בס"ד
פרשת נח האם הקב"ה יודע הכול בעולם ללא הבדל
של עבר או עתיד ? איך אומר המדרש "שנתחרט שעשה אדם בארץ, לפי שהלכו אחר
מחשבות לבם"? מה 3 הדעות שמביא הריב"ש על ידיעה ובחירה ? מה קשה
לריב"ש על דעתו של הרלב"ג והראב"ד ? לראב"ד שידיעת הקב"ה
את מעשי האדם כידיעת האצטגנינים האם זה ידיעה של 100 אחוז או אומדנא ? מה ההבדל בן
דעת הרלב"ג לדעתו של הראב"ד? אם ידיעת האיצטגננים היא ידיעה של 100 אחוז למה הביא הריב"ש דעה נוספת של עצמו ? מהי
ידיעת האיצטגננים כפי שמופיע בגמרא ? ג'/חשון/תשפ"ג
בעיית הידיעה והבחירה נמצאת במעבר של פרשת בראשית
לפרשת נח
בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ה - ו
וַיַּ֣רְא יְקֹוָ֔ק כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת
הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם:
וַיִּנָּ֣חֶם יְקֹוָ֔ק כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב
אֶל־לִבּֽוֹ:
מדרש אגדה (בובר) בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ו
[ו] וינחם ה'. שנתחרט שעשה אדם
בארץ, לפי שהלכו אחר מחשבות לבם:
כלומר לא ידע הקב"ה את התוצאה מראש ולכן התחרט ואומר הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ו
ו) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. והא כתיב לא איש
אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כג יט), ואומר כי לא אדם להנחם (ש"א טו כט),
אלא מאי וינחם, ר' יהודה ור' נחמי' נחלקו בברייתא, ר' יהודא אומר ניחום היה שלא
היה בריית האדם מלמעלה אלא בארץ שאם נברא מלמעלה לא היה מורד, ור' נחמיה אמר נחת
רוח היה לפניו כי עשיתי האדם בארץ שאילולי בראתי אותו מלמעלה, כשם שמרד בי
בתחתונים, היה ממריד בי את העליונים: א"ר לוי מנחם אני שעשיתי אותם בתוך הארץ
כראוי לו, לכך נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ:
ולשיטת רבי יהודה לכאורה הקב"ה ברא את העולם והשאיר חלק שהוא לא יודע . והריב"ש מטפל ב 3 סוגים של דעות של חכמי ישראל בידיעה ובחירה . אומר שו"ת הריב"ש סימן קיח
עוד כתבת שראית בתשובתי ע"ד למוד
החכמות שהשגתי על החכם הכולל רבי לוי ז"ל בענין ידיעת האל ב"ה בעתיד
האפשרי. וראית מה שכתב הוא ז"ל בהרבה מקומות בפירוש התורה מהם בפרשת וירא
אליו על הנסיון בעתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ואלו הן דבריו כי השם יתברך יודע מה
שראוי שיעשהו האדם לפי מה שסודר לו מפאת העליונים אבל בחירתו מושלת על זה הסדור.
ולזה הוא מבואר שאין כל מה שיעשהו האדם כפי מה שסודר לו מפאת העליונים אבל אפשר
שיעשה הפעולות ההן ושלא יעשה אותן. ובזה תתקיים התורה ויתקיים טבע האפשר הנמצא
בדברי' ויתקיים שידע הש"י אלו הדברים השפלים וכו'. וכן באר בתועלת החמישי
/השישי/ בסוף אותה פרשה ובמקומות אחרים נתבררה כונתו בזה לקיים דברים אלה. ועל
השגתי ראיתי להזכיר דברי הראב"ד ז"ל (בה' דעות פ"ה) א"א אף על
פי שאינה תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה. ואומר אם היו צדקת האדם
ורשעתו תלויים בגזרת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזרתו והיתה לנו השאלה
קשה מאד. ועכשיו שהבורא ית' הסיר זאת הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו
גזרה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעי' מכח אחר מה יהיו דבריו של זה. והדבר ידוע
שכל מקר' האדם קטן וגדול מסרו הבורא יתברך בכח המזלו' אלא שנתן בו השכל להיות
מחזקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיות טוב או רע. והש"י יודע כח
המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו מידו אם לאו וזאת הידיעה אינה גזרה, ע"כ
דבריו ז"ל, ואם חתם וכל זה איננו שוה. ובקשת אבאר לך מה הבדל בין ב' אלו
הדעות מאלה השני מלכים, כי הראב"ד ז"ל לא הוחזק ונתפאר ונמשך בחכמות
החצונות. ועם כל זה יראה שדעותיהם קרובות. ואם אולי גם הוא לא נטה לדרך הנכון לפי
דעת האדון בתחנון ובתפלה באתי לבאר אלי כונתו בידיעת השם על שראוי לסמוך. עד כאן
דבריך.
