בס"ד
פרשת ראה למה אסור לאדם לבזבז יותר מחומש ? ט' אדר א תשע"א
כתובות נ.
"אמר רב שימי בר אשי ושמועות הללו מתמעטות והולכות וסימנך קטנים כתבו וביזבזו
" 3 תקנות נתקנו באושא שיהיא אדם זן
את בניו הקטנים , שאם אדם כתב כל נכסיו לבניו הוא
ואישתו ניזונים מהם , שהמבזבז
נכסיו לעניים לא יבזבז יותר מחומש .
בגלל מספרם של
הילדים והזמן הממושך שציבור צריך לטפל בהם
והכסף הרב המשותף ל 3 התקנות
הנ"ל שלא יפלו נטל על הציבור במקרה של קטנים זה נטל גדול שצריך להשקיע בחינוך
שלהם ובדאגה להם , התקנה השניה והשלישית מדובר באנשים בעלי ממון שנהיו עניים
והציבור צריך להשקיע כסף רב במימונם
הגמרא אומרת
בכתובות סז: "תנו רבנן "די מחסורו" אתה מצוה עליו לפרנסו ואי
אתה מצווה עליו לעושרו "אשר יחסר לו" אפילו סוס לרכוב עליו ועבד
לרוץ לפניו אמרו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ
לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין והגמרא מביאה דוגמאות
נוספות. הגמרא מוסיפה ומביאה את גודל
הבעיה בהמשך " ההוא דאתא לקמי דרבא אמר לו במה אתה סועד אמר לו בתרנגות פטומה
ויין ישן אמר ליה ולא חיישת לדוחקה דציבורא אמר לו אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא
קאכילנא דתנינה עיני כל אילך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם בעיתו בעיתם לא נאמר
אלא בעיתו מלמד שכל אחד ואחד נותן לו הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעיתו " ואכן
רבא מודה לו וכשהגיע לידו תרנגולת ויין
ישן אמר לו " נענית לך קום
אכול" כלומר הגמרא מתארת דוחקא דציבורא על המאמץ הכספי לפרנס אנשים
אמידים שירדו מנכסם ו 2 התקנות האחרונות מדובר באנשים בעלי נכסים האחד שהקדיש כל
נכסיו לבניו והאחד שבזבז את נכסיו לעניים וחוששים שיפול כנטל על הציבור
מובן החשש של
חז"ל לדוחקא דציבור, אבל נשאלות 2 שאלות על התקנה האחרונות
שאלה ראשונה :
מדוע חששו
רבנן לעשות הידור מצוה מעבר לשיעור של המצוה
הרי ראינו בכל
הש"ס את המעלה והשכר של נתינת צדקה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא ,כמו כן זה
פשוט שנתינת צדקה מעבר לשיעור נכלל
בהידור מצוה בבא קמא ט: " אמר רבי זירה בהידור מצוה עד שליש במצוה
" ולאחר מכן " במערבה אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל
הקדוש ברוך הוא " ומפרש רשי במקום מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור יותר על שליש
יפרע לו הקב"ה בחייו "
ואם נגיד
שחיוב מעשר כספים מהתורה והידור מצוה שליש מלבר לשיטה המחמירה הרי זה פחות מחומש
(15 אחוז ) והתוספת נכלל מכאן ואילך
וישולם לו בחייו אז מאיפה החשש שאותו אדם שנתן צדקה מרובה מידי יפול לנטל על
הציבור ?
ואם חששו
חז"ל שאתו אדם יש בידו חטאים שיגרמו לאובדן כספו הרי לא הצדקה תגרום החטא יגרום או מזלו יגרום אז
ברור שעדיף שיאבד כספו בצדקה ולא בדרך אחרת לפחות יקבל שכרו בעולם הבא ובנתיים
יתפרנסו העניים וינצל מגיהנום
"
העושה צדקה ניצול מדינה של גיהנום " גיטין ז. "בזכות צדקה זוכה ורואה פני שכינה "
ב"ב י.
שאלה שניה :
לכאורה בפשטות
השיעור של חומש זה לימוד מפסוק בבראשית "אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר
יעקב מאי קרא וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו
לך וכד' " הרי
לימוד זה לא
מדבר על גבול עליון רק על שיעור הנדר של אברהם
וניתן ללמוד ממנו על מצות מעשר כספים עיקר הלימוד על מעשר כספים 10 אחוז (גם
אונקלוס וגם יונתן בן עוזיאל כותבים מעשר ולא
חומש)אבל נשארת השאלה מאין למדו שיעור זה
כגבול עליון ?
