פרשת אחרי מות האם דם אדם כנוס בכלי מותר או אסור ? האם יש היכר לדם אדם כמו דם דגים בכלי ? האם הסוגיה היא מחלוקת ראשונים ? למה לפי הרמב"ם מקבלים מכת מרדות על דם אדם ? האם לרמב"ם יש בל תשקצו על דם אדם ? האם השולחן ערוך מתיר דם אדם עם היכר ? כיצד פסק למעשה הדרכי תשובה ? ‏כ'/ניסן/תשפ"ב

 בס"ד

פרשת אחרי מות האם דם אדם כנוס בכלי מותר או אסור ? האם יש היכר לדם אדם כמו דם דגים בכלי ? האם הסוגיה היא מחלוקת ראשונים ? למה לפי הרמב"ם מקבלים מכת מרדות על דם אדם ? האם לרמב"ם יש בל תשקצו על דם אדם ? האם השולחן ערוך מתיר דם אדם עם היכר ? כיצד פסק למעשה הדרכי תשובה ?  ‏כ'/ניסן/תשפ"ב

ויקרא (פרשת אחרי מות) פרק יז פסוק יד

(יד) כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת:

גם הפרשה שלנו עוסקת בנושא דם בהמה ולאחר שמסרתי שיעור בפרשת צו על דם אדם התעורר ויכוח הילכתי האם דם אדם שכנסו אותו לכלי יש לו היתר או אין לו היתר ?

את הנושא הזה לא למדתי לעומקו כי דברתי רק על נושא תערובת של דם אדם שהרמ"א מתיר להדיה ומביא את הרשב"א כמקור ולכן כאשר הועלת הקושיה על ידי הרב כדורי לא היה בידי תשובה מספקת ועכשיו לא נותר לעיין  בנושא ולהבין את הסוגיה יותר לעומק . אין בכוונת הדברים כאן לפסוק להלכה אלה לפרוש את הדעות השונות ולהבין את מקור המחלוקת בנידון וכל אחד ישאל את רבותיו להלכה למעשה כי הסוגיה הזאת לא פשוטה ויש כאן דעות שונות .

אומר האנציקלופדיה תלמודית כרך יז, [חשד; מראית העין] טור תשט - תשי

בטעם שדם שבין השיניים אינו אסור משום מראית העין, כתבו ראשונים לפי שאין אדם רואהו , שכל שהדם במקום מכוסה אין בו משום מראית העין, לפיכך אם היתה אצבעו מטפטפת דם, אסור לאכלו, אף על פי שניכר שדם אצבעו הוא, כיון שפירש והוא במקום גלוי, ודוקא לבלוע, אבל מותר למוצצו בפיו ולפלטו, ואין גוזרים שמא יבלע. ויש שכתבו שדם שבין השיניים שמותר הרי זה לפי שניכר שדם אדם הוא, לפיכך מותר למצוץ דם המטפטף מאצבעו, שכל שיש בו הוכחה שאינו דם בהמה, מותר(113 הערה  ). יש מהאחרונים שכתבו שדוקא כשלא כינסו בכלי, אבל אם כינסו אסור אף על פי שיש בו הוכחה. דם אדם שהניח בתוכו קשקשים של דגים, יש שכתבו שמותר לאכלו, שהרואה סבור שדם דגים הוא(הערה 115 ) .

כלומר יש כאן דעות שאוסרות לחלוטין דם כנוס בכלי ואין לא היכר חיצוני שיבטל את מראית העין ויש דעות הפוכות שמועיל היכר כדי להתיר שתית הדם אפילו על ידי קשקשים של דגים ומי שיתבונן יחשוב שאתה אוכל דם דגים .

הערה 113  דברי חמודות מסכת חולין פרק ח סימן כה

(קכד) אלא הא דאית ביה קשקשים. וכן בדם חגבים אם יש לו דבר המוכיח עליו וכן דם מהלכי שתים וכתב ב"י ס"ס ס"ו בשם הרשב"א שכתב בד"ה דיראה לו שמכאן אנו למדים שאין דמים אלו אוסרים תערובתן וק"ו הדברים הם עצמן מותרים כשיש להם מוכיח כ"ש כשנתערבו שאין ניכרין בתערובתן שהן מותרים שלא אסרו את אלו אלא בכינסו משום מראית העין ע"כ:

הערה 115 רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן סו סעיף ט

(סעיף ט') כגון שיש בו קשקשים. לשון הש"ס דאית בי' קשקשים וכתב רש"י דאית ביה בדם קשקשים משמע לכאורה דבדם מעורב קשקשים אבל להניח אצל הדם קשקשים לא שריא ואפשר גם ליקח קשקשים וליתן בתוך דם לא אלא דמעצמו נשאר בו קשקשים ע' בסוגיא ובתוספות שם דבדם מהלכי שתים ל"ש ביה קשקשים ואמאי ל"ש הא אפשר ליתן קשקשים לתוך דם מהלכי שתים והרואה יסבור שהוא דם דגים אלא משמע דלא מהני ואולם מלשון הרמ"א לקמן (סימן פ"ז ס"ג) משמע דהכא שרי להניח אצלו קשקשים גם נראה דאם בישל הדם מותר לאכלו לדעת הרמ"א (סי' פ"ז) דאף אם הוא דם בהמה ליכא דאורייתא דהוי דם שבשלו ודמי לבשר עוף:

כלומר הרב עקיבא איגר על אף שדן לאיסור דם אדם הכנוס בכלי מודה שלפי דברי הרמ"א סימן פז ס"ג ניתן להבין שניתן לשים קשקשים בדם אדם וזה יסלק את מראית העין ויהיה מותר לשתות את דם האדם הכנוס בכלי .

כדי להבין את ההבדל בין הדעות נראה את דברי הערות הגרי"ש אלישיב מסכת כריתות דף כא עמוד ב

אי מהני דם אדם להתירו כשמוכיח בו שהוא כן

דאית ביה קשקשים. כתב הרשב"א הביאו הרמ"א (סוף סימן ס"ו) דכל דם דגים ודם אדם אינו אוסר תערובתו, דאם הוא עצמו שרי כשיש מוכיח כ"ש שאין אוסר תערובתו, ומשמע מדבריו דדין "הוכחה" מהני גם בדם אדם, וכן משמע מעוד ראשונים שאין חילוק בין דם אדם לדם דגים, ותמוה דבברייתא מפורש שחלוקין הן.

כלומר הרב אלישיב מודה שיש ראשונים שחושבים שאין חילוק בין דם אדם לדם דגים וגם בדם אדם ניתן למצוא איזה היכר כדי לסלק את מראית העין ולהתיר לאכול את דם האדם .

וכך כותב הכרתי על שולחן ערוך יורה דעה הלכות דם סימן סו סעיף י

(סעיף י') (יב) אם פירש ממנו. ואי מהני היכרא כמו בדם דגים, נחלק התוספות (כריתות כ"א ע"ב ד"ה דכוותה) ורשב"א (בתהב"א ב"ג ש"ה פ"ט ע"א), ובמילתא דרבנן שומעין להקל (פרי חדש ס"ק ט"ו):

כלומר הכרתי אומר שיש מחלוקת ראשונים האי מהני היכר לדם אדם כמו דם דגים ופוסק להקיל . כלומר הנידון שלנו הוא מחלוקת ראשונים .

וכך כותב הרשב"א תורת הבית הארוך בית ג שער ה דף פט עמוד א

והיינו דתניא שעל בין השינים מוצץ ובולע ואינו חושש ותניא דם דגים וחגבים מותר ואפילו לכתחילה. וכן אם יש דבר מוכיח שהוא מאותן דמים המותרין מותר כלומר ואפילו לכתחילה דאקשינן התם בפרק דם שחיטה על ההיא דרב דאמר דם דגים שכנסו אסור מיתיבי דם דגים וחגבים מותר ואפילו לכתחילה ופרקינן כי תניא מתניאתא דאית ביה קשקשים כלומר דקשקשים מוכיחין עליו כי אמר רב אסור דלית ביה קשקשים והילכך כל שכן שאין אוסרין תערובתן ואין צריכין שיעור לבטלן שאפילו מצות פרוש אין בהם כל זמן שאין בהם משום מראית העין.