תשובה הפרש גדול יש בין דעת החכם רבי לוי
ז"ל ובין דעת הראב"ד ז"ל. כי דעת רבי לוי הוא שאין ידיעת השם ית'
מקפת במה שיעשה האדם בבחירתו קודם צאת המעשה ההוא לפועל רק במה שראוי שיעשה מצד מה
שסודר לו מן העליונים. שאם היתה ידיעתו מקפת במה שיעשה בבחירתו מבלי שסודר לו מן
העליונים היתה ידיעתו גזרה ובטלה הבחירה, ובהבטל הבחירה יבטלו מצות התורה
ואזהרותיה ותגמוליה ועונשיה. והדעת הזה יש בו גנות גדול לתת חסרון בידיעת
הש"י. ועוד שלפי דבריו לא ימלט אם שידע השם מעשה האדם הנעשה בבחירתו אחר
העשותו אם שלא ידענו. ואם ידענו הנה יש רבוי ושנוי בידיעתו ית' אחרי שלא ידענו
מקודם ועתה ידענו שהרי נתחדשה לו ידיעה, וזה גנות גדול. ואם לא ידענו אף אחרי צאתו
לפועל הנה א"כ אינו משיג מעשה האדם בטלה גמול ועונש ונתבטלו כל יעודי התורה
האמורים בזה. ודעת הראב"ד ז"ל שהש"י יודע הכל משני צדדים שהוא יודע
מה שסודר לו מן המזלות ויודע כח השכל אם יש בו כח להוציאו מיד המזל ואם שכל זה
האיש חזק מכח מזלו או מזלו חזק משכלו. ובדרך זה ידע מה שיעשה האדם טרם העשותו.
ואחרי שיש ממשלה ביד האדם לעשות טוב או רע אין ידיעה זו גזרה אבל היא כידיעת
האצטגנינים שיודעין מכח אחר מה יהיו דבריו של זה. כן הש"י יודע מצד כח המזל
ומצד כח השכל מה יעשה זה האיש אם יצא מכח המזל אם לא. זה נראה מדעת הראב"ד
ז"ל, ועדיין לא נתפייס הרב ז"ל בזה וכת' וכל זה איננו שוה.
אבל מה שנ"ל להשיב בשאלה זו הוא שעל
כרחנו יש לנו להאמין שהאדם יש לו בחירה על מעשיו כדי לקיים מצות התור' ותגמוליה.
וכמו שהוא מבואר בתורה ראה נתתי לפניך וכו' ובחרת בחיים. וכן יש לנו להאמין שידיעת
הש"י מקפת בכל מה שיעשה האדם בבחירתו טרם יצא הדבר ההוא לפועל כי אין לתת שום
חסרון בידיעתו חלילה. ואין ידיעה זו מכרחת כלל, כי אחרי הונח שהאדם יש לו בחירה
והיה אפשר לו לעשות ההפך הנה כשידע השם שהוא יעשה פועל פלוני ידע שיעשה זה בבחירתו
ושהיה אפשר לו לעשות הפכו, וא"כ אין ידיעה זו מכרחת. שהרי הידיעה היא שיעשה
הפעל ההוא בבחירה ואם היתה מכרחת הנה יהיה בידיעה ההיא קבוץ האמת והשקר יחד מה
שהוא נמנע. ולזה נאמר שאין מעשה האד' נמשך לידיעת השם אותו מעשה טרם יצא לפעל אבל
ידיעתו נמשכת למעש' ההוא הנעש' בבחירה ובאפשרות לעשות הפכו ואם ידענו השם טרם יצא
לפעל. ובזה נשאר האדם בחיריי וידיעת הש"י שלמה בלי שום חסרון ובלתי מוציאה
האדם מבחירתו.
