולכן דינו מוות . וכאן החסיד מראה להגמון את הטעות שלו שהוא חשב שראה תמונה שלמה אבל בעצם הוא ראה תמונה חלקית ולפי "התמונה המלאה" החסיד דינו מוות אבל לפי "התמונה החלקית " החסיד דינו לחיים וזה בעצם הסכנה לחשוב שאתה רואה תמונה שלמה כשבעצם אתה רואה תמונה חלקית ומזה אנחנו צריכים להיזהר מאוד וזה  המשמעות של וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם   אבל מצד שני צריך לשמור לא לאבד את התמונה החלקית שהיא רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ

ואומר הרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ד

וכן כל ג מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' +דברים ד' ט'+ השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים

והרמב"ם לומד את הדין של לשמור את עצמך מסכנה מהפסוק השמר לך ושמור נפשך . וההבנה בזה שבעצם סיכון החיים יגרום לשכוח   את הדברים כלומר את התורה כלומר זה שאתה צריך לשמור על עצמך נובע מתוך ההבנה שאם לא תשמור על עצמך ותכנס למצב של סכנת חיים  תשכח את הדברים שהקב"ה נתן במתן תורה וזה הסיבה היחידה לכלל שצריך להישמר ממצב סכנה . אבל כשהכלל הזה מתנגש עם עצם המהות של הקב"ה כלומר ההגמון שהוא מלך לכאורה מתנגש עם הקב"ה ברור שמה שמכריע זה העליונות של הקב"ה על ההגמון ולכן החסיד לא החזיר לו שלום ולא היה זה מצב של ביטול עשה של הישמר לך . ומצד שני זה שאתה מכניס את עצמך למצב של סכנה יש בזה  גם עברה על וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כי כשאתה לוקח את האחריות להכניס את עצמך לסכנת חיים אתה חושב שאתה מבין את "התמונה המלאה" ולכן אתה יכול להכניס את עצמך לסכנה כי אתה חושב שיש לך את השליטה על חייך כמי שהוא הקב"ה בעצמו ושולט על חייו ולכן הכנסת עצמך לסכנת חיים יש את שני הצדדים וההבנות של שני הפסוקים ולא רק מפסוק אחד . ולכן הגמרא שלנו מביאה את שני הפסוקים .