הרשב"א כותב על דם אדם דגים וחגבים ולא מחלק בין דינם וכך נראה שהבין הרמ"א שכותב הנ"ל על דם אדם ודגים בשם הרשב"א .

וכך ניתן להבין שלימוד דברי הרשב"א את התלמוד בכריתות

תורת הבית הארוך בית ג שער ה דף פח עמוד ב

דם דגים וחגבים וביצים כיצד שנינו בכריתות פרק דם שחיטה תנו רבנן "כל דם לא תאכלו" שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל תלמוד לומר "לעוף ולבהמה" מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והם מין בשר אף כל שיש בהן טומאה קלה וחמורה ויש בהן איסור והיתר. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר  

וכך כותב הכנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה סימן סו

מט. שטה ל': אלא כי תניא ההיא מתני' בדאית ביה קשקשים כו'. נ"ב: כך היא הגירסא בספרינו בפרק דם שחיטה. ופירושה, דלעולם הברייתא מיירי אפילו בדם דגים שכינסו ולא פליגא אדרב, דברייתא מיירי בדאית ביה קשקשים דמוכחא מלתא דדם דגים הוא ולא אתי לאיחלופי בדם חיה ועוף, ורב מיירי בדלית בה קשקשים דאתי לאיחלופי, ובלא כינסו שרי אפילו בדלית ביה קשקשים. וכן הביא הרא"ש הגירסא, אלא דם דגים אפילו בשכינסו מותר לכתחלה והוא דאית ביה קשקשים והא בדלית ביה קשקשים, ולאו דוקא דם דגים שכינסו בלא קשקשים דאסור, אלא הוא הדין דם חגבים ודם מהלכי שתים כשכינסו בעי' שיהא דבר המוכיח עליו, וכ"כ ל"ח בפרק כ"ה אות קכ"ד. אבל בפירוש המשניות בספר תי"ט מסתפק בזה, ויראה דעתו שם דבחגבים לא בעינן שום דבר המוכיח עליו, וכן מוכח מדמ"א דף שנ"ח.

וכך כותב הלבוש יורה דעה סימן סו סעיף י

ודם אדם גם כן אינו אסור מן התורה כמו דם דגים וחגבים, וילפינן ליה מדכתיב [ויקרא יא, ד] אך את זה לא תאכלו וגו' טמא הוא, ודרשינן [כריתות כא ע"ב] זה טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור,(יח) אי נמי מדכתיב גבי דם (שם ז, כו) לעוף ולבהמה, משמע הא דם אדם מותר, מכל מקום אם פירש ממנו אסרוה חכמים גם כן משום מראית העין, לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם משיניו על גבי הככר צריך לגוררו,(יט) אבל שבין השינים מוצצו ואינו חושש. וכל דם דגים ודם אדם הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובתו.

וכך כותב הפרי חדש על שולחן ערוך יורה דעה הלכות דם סימן סו סעיף י

[טו] אם פירש ממנו כו'. ומדברי התוספות דכריתות [שם ד"ה דכוותה] משמע דליכא היתר בדם מהלכי שתים שפירש, אבל מדברי הרשב"א בתורת הבית דף פ"ה ע"ד [בית ג שער ה פט, א] משמע דעל ידי היכר שרי דומיא דדם דגים, וכן נראה עיקר כיון שאין איסורו אלא מפני מראית העין:

ומצאתי כמה תשובות להלכה על העניין כיצד פסקו . ברור לנו שאם דם אדם הכנוס בכלי אסור לגמרי אפילו מדרבנן הוא יטריף את הכלי וצריך הגעלה וכך כותב

וכך מספר הדרכי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה הלכות דם סימן סו סעיף י

אם פירש. עי' בס' שערי שמחה שער ב' סי' ט"ז באדם א' שהעמיד לו עלוקות (איגע"ל) להוציא דמו לרפואה ולאחר המעשה שמו אותן בכלי ומלחן כנהוג להוציא דמן כי כן טבען כאשר מולחן אותן ונתרוקין מדם חוזרין לינק מהאדם ומוצצין דמו ונשאל אם יש לאסור הכלי מחמת דם האדם שיצא מן העליקות לתוך הכלי והוא רותח מחמת מליחה כיון שאינו נאכל מחמת מלחו ונבלע הדם בכלי וכ' דלכאורה לא שייך לאסור הכלי כיון דכל האיסור הוא רק משום מראית העין וכיון שהוא נבלע בכלי לא שייך מראית עין

ועוד כותב הדרכי תשובה סימן סו ס"ק סו

ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' ל"ד דפשוט לי' ג"כ דדם אדם הוא היתר ע"פ הדין ואינו רק איסור מראית עין לבד שכ' שם בעובדא שנמצא חתיכות דם קרוש בתוך קדירה ובאותו יום הקיז אדם א' שם בבית ההוא ועמד הדם בכלי בתוך חדר הסמוך להכירה ועי"ז נפל ספק אם הוא דם אדם שנפל שם או דם בהמה ועוף והסכים עם המורה להתיר כיון שלא ידענו לתלות מדם בהמה ועוף איך בא לתוך הקדירה ודם אדם הי' סמוך שם להקדירה אמרינן דודאי מזה נפל דזה עדיף מדין מעות שנמצא לפני סוחרי וכו' שחזקת בית ישראל וכל כליו בדוקים הם לגבי דם בהמה ועוף עיין שם הרי דפשוט לי' דאם הוא דם אדם אין בו שום איסור מדינא וכאמור:

וכך כותב השו"ת מים חיים (משאש) יורה דעה סימן מד

יצא דם מנחיריו על האוכל

עוד שאלת, על מעשה שהיה, באחד שהיה אוכל, ויצא דם מנחיריו, ונפל תוך התבשיל ועל הלחם, ואסרת את הכל, ורוצה לעמוד על האמת.

תשובה האמת הוא, שהתבשיל מותר, לפי שדם אדם מדינא שרי, ורק חכמים אסרוהו משום מראית העין, ולכן אינו אוסר בתערובת, והלחם, גורר הדם שעליו, מפני שהוא בעין, ואוכל הלחם, וכל זה פשוט, ביו"ד סי' ס"ו סע' יו"ד ע"ש.

כלומר ניתן להבין שפסקו כמו האומרים שיש היתר בדם אדם כנוס בדיעבד ולכאורה דם אדם כנוס מותר ודומה לדם דגים שצריך היכר .

אבל יש פוסקים שהדבר אסור ונביא את דברי שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קי

בדברי תורה אשר העיר לפני ביו"ד סי' ס"ו ס"י שכתב המחבר דם אדם אם פירש ממנו אסור משום מראית עין וברמ"א שם וכל דם דגים ודם אדם הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובותיו ומשמע דדם אדם ודם דגים דין אחד להם א"כ כיון שבדם דגים כתב לעיל (ס"ט שם) שאם קבץ בכלי אסור ואם יש בו קשקשים מותר לפי שניכר א"כ הכ"נ בדם אדם כשהוא על ידו יהא מותר והי"ל להביא דם אדם נמי כמו דם דגים מותר כשניכר.

ונראה דלא קשה דנראה דזה הוא מה שסיים הרמ"א ז"ל דדם דגים ודם אדם אינו אוסר התערובות (מ"מ בשם רשב"א פ"ז דמ"א והוא בת"ה ש"ה בית ג' ע"כ) ומה"ט שבין השינים מוצצו שלא נראה ועיין ש"ך סקט"ז שם אינו אוסר תערובותיו שהרי הן עצמן מותרין כשיש בהן הוכחה ולשון כשיש בהן הוכחה קאי אתרוייהו הן דם אדם והן דם דגים ועיין יד אברהם שם שבין השינים מוצצו המ"י בשם ב"ש דאף דחזי ליה ניכר שבא מהאדם וליכא משום מראית העין וכה"ג כתבו תוס' שבת ס"ב ע"ב ובשעה"מ הל' יום טוב.