מדבריו של הריב"ש יש 3 סוגי דעות של חכמי
ישראל :
דעת רבי לוי בן גרשון הרלב"ג
"ולזה הוא מבואר שאין כל מה שיעשהו
האדם כפי מה שסודר לו מפאת העליונים אבל אפשר שיעשה הפעולות ההן ושלא יעשה אותן.
ובזה תתקיים התורה ויתקיים טבע האפשר הנמצא בדברי' ויתקיים שידע הש"י אלו
הדברים השפלים וכו'."
"כי דעת רבי לוי הוא שאין ידיעת השם
ית' מקפת במה שיעשה האדם בבחירתו קודם צאת המעשה ההוא לפועל רק במה שראוי שיעשה
מצד מה שסודר לו מן העליונים. שאם היתה ידיעתו מקפת במה שיעשה בבחירתו מבלי שסודר
לו מן העליונים היתה ידיעתו גזרה ובטלה הבחירה, ובהבטל הבחירה יבטלו מצות התורה
ואזהרותיה ותגמוליה ועונשיה. והדעת הזה יש בו גנות גדול לתת חסרון בידיעת
הש"י."
כלומר לפי דעתו של הריב"ש שהרלב"ג אומר
שהקב"ה ברא לאדם את האפשרויות השונות בטבע והאפשרויות הללו עומדים לפני האדם
והוא בוחר ואין כאן ידיעה של הקב"ה מה יבחר האדם רק מה האפשריות שלו . ומסיים
הריב"ש : והדעת הזה יש בו גנות גדול לתת חסרון בידיעת הש"י."
ועוד נקודה שמדגיש הריב"ש על הרלב"ג
הנה יש רבוי ושנוי בידיעתו ית' אחרי שלא
ידענו מקודם ועתה ידענו שהרי נתחדשה לו ידיעה, וזה גנות גדול.
ועכשיו נעבוד לדעת הריב"ש על דעתו של
הראב"ד :
ודעת הראב"ד ז"ל שהש"י
יודע הכל משני צדדים שהוא יודע מה שסודר לו מן המזלות ויודע כח השכל אם יש בו כח
להוציאו מיד המזל
וכאן אומר הריב"ש
אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעין מכח
אחר מה יהיו דבריו של זה. כן הש"י יודע מצד כח המזל ומצד כח השכל מה יעשה זה
האיש אם יצא מכח המזל אם לא.
והשאלה האם הריב"ש התכוון שהקב"ה יודע ב
100 אחוז מה יעשה האדם או לא ? אומר הריב"ש
כי הראב"ד ז"ל לא הוחזק ונתפאר
ונמשך בחכמות החצונות. ועם כל זה יראה שדעותיהם קרובות. ואם אולי גם הוא לא נטה
לדרך הנכון לפי דעת האדון
כלומר מה שקשה לריב"ש זה חסרון ידיעת השם
המוחלטת אבל אם הקב"ה יודע הכול לדעת הראב"ד מה חסרון יש כאן ? ועוד
כותב שדעותיהם קרובות כאילו יש חסרון בידיעת הקב"ה . אבל מתשובתו של
הריב"ש אולי ניתן לעמוד על דעתו
ולזה נאמר שאין מעשה האד' נמשך לידיעת השם
אותו מעשה טרם יצא לפעל אבל ידיעתו נמשכת למעש' ההוא הנעש' בבחירה ובאפשרות לעשות
הפכו ואם ידענו השם טרם יצא לפעל. ובזה נשאר האדם בחיריי וידיעת הש"י שלמה
בלי שום חסרון ובלתי מוציאה האדם מבחירתו.
כלומר דעתו אינה כדעת הראב"ד או הרלב"ג ויש
לו דעה שלישית שיש מושג כזה ידיעה מוחלטת שאינה גזירה .
אז מה ההבדל בן דעת הרלב"ג ודעת הראב"ד
?
שהש"י יודע הכל משני צדדים
לפי דעתו על הרלב"ג אינו יודע שני צדדים כי
אם את האפשריות העומדות לפני האדם . ולפי הראב"ד הקב"ה יודע את שני
הצדדים 1. ידיעת האצטגנינים ולפי התשובה של הריב"ש לדעתו שלו חייב שיהיה
שינוי מדברי הראב"ד . והשינוי טמון
בנקודה הזאת :
ודעת הראב"ד ז"ל שהש"י
יודע הכל משני צדדים שהוא יודע מה שסודר לו מן המזלות ויודע כח השכל אם יש בו כח
להוציאו מיד המזל ואם שכל זה האיש חזק מכח מזלו או מזלו חזק משכלו. ובדרך זה ידע
מה שיעשה האדם טרם העשותו.