ובאמת דמה"ט כשמלין הילד המוהל מוצץ הדם בפה ברבים וליכא מראית העין כיון שהכל רואין שבא הדם מאדם וליכא איסור כלל (אף בלי טעם של סכנה) ועיין ש"ע א"ח סי' תקפ"ד בט"ז סק"ב שמעתי שהגאון מוה"ר פייוויש מקרקא כשהיה מל הי' מניח הדם של מציצה על פיו ותוקע ע"ש ולא חש מפני מראית העין כיון שניכר וכלם ראו מאיפה באה.

ומה שהקשה מדם אדם כשהוא על ידו ולמה לא הביא זה המחבר כמו דם דגים נראה כך דודאי לענין להכניס בכלי דם אדם א"א דאז ליכא הכירא ולא דמי לדגים שיוכל להשים קשקשים אבל דם אדם אין מה להשים שם ואסור גם כי אין דרך להכניס דם אדם בכלי ואין דרכם של בעלי הש"ע להביא דינים שאינם שכיחים כלל ועל היד נמי אין דרך לכנוס דם אדם ואם יש לו חתך מה שיוצא משם דם הכ"נ שמותר למצוץ דמו כדרך העולם שאם חותך ידו מכניסו אצבעו או ידו בפיו ומוצצו לרפואה ואין בזה פוצה פה ונדנוד של איסור ח"ו ולכן נמי נראה דמי שיש לו שפתיים שנבקעו מחמת קור וכיוצא בו ומוציא דם שנראה שבא בשפתים נמי ליכא איסור למצוץ הדם שהוא כמוצץ מבין שיניו ומי שמחמיר הוא רק מפני שס"ל שאינו ניכר כל כך או מפני שכיון שאין דרך לאכול דם האדם כלל הרואה יחשוד שאין זה דם אדם עכ"פ לדעת המחבר והרמ"א ז"ל בדם האדם היכא דניכר ליכא מפני מ"ע.

ודע דהגם דליכא איסור לאכול דם האדם היכא דליכא מראית העין מ"מ נראה כיון דאין דרך העולם לאכול דם האדם אולי יש בזה משום בל תשקצו כמו אוכל מאכלים שאדם קוצה בהם הכ"נ אין דרך בני אדם לאכול דם אדם כלל אפילו עכו"ם ולא דמי לדם דגים שדרך בני אדם לאכלו או דם שאר בעלי חיים שעכו"ם אוכלים ושותים דמם אבל דם האדם אין מי שיאכל כלל ואם יאמרו לאדם שזה דם האדם יפרוש מזה לכן י"ל דיש בו עוד משום בל תשקצו אפילו אם מותר משום מ"ע וצ"ע ולפ"ז ליכא אופן להתיר דם אדם בהיכר כלל וצ"ע.

המשנה הלכות עושה הבדל בין דם אדם לדם דגים על 2 רגלים האחד שאין היכר לדם אדם בכלי כמו קשקשים כי אין דרך אנשים לכנוס דם אדם לתוך כלי וכמו כן הוא רוצה להביא שיש בשתיית דם אדם בכלי דבר מאוס ואז נמצא ששתית דם אדם הוא בבחינת בל תשקצו

כמו שהגמרא מביאה חברותא מסכת מכות דף טז עמוד ב

אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי, מי ששותה בקרנא דאומנא, הקרן שמוצצים בה האומנים המקיזים דם, והיא כלי מאוס - קא עבר משום "בל תשקצו".⁽¹²⁾

כותב החברותא - הערות מכות דף טז עמוד ב הערה (12

(12). הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (בפי"ז הכ"ט) כתב שדבר זה "אסרו חכמים", וסיים שהוא בכלל "בל תשקצו". ובבית יוסף (יו"ד קט"ז) דן בכוונתו אי אסור בדברים אלו מדאורייתא או מדרבנן, ואם מדאורייתא אין לוקין עליו דהוי כ"חצי שיעור". ובט"ז כתב שהוא לאו שבכללות. ודחאו הפרישה, שהרי כל ענינים אלו בכלל שיקוץ הם. ובתבואות שור ביאר דהוי לאו שבכללות, כיון ששרץ כתוב להדיא בפסוק ושאר הדברים דרשו חז"ל. ובריטב"א כתב בשם רמ"ה דאסורין מדאורייתא אך הוא חילק בין קרנא דאומנא שהוא מדאורייתא למשהה נקביו דלכולי עלמא הוא דרבנן. וגם ברמב"ם (שם) כתב שמכים אותו מכת מרדות באוכל אוכלין מאוסין. ואח"כ כתב דין משהה נקביו ולא הזכיר שמכים אותו למנעו מכך. והחילוק הוא, שבמשהה נקביו אין בו מעשה כמו באוכל, וגם הוא אינו יודע בדבר.

ואולי זה מסביר את הרמב"ם על דם האדם שמכים אותו מכת מרדות

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ב

דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש, ומכין עליו מכת מרדות, אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע, הרי שנשך בפת ומצא עליה דם גורר את הדם ואחר כך אוכל שהרי פירש.

כלומר לשיטת המשנה הלכות הרמב"ם עושה הפרדה מלאה בין דם דגים לבין דם אדם ואין שום היתר לאכול דם אדם כאשר כינסו לכלי . והמשנה הלכות נשאר בצריך עיון.

ונראה שהשולחן ערוך והרמ"א הולך עם שיטת הרשב"א והפרי חדש שאין הבדל בין דם אדם לדם דגים ומהני היכר בכלי וצריך עיון איזה היכר צריך .

וצריך עיון לשיטת המשנה הלכות שהיום מנהג העולם לכנוס דם אדם בפלזמה והפלזמה יש לה היכר לדם אדם האם הפלזמה תספיק להוציא את דם האדם מדין מראית עין או שהפלזמה נידון ככלי מאוס ויש בו בל תשקצו ?

 

פרשת תזריע האם ניתן לדון את חוניו לכף זכות על זה שהכשיל ובייש את אחיו שמעי בפרהסיה ? למה בשני הציורים ההפוכים רדפו אחרי חוניו ולא פעם אחרי שמעי ופעם אחרי חוניו ? למה ויתר חוניו לאחיו הגדול בניגוד לדברי אביו ? למה התחרט חוניו ? האם ניתן לבייש אדם כאשר מדובר בדבר הקשור לבית המקדש ? למה אסור לגור במצרים ? למה הכפרה של עם ישראל לא מועילה במצרים ? למה ברח חוניו דווקא לאלכסנדריא ולמה זה היה לשם שמים ? מה מועיל הקרבת קורבנות של גויים במצרים ? כ"ט/אדר ב/תשפ"ב

 

בס"ד

פרשת תזריע האם ניתן לדון את חוניו לכף זכות על זה שהכשיל ובייש את אחיו שמעי בפרהסיה ? למה בשני הציורים ההפוכים רדפו אחרי חוניו ולא פעם אחרי שמעי ופעם אחרי חוניו ? למה ויתר חוניו לאחיו הגדול בניגוד לדברי אביו ? למה התחרט חוניו ? האם ניתן לבייש אדם כאשר מדובר בדבר הקשור לבית המקדש ? למה אסור לגור במצרים ? למה הכפרה של עם ישראל לא מועילה במצרים ? למה ברח חוניו דווקא לאלכסנדריא ולמה זה היה לשם שמים ? מה מועיל הקרבת קורבנות של גויים במצרים ? כ"ט/אדר ב/תשפ"ב

חברותא מסכת מנחות דף קט עמוד ב

שנינו במשנה: הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר:

מדייקת הגמרא: מדקאמר "אין צריך לומר לדבר אחר" דהיינו כהנים ששמשו לעבודה זרה, מכלל דבית חוניו - הנזכר ברישא - לאו עבודת כוכבים הוא, ואם כן הרי תניא במשנתנו כמאן דאמר בברייתא הבאה: בית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא; דתניא, שנחלקו בדבר רבי יהודה ורבי מאיר:

אותה שנה שמת שמעון הצדיק שהיה כהן גדול, אמר להן שמעון הצדיק: שנה זו הוא [על עצמו אמר] מת!אמרו לו: מנין אתה יודע?אמר להן: כל יום הכפורים כשבאתי ככהן גדול להכנס לבית קדשי הקדשים, נזדמן [היה מזדמן] לי זקן אחד לבוש לבנים, ונתעטף לבנים, ונכנס עמי ויצא עמי;⁽³⁾ ואילו בשנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים, ונכנס עמי ולא יצא עמי.לאחר הרגל [סוכות של אותה שנה], חלה שמעון הצדיק שבעת ימים, ומת.ומאז נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם המפורש, ואפילו בבית המקדש.בשעת פטירתו אמר להם שמעון הצדיק:חוניו בני ישמש תחתי בכהונה גדולה!נתקנא בו שמעי אחיו של חוניו בנו של שמעון הצדיק משום שהיה גדול ממנו [מחוניו] שתי שנים ומחצה, והיה סבור, שלו יאתה הכהונה הגדולה תחת אביו.מה עשה: אמר לו שמעי לחוניו:

בוא ואלמדך סדר עבודה; הלבישו - שמעי לחוניו - באונקלי [מלבוש של עור] וחגרו בצילצול [אזור], והעמידו אצל המזבח.ובעוד שחוניו עומד על גבי המזבח בבגדיו המשונים, הלך שמעי ואמר להם לאחיו הכהנים:ראו מה נדר זה [חוניו] וקיים לאהובתו:"אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה, אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי".האמינו לו, ובקשו אחיו הכהנים להורגו לחוניו, ורץ חוניו מפניהם, ורצו אחריו.הלך חוניו לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשום עבודת כוכבים.וכששמעו חכמים בדבר שהעליל שמעי על חוניו, אמרו: מה זה [שמעי] שלא ירד לה [לכהונה] כך עשה, היורד לה על אחת כמה וכמה; כלומר, אם שמעי שלא נתמנה לכהונה גדולה כל כך נתקנא עד שעשה כך לאחיו, הרי מי שכבר ירד ואנו באים להורידו, שלא נעשה כן כדי שלא יקלקל עצמו.דברי רבי מאיר.אמר לו רבי יהודה לרבי מאיר:לא כך היה מעשה שנתמנה חוניו ושמעי קלקל, ובנה חוניו מקדש לעבודה זרה, אלא:לא קיבל עליו [לא נתרצה] חוניו להתמנות לכהונה גדולה, כיון שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה; ואף על פי כן - שמתחילה ויתר לאחיו - נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו וביקש להורגו.⁽⁴⁾מה עשה: אמר לו חוניו שהיה תלמיד חכם יותר משמעי [ולכך ציוה אביו למנותו] לשמעי:בוא ואלמדך סדר עבודה; והלבישו - חוניו לשמעי - באונקלי [מלבוש של עור], וחגרו בצילצול [אזור], והעמידו אצל המזבח.⁽⁵⁾ובעוד שמעי עומד על גבי המזבח בבגדיו המשונים, הלך חוניו ואמר להם לאחיו הכהנים:ראו מה נדר זה [שמעי] וקיים לאהובתו:"אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה, אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי".האמינו לו, ובקשו אחיו הכהנים להורגו לשמעי,⁽⁶⁾ וסח להם שמעי את כל המאורע, היינו, שהסיתו חוניו לכך.⁽⁷⁾ומששמעו כן, בקשו להרוג את חוניו, ורץ מפניהם, ורצו אחריו; רץ חוניו לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר "זה הוא המתחייב בדבר ולא שמעי שעשה" "זה הוא".⁽⁸⁾הלך חוניו לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשם שמים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'".וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה [חוניו] שברח ממנה [מן הכהונה] בתחילה, כך עשה, הרי שהמבקש לירד לה על אחת כמה וכמה.תניא: אמר רבי יהושע בן פרחיה שהיה נשיא:

בתחילה קודם שנתמניתי כל האומר לי "עלה לגדולה"! אני כופתו ונותנו לפני הארי.עתה משכבר עליתי לגדולה, כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין -שהרי שאול המלך ברח ממנה [מן הגדולה, שלא רצה להיות מלך], וכשעלה לגדולה ונתמנה למלך, ביקש להרוג את דוד שבא ליטול ממנו את המלוכה.

הבן שלי דיבר איתי על הסיפור בגמרא ולפי דברי רב נחום מה שעשה חוניו לגרסת רבי יהודה היה פעולה של יצר הרע . כלומר יכול אדם לכבד את אחיו מצד אחד ולתת לו את משרת כהן גדול ומצד שני הקנאה שלו יכולה לגרום לו פעולה הפוכה כלומר אדם יכול כמעט בו זמנית להיות בתוך יצר טוב ומצד שני להפעיל יצר רע .

לא משש הכרתי את הסוגיה ואמרתי לבן שלי יש כלל  במשנה מסכת אבות פרק א משנה ו

[*] יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות:

וצריך לראות מתוך הסוגיה האם באמת יצר הקנאה הוא שהפעיל את חוניו ? האם מה שכתוב  ואף על פי כן - נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו זה לשון  קנאה או לשון קנאות ?

יש לשון של קנאה כמו שכתוב מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א

ר' יהודה בן בתירה אומר אדם הראשון היה מיסב בג"ע =בגן עדן= ומלאכי השרת עומדין לקראתו וצולין לו בשר ומצננין לו יין בא נחש וראה אותו והציץ בכבודו ונתקנא בו:

יש לשון של קנאות תנא דבי אליהו רבה (איש שלום) פרשה ח

כיוצא בדבר אתה אומר אל סנחריב מלך אשור, שנתקנא ונתנקם בהן בישראל, והקב"ה נתקנא ונתנקם בו ובמחנהו, בקינאה ובנקמה בעלילה ובגאוה,

ועוד דוגמה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות (פרשת שמות) פרק ב פסוק יב

וירא כי אין איש. מיד הכהו, ועל מה הכהו שהיה נוגש את שוטרי ישראל, בא אל בית ישראל ולא מצאו, וענה את אשתו, והלך ומצא את הבעל והיה מכהו, מיד נתקנא משה והרגו, ואותה האשה היתה שלומית בת דברי, ומפני שלום שהשיבה למצרי נתעולל בה, אבל כיוצא בה לא היתה, שנאמר גן נעול וגו'

דבר אחד צריך לשים לב בשני המקרים שזה שני מקרים הפוכים הכוהנים רדפו אחרי חוניו והיה צריך להיות שבמקרה הראשון ירדפו אחרי שמעי ואחר כך אחרי חוניו . מתוך זה אתה מבין שהכוהנים היו קרובים יותר לשמעי מאשר לחוניו . שמעון הצדיק לא במקרה בחר בבן הקטן כי היה תלמיד חכם יותר והיה ירא שמים אומר רש"י מסכת מנחות דף קט עמוד ב

בא ואלמדך - חוניו היה חכם משמעי.

ואומר התוספות שחוניו היה ירא שמים תוספות מסכת מנחות דף קט עמוד ב

חוניו בני ישמש תחתי - תימה הא דרשינן בת"כ תחת אביו בזמן שהוא ממלא מקום אביו וזה לא היה יודע סדר עבודה דהא קאמר ליה בא ואלמדך סדר [עבודה] ויש לומר דביראת חטא היה ממלא מקום אבותיו ואם תאמר וכי לא ראה כהן גדול משמש מעולם שהיה לובש באונקלי וחגור בצילצול ועוד הא אינו נעשה כהן גדול עד שיעשה סגן ויש לומר דלא היה יודע ובא ליכנס בכהונה גדולה תחילה.

וכותבת הגמרא שהיה ירידת דורות מרגע ששמעון הצדיק נפטר

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לט עמוד א

תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך - פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה. והיה אש של מערכה מתגבר, ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים, כדי לקיים מצות עצים. מכאן ואילך - פעמים מתגבר פעמים אין מתגבר, ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו. ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין.

והמשנה מדברת על 2 כתות של כהנים צנועין וגרגרנין וכנארה חוניו היה שייך לכת השניה וכנארה כת הגרגרנין לא אהבו את הצנועים ולכן תמיד דנו את חוניו לכף חובה ואת שמעי שהיה מהכת השניה (ולכן אביו לא בחר בו ) היה חביב עליהם ולכן דנו אותו לכף זכות . וצריך להגיד שידם של הכת הראשונה היה על העליונה .

ואולי זה מסביר את הרתיעה של חוניו לקבל עליו את משרת כהן גדול בסביבה של אנשים שלא ישמעו לו וילכו בדרך שונה מדרך התורה ולכן נתן את משרת כהן גדול לשמעי אחיו הגדול בניגוד לבקשתו של אביו . אבל לאחר שנתן את המשרה לאחיו הגדול הוא הבין שאחיו לא שייך במשרת כהן גדול והנזק ששמעי  יגרום בהשוואה לנזק שיגרם כתוצאה מזה שחוניו יהיה כהן גדול כאשר רוב הכוהנים שייכים לכת הגרגרנים גדול יותר ולכן הוא חיפש דרך לשנות את המצב . הדרך היחידה שהוא יכול היה להוריד אותו ממשרתו זה לבייש אותו בדיוק כמו הסיפור על בן חמצן שגם קשור לעניין בית המקדש הכולל פסוק המתיר לבייש אדם בגלל מעשה הנוגע בקודש

חברותא מסכת יומא דף לט עמוד א

ומעשה בגרגרן אחד שנטל חלקו וחלק חבירו [גרגרן אחר], והיו קורין אותו בן חברותא מסכת יומא דף לט עמוד ב חמצן - גזלן, עד יום מותו⁽¹⁾.אמר רבה בר שילא מאי קרא - מאיזה פסוק אנו למדים שחמצן הוא גזלן?שנאמר [תהילים עא ד] "אלהי, פלטני מיד רשע, מכף מעול [עושה עול] וחומץ [וגזלן]"⁽²⁾.רבא אמר מהכא מכאן למדו שחמצן הוא גזלן: שנאמר [ישעיה א יז]: "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו [חזקו] חמוץ [נגזל]".ודרך אגב מביאה הגמרא דרשא שדרשו חז"ל במסכת סנהדרין [לה א] על סוף הפסוק: "אשרו חמוץ".ודייקו חכמים "אשרו חמוץ" חזקו את הנגזל, ואל תאשרו חומץ [ואל תחזקו את הגזלן]. מכאן שנזקקין לתובע תחילה.

האפשרות להוריד אותו ממשרתו לא היית אפשרית כי מעלים בקודש ולא מורידים בקודש כמו  שהגמרא מסבירה חברותא מסכת יומא דף יב עמוד ב

ועוד אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אלם בציפורי, שאירע בו פסול בכהן גדול, ומינוהו ליוסף בן אלם לשמש תחתיו.ולאחר שחזר הראשון לכשרותו, אמרו חכמים: ראשון - חוזר לעבודתו. ואילו יוסף בן אלם, שהוא הכהן השני - אינו ראוי לא לשמש ככהן גדול, ולא לשמד ככהן הדיוט.ופירשו הטעם שאינו ראוי לשמש ככהן גדול: משום שחוששים שמא תשרור איבה בין שניהם.ומה שאינו ראוי ראוי לשמש ככהן הדיוט הוא משום "מעלין בקודש ולא מורידין", שהיות וכבר נתעלה השני בקדושתו להיות כהן גדול אין מורידין אותו מקדושתו להיעשות כהן הדיוט.

ולכן ניתן לפרש שחוניו אכן פעל בגלל קנאות ולא בגלל קנאה . וכך כותב ואומר המשך חכמה ויקרא פרק כא

 (יז - יח) איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב (להקריב לחם אלהיו). כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. לכאורה הוא טעם, ועיין רש"י, וצריך ביאור. והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים, אשר אין השכל והעיון מורה על זה. ולכן לא נאמר שום שם רק הויה שלא ליתן פתחון פה למינים, וכמבואר בתורת כהנים ריש ויקרא. ואם כן, יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו, ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר על זה הזהירה תורה (דברים יא, יג) "לעבדו בכל לבבכם", כמו שאמרו בספרי (שם). וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה, כמו שפירש רש"י ריש פסחים (ג, ב) ד"ה שחץ פסול. ולגלות על ידי נביא, זה לא יאות למעלת השם יתברך, וכמו שאמרו 'וכי דלטורין אני' אצל עכן. לכן היה מן התחבולה האלקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו. לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ה', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו, "כי כל איש אשר מום בו" - אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו - גם כן "לא יקריב", אף שודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו, כי צדיק ורשע לא אמר.

כלומר הבין חוניו שהוא צריך להשתדל למנוע משמעי להיות כהן גדול אבל סופו של דבר הקב"ה יסובב מי יהיה כהן גדול בהתאם לדור ולזכויות  של הדור . ואולי חוניו  חשב שהוא לא צריך להיות כהן גדול כי הוא לא מתאים לדור אבל רצה להעמיד זאת למבחן וסופו של דבר התברר שאכן הוא לא צריך להיות כהן גדול .

ורבי יהודה של הגרסה השנייה של הסיפור חברותא מסכת סנהדרין דף צז עמוד א

תניא, רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו -בית הוועד [מקום שתלמידי חכמים מתוועדין שם ללמוד תורה] יהיה למקום זנות. כי יכלו החכמים, ולא יהיו לומדי תורה, ומתוך כך יהיו בתי הועד ריקים מאדם. והיות ובתי מדרשות מחוץ לעיר הם, יבואו בעלי זימה ויתגודדו שם⁽³⁴⁰⁾.והגליל יחרב⁽³⁴¹⁾,והגבלן [מקום ששמו "גבלן"⁽³⁴²⁾] יאשם, יהא שומם,ואנשי גבול ארץ ישראל⁽³⁴³⁾ יסובבו מעיר לעיר – ולא יחוננו,וחכמת הסופרים תסרח [תימאס, כדבר סרוח]⁽³⁴⁴⁾,ויראי חטא ימאסו,ופני אנשי אותו הדור יהיו כפני כלב⁽³⁴⁵⁾,והאמת תהא נעדרת.שנאמר: "ותהי האמת נעדרת".מאי "ותהי האמת נעדדרת"?⁽³⁴⁶⁾אמרי דבי רב: מלמד שנעשית האמת עדרים עדרים - והולכת לה⁽³⁴⁷⁾.מאי האי דכתיב בהמשך אותו פסוק: "וסר מרע משתולל"?אמרי דבי רבי שילא: באותו דור, כל מי שסר מרע - שתולל על הבריות [הבריות יאמרו עליו שהוא שוטה. "משתולל" - לשון שטות]⁽³⁴⁸⁾.

כלומר חוניו לא שייך במקום שבו יראת שמים זה חסרון ולא יתרון ונשאר להבין את הצעד של חוניו לברוח דווקא לאלכסנדריא .

כתוב דברים (פרשת כי תבוא) פרק כח פסוק סח

וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֨ יְקֹוָ֥ק׀ מִצְרַיִם֘ בָּאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹא־תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹיְבֶ֛יךָ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה: ס

ואומר ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תק

שלא לשכון בארץ מצרים לעולם

(א) שלא נוסיף לשוב בדרך מצרים לעולם, כלומר שלא נלך לקבוע דירתנו במצרים, ועל זה נאמר [דברים י"ז, ט"ז], וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ונכפלה המניעה בזה שלשה פעמים, אמרו זכרונם לברכה [מכילתא בשלח י"ד י"ג] בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב בארץ מצרים בשלשתן חזרו ובשלשתן נענשו. ושלשה מקומות אלו אחד מהם הוא זה שזכרנו, והשני הוא [דברים כ"ח, ס"ח] בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד וגו', והשלישי [שמות י"ד, י"ג] כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וגו', ואף על פי שמן הנגלה שבו נראה שיהיה ספור, באה הקבלה עליו שהוא מניעה.