כלומר הקב"ה לפי הראב"ד יודע שני ידיעות
שונות . האחד ידיעה מה הכוחות הפועלים על האדם וזה מה שכתב שידיעתו היא כידיעת
האיצטגננים שהוא יודע מה הכוחות של המזל שפועלים
עליו . ויש לו ידיעה נוספת והוא מה כוח השכל שלו להתרומם מעל המזל או כדברי הראב"ד
ואם שכל זה האיש חזק מכח מזלו או מזלו חזק משכלו הדבר היחידי שהוא לא יודע
זה האם האדם יפעיל את שכלו או לא כלומר יש כאן חסרון בידיעת הקב"ה אבל הרבה
יותר קטנה לחוסר הידיעה לפי הרלב"ג . כלומר אין כאן ידיעה חדשה שלא היית לפני
כן כמו שאמר על הרלב"ג "ואם ידענו הנה יש רבוי ושנוי בידיעתו ית'
אחרי שלא ידענו מקודם ועתה ידענו שהרי נתחדשה לו ידיעה, וזה גנות גדול".
כלומר לדעתו של הריב"ש אין בבחירה של האדם
דבר חדש כי הקב"ה יודע את כל הנתונים משני צדדים ולכן צריך להגיד שלפי הריב"ש
לשיטתו של הרלב"ג הקב"ה יודע רק מצד אחד בשונה מהראב"ד שלשיטתו הקב"ה
יודע משני צדדים . ולכן הוא אומר על דעתו של הרלב"ג והדעת הזה יש בו גנות
גדול לתת חסרון בידיעת הש"י.". אבל גם דעתו של הראב"ד לא
מתקבלת כי אין לדעתו חסרון בידיעת השם כי הקב"ה יודע הכל חוץ מבחירתו של האדם
אבל שאר הדברים יודע בברור .
ולכן הריב"ש נותן דעה שלישית שהיא ידיעה שהיא
לא גזירה . הרי גם הראב"ד אמר שזו הידיעה אינה גזירה אז מה ההבדל בין דעת
הריב"ש לדעת הראב"ד ואם באמת כמו שאומרים הרבה שידיעת האיצטגננים היא
ידיעה מוחלטת אז למה הריב"ש צריך להביא דעה אחרת ? ואם באמת ידיעת האיצטגננים היא ידיעה של 100
אחוז (מה שאינו נכון לחלוטין לפי דברי חז"ל ) מה הרוויח הראב"ד בתשובה
שלו ? הרי כל עניין קושיית הסתירה איך זה
שכאשר יודעים מה אני יעשה יש לי בחירה לעשות מה שארצה בדיוק כמו
שכותב הריב"ש בדעתו של הרלב"ג :
"שאם היתה ידיעתו מקפת במה שיעשה
בבחירתו מבלי שסודר לו מן העליונים היתה ידיעתו גזרה ובטלה הבחירה, ובהבטל הבחירה
יבטלו מצות התורה ואזהרותיה ותגמוליה ועונשיה. והדעת הזה יש בו גנות גדול לתת
חסרון בידיעת הש"י."
למסקנה יש 3 שיטות
1. שיטת הרלב"ג שהקב"ה אחראי רק על האפשרויות
השונות שהם לבחירת האדם והקב"ה לא יודע לא לפני ולא יודע האם יש בכוחו של שכל
האדם להתגבר על המזל שלו .
2. שיטת הראב"ד שהקב"ה יודע משני צדדים גם מהכוחות הפועלים על האדם מצד המזל (כוחות שהקב"ה
הטביע בעולם ) וגם האם יש בכוח שכלו של האדם לגבור על הכוחות האלו ולצאת מעל המזל אבל
בבחירה עצמה אינו יודע . וכל הידיעה שלו היא כידיעת האצטגנינים .