כלומר יש מניעה להתגורר באופן קבע במצרים . וכתב כתבתי על זה בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים ובתלמוד בבלי מסכת סוכה דף נה עמוד ב :

הני שבעים פרים כנגד מי - כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה - כנגד אומה יחידה 

ואומר רש"י במקום מסכת סוכה דף נה עמוד ב :

שבעים פרים - פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם - לפי שנידונין בחג על המים.

כלומר אחת המטרות העיקריות של חג סוכות הוא כפרה על אומות העולם כי שלמות העולם קשורה לאגודה אחת שאנחנו מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים . עם ישראל התכפר ביום הכיפורים ואומות העולם מתי יתכפרו ? ולכן הכפרה של אומות העולם באה דרך עבודה של עם ישראל בבית המקדש בחג הסוכות . ויוצא לנו שבחג הסוכות עם ישראל נמצא לאחר כפרה  והעבודה של עם ישראל בסוכות מכפרת על אומות העולם ולכן בסוכות לכאורה מגיעים למצב של אגודה אחת שלמות של כל העולם . ולמה אנחנו מתפללים על אומות העולם ומכפרים עליהם ?

התפילה על אומות העולם קשורה במהות לעם ישראל שנמצא גם בחוץ לארץ וצריך להתקיים גם בחוץ לארץ והגשמים בחוץ לארץ תלויים בתפילה ובקורבנות של עם ישראל בחג הסוכות שמכפרים  על אומות העולם כדי שירדו גשמים בכל העולם ויהיה אפשרות לעם ישראל להתקיים בגלות . הגלות היא גם תיקון למעשים של עם ישראל אבל לגלות יש תפקיד מהותי לקבץ את כל מי ששייך לעם ישראל בכל העולם שהם גם גרים שהמזל שלהם היה במעמד הר סיני .

ויש כאן קושיה עצומה אם התפילות והקורבנות בסוכות מכפר על כל אומות העולם מה מכפר על מצרים ? הרי מצרים לא זקוקה לגשמים היא מתפרנסת מן היאור ואז סוכות שזה כפרה לכל אומות העולם בנוגע לגשמים במשך כל השנה מה מכפר על מצרים ? והתשובה שאני רוצה לתת היא פשוטה אין כפרה על ארץ מצרים . ונשאלת השאלה אם כך איך יכולים יהודים לחיות במצרים ? והתשובה הפשוטה הם לא יכולים לחיוב באופן קבוע  במצרים

אומר הרמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ז

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים ב, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה, בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור

ואומרת הגמרא חברותא מסכת סוכה דף נא עמוד ב

תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון בנין פאר של בית הכנסת של אלכסנדריא של מצרים - לא ראה בכבודן של ישראל.אמרו: כמין בסילקי פלטרין גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, מחיצה של תא לפנים למחיצה של תא, שהיו שם שורות של תאים מכובדים, ופעמים שהיו שם ששים רבוא איש, כיוצאי מצרים.ואמרי לה: כפלים כיוצאי מצרים.והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. והעמידו להם סנהדרין.ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו.

וכיון שהגיע לענות אמן, ומחמת גודלו של בית הכנסת לא היו יכולים הכל לשמוע את שליח הציבור, היה הלה החזן [השמש] מניף בסודר, וכל העם עונין אמן.ולא היו יושבין מעורבין. אלא עושי זהבין בפני עצמן, ועושי כספין בפני עצמן, ונפחין בפני עצמן, וטרסיים אומני נחושת בפני עצמן, וגרדיים אורגים בפני עצמן.וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם, ונשכר להם.ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.אמר אביי: וכולהו - קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן.מאי טעמא איענשו?משום דעברי אהאי קרא [דברים יז] "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".ואילו אינהו - הדור אתו חזרו ובאו למצרים.כי אתא, כאשר בא אלכסנדר מוקדון לשם, אשכחינהו מצאם בשעה דהוו קרו בסיפרא [דברים כח] "ישא ה' עליך גוי מרחוק".אמר: מכדי, הרי, ההוא גברא, עלי נאמר לבצע גזירה זאת, שהרי בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי, רציתי לבוא בספינה בדרך שמהלכה עשרה ימים, דליה זיקא ונשבה רוח חזקה, ואתי ספינתא בחמשא יומי ובאה הספינה בחמשה ימים בלבד. ונס זה הוא לאות עבורי שאני הוא זה שצריך לבצע את העונש של בני אלכסנדריה.נפל עלייהו, וקטלינהו.

אני רוצה לומר שיהודים לא יכולים לחיות בארץ מצרים כי אין לעם ישראל דרך לכפר על מצרים ולכן הקב"ה קבע בתורה שיהודים לא יכולים לחזור למצרים ומי שירד למצרים הושמד בצורה כזו או אחרת

עד כאן דברי בעבר .

וכאן הבין חוניו שיש אולי דרך מסוימת שהוא בתור כהן גדול בפוטנציה כמו שאביו ביקש יכול להועיל לכפר על יהודים הנמצאים במצרים וזה לא על ידי עבודה של יהודים כי אם עבודה של גויים על עצמם . התפילות של עם ישראל על מצרים לא מועיל כי מצרים נמצאת מחוץ לתחום של תפילות כי היא נמצאת בשלב החמישים של טומאה ושם אין נגיעה לעם ישראל . רק עבודה של גויים על עצמם יכול להועיל . הבין חוניו שאם ילמד את אותם גויים להקריב קורבנות שלהם על עצמם אולי יועיל לכפר על עצמם וזה ייתן אפשרות ליהודים הנמצאים בגלל סיבות כאלו או אחרות במצרים איזה סייעתא דשמיא

וכך כותבים התוספות מסכת מנחות דף קט עמוד ב

והעלה עליו עולה לשם שמים - תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ ונראה דלבני נח היה מעלה (לעובדי כוכבים) הנודרים נדרים ונדבות.

ויש מפרשים האומרים שחוניו הדריך אותם לעלות עולות לשם שמים ולדברי זה היה כדי לכפר על עצמם במקום שלא מועיל הכפרה של עם ישראל בבית המקדש ולכן חוניו עשה לשם שמים וניתן להגיד שאכן יש ציור שחוניו עשה את כל מעשיו מתוך יראת שמים ואכן יש לנו זווית ראיה של כף זכות .לסיכום חוניו הבין שהתפקיד שלו בתור כהן הכי הרבה יועיל  דווקא במצרים ולא בכל מקום אחר ששם הקורבנות בבית המקדש בסוכות מועילים לכפרה על הגויים חוץ ממצרים . 

 

 

 

 

 

 

פרשת שמיני מה הכוונה אש זרה ? מה הקשר לקבלת התורה של נדב ואביהוא ? מהי החשיבות של נדב ואביהוא בקבלת התורה של כל עם ישראל ? האם החיסרון של קבלת התורה גרם להם להקריב אש זרה ? האם החיסרון בקבלת התורה של נדב ואביהוא קשור לחטא העגל ? מה הקשר של פנחס לנדב ואביהוא ? מה תיקן פנחס בקבלת התורה ? האם התיקון הזה הספיק ? האם קבלת התורה מחדש של אליהו הנביא קשורה לחסרון קבלת התורה של נדב ואביהו ? איך תיקן אליהו הנביא את האכילה של נדב ואביהוא ? מהי ההקבלה בן מתן תורה לבן קבלת התורה של אליהו הנביא ? ‏כ"ב/אדר ב/תשפ"ב

 בס"ד

פרשת שמיני מה הכוונה אש זרה ? מה הקשר לקבלת התורה של נדב ואביהוא ? מהי החשיבות של נדב ואביהוא בקבלת התורה של כל עם ישראל ? האם החיסרון של קבלת התורה גרם להם להקריב אש זרה ? האם החיסרון בקבלת התורה של נדב ואביהוא קשור לחטא העגל ? מה הקשר של פנחס לנדב ואביהוא ? מה תיקן פנחס בקבלת התורה ? האם התיקון הזה הספיק ? האם קבלת התורה מחדש של אליהו הנביא קשורה לחסרון קבלת התורה של נדב ואביהו ? איך תיקן אליהו הנביא את האכילה של נדב ואביהוא ? מהי ההקבלה בן מתן תורה לבן קבלת התורה של אליהו הנביא ?  ‏כ"ב/אדר ב/תשפ"ב

ויקרא (פרשת שמיני) פרק י פסוק א - ג

(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם:

(ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

(ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֤ק׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן:

ואני רוצה להבין מה הכוונה אש זרה ואומר  השם משמואל ויקרא פרשת אחרי מות שנה תרעב

אך מאין נצמח שאנשים גדולים כמוהם תהי' להם טעות ולא הרגישו מה שעוד עליהם לכתתא רישי' דסט"א במסעות המדבר, בזה יש דעות שונות, ובמדרש (פ' כ') מונה עשרה חטאים, הכניסה לבקה"ק, קטורת נדבה, אש זרה, שלא נטלו עצה זה מזה או שהורו הלכה בפני משה רבם, שתויי יין, ריחוץ ידים ורגלים, חיסור בגדים, שלא הי' להם נשים ובנים, שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו ננהוג את הדור, ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו, ונראה כי הכל נמשך מן החטא הראשון ויחזו את אלקים וכו', ולא עמדו מנגד באימה ופחד,

כלומר יש 10 חטאים  שעשו נדב ואביהוא אבל היסוד של כל החטאים זה החטא הראשון שהוא ויחזו את האלוקים . שמות (פרשת משפטים) פרק כד פסוק יא

וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ:  

ואומר רש"י שמות (פרשת משפטים) פרק כד פסוק י

(י) ויראו את אלהי ישראל - נסתכלו והציצוכ ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה:

כלומר כל ההסתכלות של נדב ואביהוא היה בזמן מתן תורה ודרך ההסתכלות של נדב ואביהוא היה לא ראוי למעמד קבלת התורה ולדרגתם של נדב ואביהוא . וכך כותב המזרחי (רא"ם) שמות (פרשת משפטים) פרק כד פסוק י

(י) [ויראו את אלהי ישראל] נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה. פירוש: שהיו מסתכלים בו הסתכלות לביית, כמו שכתוב אחר זה: "ויחזו את האלהים", שהיו מסתכלין בו בלב, והוא עצמו הנזכר גבי "ויראו את אלהי ישראל", אלא שחזר והזכירו, כדי להוסיף בו: "ויאכלו וישתו", לומר שההסתכלות ההיא היתה גסה, כמו מתוך אכילה ושתיה. ועל כרחך לומר שאותה הסתכלות לא היתה רק לביית לא חושיית, שהרי אין העין שולטת אפילו בשדים, שהם אוכלים ושותים כבני אדם ומתים כבני אדם, אלא רואים ואינם נראים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בחגיגה (חגיגה טז א) ובברכות (ברכות ו. ברכות סב א) ובכמה מקומות, כל שכן בדברים הרוחנים ובן בנו של קל וחומר בשכינה עצמה. ואפילו הכי נתחייבו מיתה, מפני שנכנסו לפנים ממחיצתן, ומכאן למדו רז"ל (חגיגה יא ב), שאין לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור.

ואת המיתה שלהם במשכן ולא בזמן מתן תורה מפרש אילת השחר שמות פרק כד פסוק י

והנה אף על פי שלא הוזהרו הם נענשו על מה שהציצו, דצדיקים כמותם היו צריכים להבין מעצמם שלא להסתכל, והנה לא נזכר שעשו תשובה, וי"ל כיון שלא עשו עבירה אלא דמשום שהסתכלו במה שלמעלה ממדרגתם הם מתו, וכן י"ל שזה הטעם דיצתה נשמתן של ישראל במ"ת לאחר כל דיבור שיצא מהקב"ה (כדאיתא בשבת פ"ח ב') והרי תורה מחיה ולא ממיתה, אלא דלהגיע לדרגת גילוי שכינה צריך להיות ראוי ומי שאינו ראוי ניזוק (וכעין מש"כ כי לא יראני האדם וחי, וכעין מה דאיתא בחגיגה ט"ז א' על המסתכל בקשת, ושם יש גילוי כבוד קונו שרואים בזה קיום הבטחתו כל הדורות), ואדם פשוט לא הי' רואה כמותם, אלא הם במדרגתם הגדולה ראו במראה נבואה, ונענשו למות מיד ולא כעונש כרת וכדו' שנענשין בקיצור ימים:

 

ואת הקשר בן מתן תורה לנדב ואביהוא ניתן לראות בגימטריה נדב אביהוא = אנכי המילה הראשונה של מעמד הר סיני . וכך כתוב במעמד הר סיני

שמות (פרשת יתרו) פרק כ פסוק ב - ד

(ב - ג) אָֽנֹכִי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי:

מתוך כך ניתן להבין שקבלת התורה של נדב ואביהוא היה חיסרון כי הם קבלו את התורה בראיה לא נכונה וזה מצריך תיקון יסודי והם חלק משרשרת העברת  התורה

אומר הזוהר הקדוש

בֹּא רְאֵה, לֹא נִמְצְאוּ כְמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן בְּיִשְׂרָאֵל, פְּרָט לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְהֵם נִקְרְאוּ אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְעַל שֶׁטָּעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ מֵתוּ. וְכִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה לְאַבְּדָם? וַהֲרֵי שָׁנִינוּ בְּסוֹד הַמִּשְׁנָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם הַכֹּל, וַאֲפִלּוּ אֶת רִשְׁעֵי הָעוֹלָם אֵינוֹ רוֹצֶה לְאַבְּדָם, וְצַדִּיקֵי הָאֱמֶת הַלָּלוּ, הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךְ שֶׁנֶּאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם?! אֵיפֹה הַזְּכוּת שֶׁלָּהֶם? אֵיפֹה הַזְּכוּת שֶׁל אֲבִיהֶם, וּזְכוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה גַּם כֵּן? וְאֵיךְ הֵם נֶאֶבְדוּ?

אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ מֵהַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל כְּבוֹדָם, וְנִשְׂרַף גּוּפָם בִּפְנִים, וְנִשְׁמָתָם לֹא נֶאֶבְדָה, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ. וּבא רְאֵה, טֶרֶם שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, כָּתוּב (שמות ו) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ וְגוֹ', נִקְרָא שְׁמוֹ פִּנְחָס, שֶׁהָיָה עָתִיד לְתַקֵּן אֶת הֶעָקֹם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה. וְלָמַדְנוּ, כָּל צַדִּיקֵי הָאֱמֶת טֶרֶם

ואומר פירוש הסולם לזוהר - ויקרא פרשת אחרי מות מאמר נשמתין עד דלא יחתון לעלמא אות צח

אלא הכי אוליפנא וכו': ומשיב אלא כך למדנו ממאור הקדוש, שהקב"ה חס על כבודם, ונשרף גופם בפנימיותו, ונשמתם לא נאבדה. וכבר העמדנו. ובוא וראה עד שלא מתו בני אהרן, כתוב, ואלעזר בן אהרן לקח לו וגו' ותלד את פנחס. ונקרא שמו פנחס, משום שהיה עתיד לתקן את העקום, דהיינו לתקן הפגם של נדב ואביהוא כמ"ש לעיל (אות כ"ג וכ"ה) ואף על פי שנדב ואביהוא עוד לא מתו. ז"ש ואשר להיות כבר היה.