ויש מחלוקת מה הכוונה ידיעת האצטגנינים כי בפשטות זה אומדנא ולא ידיעה מוחלטת אבל
יש כאלו שאומרים שזה ידיעה מוחלטת וקשה על הריב"ש למה היה צריך להביא דעה
נוספת שאין בה חסרון ידיעה בכלל .
3. שיטת הריב"ש הקב"ה יודע ידיעה מתוך
עצמו אבל אין בידיעה הזאת גזירה .
וכך כותב חדושי הרשב"א - פירושי ההגדות מסכת ברכות דף ז עמוד ב על מהות האיצטגננות
ובאמת כי יש למזלות השמים שלטון בעולם עד
שיהיה האדם במזלו עשיר או דל, מאריך ימים או הפכו, מוליד או עקר, בלתי אם יטה מזלו
לצד אחר מתוך מעשיו. והיה אברהם מכח מזלו אינו ראוי להוליד, זולתי שנתגבר ויצא
מתחת מערכת הכוכבים ונתעלה במעשיו ונדבק לסיבה העליונה ה' יתברך שהוא אדון הכל,
ולא היה יכולת במערכה לבטל ממנו התולדה, וכמו שאמרו ז"ל במדרש ויוצא אותו
החוצה ויאמר הבט נא השמימה אין אומרים הבט אלא למי שמביט ממעלה למטה, לפי שהיה
אברהם רואה באיצטגנינות שאינו מוליד, א"ל הקדוש ברוך הוא: צא מאיצטגנינות
שלך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד. ועל כן קראו אברהם לקב"ה אדון, שמתוך כך
נודע לאנשי דורו החכמים בחכמת האיצטגנינות כי יש אדון עליהם לבטל כוחם, ונודע שהוא
האדון המשגיח והיכול, ואין אילות במי שיש סיבה עליונית סותרת כוחו ואילותו.
כלומר האיצטגננות זה כאשר אדם נמצא מתחת המזל וכל
מאורות חייו נקבעים על ידי הטבע שהקב"ה טבע בעולם . אבל יש בכוח השכל שנתן
הקב"ה לאדם שהגיע להכרה שאדון העולם הוא הקב"ה בלבד להתרומם מעל החוקיות
ואת זה האצטגנינים לא יכולים לדעת .
ואת ההבדל בן אברהם לנח חנוך ועוד כותב חדושי הרשב"א - פירושי ההגדות מסכת ברכות דף ז עמוד ב
ומה שאמרו שלא בא אדם עד אברהם שקראו אדון
אעפ"י שהקדימוהו אדם ושת ומתושלח וחנוך ונח ושם, שכל אלו היו צדיקים גמורים,
וחלילה מהם שיהיו הם נמשכים אחר הדעות ההם כאנשי דורם והיו מכירים באדונותו יתברך,
אפשר שהכוונה במאמר הזה שלא קרה לאחד מהם ענין ידוע שיודע ממנו לבעלי החכמה שבדורם
הפך דעתם כענין אברהם שהוליד כנגד מזלו הידוע להם ממערכת השמים. גם, כי היה אברהם
מכריז ומפרסם בעולם אדנותו ומביא להם ראיות נגלות ממה שהודיע אדנותו כענין תולדתו
שהיה מפורסם בין חכמי הדור ועובדי הרוחניים שלא היה באיפשר להוליד, ועם כל זה
כשנדבק אל סיבת הסיבות יתברך נתגבר ונעשה מי שאינו מוליד מוליד, והקרא שמו יתברך
בפי כל הבריות שהוא אדון, ומעניינו למדו שאין השלטון והאדנות למלאכת השמים רק לו
לבדו יתברך.
וכאן מפורש שידיעת האיצטגננים הינו אומדנא וכאשר
האדם נדבק בקב"ה ומקבל את כוח השכל לעלות מעל המזל יכול להתחמק מכוחות הטבע
של העולם ולבחור בחירה .
ועוד נלמד מדעתו של הריב"ש שהראב"ד מדבר על שני ידיעות שונות והוא קורה להם שהש"י יודע הכל משני צדדים ואם כך לפרוש שלי בדברי הראב"ד עצמו כל זה אינו שווה בסכין שנמצא בחול המועד גם כאן מדבר ששני הידיעות הללו הם לא ידיעות שוות כי הם שני ידיעות שונות וכמו שאומר הריב"ש על הראב"ד שהש"י יודע הכל משני צדדים .