כלומר פנחס צריך לתקן את קבלת התורה של נדב ואביהוא ואכן פנחס עושה תיקון מסוים כאשר הוא מזכיר למשה הלכה שנשכחה ממנו ומשלים את חסרון התורה שהתרחש לזמן קצר מאוד אבל היה יכול לשכחה הזאת  השלכות בלתי הפיכות על עם ישראל אומר רש"י במדבר פרשת בלק פרק כה פסוק ו

לעיני משה - אמרו לו משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו', כדאיתא התם:

והמה בוכים - נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו:

אבל התיקון הזה של פנחס לא מספיק וההמשך של פנחס הוא אליהו אומר המדרש הגדול במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק יב

אמר רבי שמעון בן לקיש הוא פנחס הוא אליהו. אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא

ונאמר בדף על הדף קידושין דף סו עמוד ב יש מספר תרוצים מה התורה רוצה לחדש לנו

בבעל הטורים (שם) כתב, 'ו' קטיעא - כי פנחס הוא אליהו, וכן אליה כתיב חסר ו', ויעקוב מלא ו' שנטל ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח ויגאל את בניו, וזהו יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים יד, ז), ישמח אותיות משיח, שישמח לימות המשיח ויחזיר הוי"ו ויהא אליהו שלם, שלום בגימטריא זהו משיח'.

הרה"ק ר' פנחס מקוריץ (אמרי פנחס שער א, תנ"ך) מפרש, דבזה רמז לנו למה דמרגלא בפומייהו דאינשי, דראשי תיבות תיק"ו "תשבי "יתרץ "קושיות "ואבעיות. והנה מבואר בכתובים, דקושיא היא שבורה, ואם כן כשמתרץ הקושיא הרי נעשה מנשבר שלם, וידוע דפנחס זה אליהו, ולכך כתיב ו"ו קטיעה, להורות כאלו נכתב את בריתי שלם, ורצה לומר, שהנני נותן לו מתנה אשר את בריתי שלם, שהוא יעשה התורה שנקרא ברית שלם לתרץ הקושיות.

כלומר תפקידו של אליהו לתקן את קבלת התורה של נדב ואביהו וצריך להגיד שקבלת התורה של נדב ואביהוא הוא חלק מהותי מהעברת התורה לעם ישראל  ואולי זה חלק מהסיבה לחטא העגל שנגרם על ידי הסתכלות לא נכונה של עם ישראל על איחורו של משה לרדת מהר סיני וזה גם נבע מחסרון קבלת התורה של נדב ואביהוא ולכן נשכחו  3000 הלכות בימי אבלו של משה כנגד 3000 אלו שנמחקו מספרו של הקב"ה בגלל חטא העגל

שמות פרק לב

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:

 (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיקֹוָק כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:

 (ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְקֹוָק אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:

 (לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:

 (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

 (לג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי:

וצריך להגיד שעדיין אליהו צריך לקבל את התורה מחדש כדי להשלים את מה שנדב ואביהוא החסירו במעמד הר סיני ואכן כתבתי על קבלת התורה של אליהו מחדש  וכתבתי את המאמר הזה  בי"ג תמוז תשע"ד  :

במדבר פרק כה

 (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

בפרשת פנחס ,פינחס גרם לכך שעם ישראל לא הושמד ע"י הקב"ה בגלל החטא של זמרי בן סלוא

ואומר הזוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף מב עמוד א

וקשיא דרבי אלעזר אדרבי אלעזר דאמר ר"א אליהו דא פנחס אי בשביל שקינא להקב"ה זה קינא וזה קינא.

אומר רבי אלעזר פינחס זה אליהו .

ואומר הכתר יונתן במדבר פרשת פינחס פרק כה פסוק יב

 (יב) בִשׁבועה אמור לו מִן שמי הִנני גוזר לו את בריתי שלום ואעשׂהו מלאך חי ויחיה לעולם לבשׂר הגאולה בסוף הימים:

כלומר פינחס זה אליהו והתפקיד של אליהו הנביא להיות מלאך חי כלומר שילוב של מלאך ואדם חי והוא זה שמקשר את עם ישראל מזמנו של פינחס עד אחרית הימים .

ועכשיו בו נבחן מה קרה עם אליהו הנביא במלאכים א

 (י) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:

אליהו הנביא נשאר יחידי לכאורה מכל עם ישראל וצריך לפרש שכל עתיד עם ישראל תלוי רק באליהו הנביא בדיוק באותו צורה שבו  הקב"ה אומר למשה בשמות פרק לב

 (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:

ותגובתו של משה היתה שמות פרק לב

 (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

ומה אומר אליהו הנביא ?

מלכים א פרק יט

 (ד) וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְקֹוָק קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי:

וצריך להגיד שאליהו הנביא אומר אני לא טוב יותר מאבותיי כלומר משה היה מוכן להפסיד את עולמו כדי שעם ישראל לא יושמד ע"י הקב"ה גם אני מוכן להפסיד את עולמי תמורת המשך קיומו של עם ישראל

ואז יש לנו כעין קבלת תורה מחדש

מלכים א פרק יט

 (ח) וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב:

אליהו הנביא הולך 40 יום ו40  לילה לחורב להר סיני לכאורה ללא אכילה במשך ארבעים יום בדיוק כמו משה שהיה בהר סיני 40 יום וארבעים לילה ללא אוכל ואצל אליהו זה  היה בכוח האכילה שאכל אליהו הנביא לפני ההליכה.

וכשהוא עומר מול הר חורב

מלכים א פרק יט

 (יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִנֵּה יְקֹוָק עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְקֹוָק לֹא בָרוּחַ יְקֹוָק וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְקֹוָק:

 (יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְקֹוָק וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

ואומר הרד"ק מלכים א פרק יט פסוק יא

והנה ה' עבר - פי' כבוד ה' עבר לפניו כמו שאמר במשה רבינו עליו השלום ויעבור ה' על פניו ועבר לפניו תחלה רוח גדולה וחזק והיה אומר לו הקול לא ברוח ה' כלומר הכבוד ההוה לשעתו ומה שאמר מפרק הרים ומשבר סלעים דרך הפלגה ואמר לו הקול בעבור הרוח כי הכבוד לא היה עובר עדיין ואחר עבור הרוח היה רעש שרעש ההר ואמר לו הקול כי הכבוד איננו באש ואחר עבור האש עבר הכבוד עם קול דממה דקה והבין אליהו כי אז עבר הכבוד כשומעו קול דממה דקה:

וזה בדיוק כמו קבלת התורה ע"י משה בלוחות השניים  שמות פרק לד

 (ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:

 (ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק:

 (ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

 

כלומר צריך לפרש שאליהו הנביא היה מוכן למות כמו משה למען עם ישראל ולכן קבל את התורה כמו משה בלוחות השניים . ויש כאן הקבלה מלאה בן הדברים  כלומר אליהו קבל בחורב את התורה מחדש . .

כלומר פנחס ולאחר מכן אליהו הנביא מתקנים את קבלת התורה של נדב ואביהוא שהם חלק משמעותי של העברת התורה לעם ישראל ממשה ואליהו הנביא מקבל מחדש את התורה ללא אכילה וזהו התיקון לנדב ואביהוא שהיו בדרגה של אכילה כאשר קבלו את התורה וזה גרם להם לקבל את התורה באופן חסר החסרון הזה גרם להם למות כאשר היו במשכן והקריבו אש זרה מתוך החסרון של התורה שלהם שנגרם במעמד הר סיני .

וכך כותב הנדרשות איתן האזרחי תנ"ך פרשת שמיני

או יאמר עד"ז מ"ש חכמי האמת שנשמת נדב ואביהו הוא נשמת פנחס, כמ"ש [מלכים ב, ב, ט] ויהי נ"א פי שנים ברוחך אלי, ופנחס זה אליהו, והוא עלה בחיים חיותו לרקיע ולא מת, ולזה אמר ג"כ ויהי ביום כו', שר"ל שבאותו היום מתו ולא חזרו לבא לעולם עוד בגלגול נשמות כמקודם, וזהו שאמר דוקא באותו היום מתו, ששוב כשנשמתן באו לפנחס שהוא אליהו עלו ברקיע בחיותם.