קושיה
נוספת בערכין כ"ח . "מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכד' .. ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי רבי
אליעזר אמר רבי אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת
כמה וכמה שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו " ומקשה הגמרא היינו תנא קמא ומתרצת איכא ביניהו דרבי אילא דאמר רבי אילא
באושא התקינו : המבזבז אל יבזבז יותר מחומש " וזה
פלא הרי רבי אליעזר מדבר על דברי תורה ורבי אלעזר מביא תרוץ מדרבנן בפשטות הוא מדבר
שקל וחומר מדאוריתא אדם צריך לחוס על ממונו ולכן יתן פחות מאשר יתן לגבוה אז מה
עושה פה תקנה דרבנן לשיעור מדאוריתא ? עוד
קושי כל התקנה של רבנן היתה לא בגלל עצם פעולת הנדבה שלכאורה מותרת ורק בגלל שמה
יפול לטורח על הציבור ולרבי אלעזר עצם נתינת הנדבה להדיוט כמו לגבוה אסורה בגלל "חס
אדם על ממונו"
מכוח הקושיות הנ"ל
צריכים למצוא מקור לחומש והסבר לתקנת
רבנן
בבא בתרא
י. יש ויכוח בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס
הרשע "אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם " אמר לו כדי
שניצול אנו בהם מדינה של גיהנום " אמר לו אדרבה שמחייבתן גיהנום " והויכוח נמשך "אמר לו אתם קרויים בנים וקרוין עבדים בזמן שאתם
עושים רצונו של מקום אתם קרויים עבדים ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום אמר לו הרי הוא אומר הלוא פרוס לרעב לחמך
ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים בית ? האידנא קאמר פרוס לרעב לחמך
"
רבי עקיבא מסכים
(או לשיטתו או לשיטה שבגלות נקראים ישראל עבדים )שיש הבדל במצות צדקה בזמן שעם
ישראל עושה רצונו של מקום ובין שלא עושה רצונו ואומר רבי עקיבא שעם ישראל נמצא
בגלות ולשיטה שנקרא עם ישראל עבדים ולא
בנים יש את מצוות הצדקה "פרוס לרעב לחמך" וחייב לתת צדקה וצדקה זו תציל את נותני
הצדקה מגיהינום .
ולכן יש לומר
שיש 2 סוגי צדקה בזמן שבית המקדש היה קיים
ומצוות צדקה בזמן חורבן בית המקדש .בזמן שבית המקדש גדר מצות צדקה "אשר
יחסר לו" אפילו סוס לרכוב עליו ועבד
לרוץ לפניו ובזמן שבית המקדש לא קיים גדר המצוה "פרוס לרעב לחמך" המינימום שעני צריך להתקיים ואפשר לדייק מדברי
רבי עקיבא
"האידנא
קאמר פרוס לרעב לחמך " .
כמו כן יש
הבדל בשכר של המצוות בזמן שבית המקדש קיים ואנו נקראים בנים יש את כל השכר בעולם
הזה ובעולם הבא כפי שמובא בש"ס אבל בזמן שבית המקדש אינו קיים ואנו קרויים
עבדים יש שכר רק להנצל מגיהינום כלומר
בעולם הבא .
רבי עקיבא
מחדש שבזמן חורבן בית המקדש על מצוות צדקה והידור מצות צדקה אין את הגדר שלמדנו "מכאן
ואילך מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו " כלומר על
הידור מצוה של נתינת צדקה בזמן גלות שישראל שספק קרויים עבדים אין את השכר
הנ"ל
ואם נקשה הרי
הידור מצוה שליש במצוה ועיקר מצות מעשר 10
אחוז הרי הידור מצוה לחומרה שילש מלבר 15% אז למה חומש ? צריך להגיד זה גופה הלימוד בכתובות נ. שהידור
מצוה במעשר כספים זה חומש ומעבר לזה "יפרע לו הקב"ה בחייו " ועדיין
קשה הרי הגמרא היתה צריכה לכתוב זאת .יש
לתרץ שעיקר בבראשית מז "וישם אותם
יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש" העם המצרי נותר ללא כל
רכוש הכל נקנה לפרעה ע"י יוסף וכאשר אתה עבד ללא רכוש וכל מה שיש לך שייך
לפרעה אתה משלם חומש . זה השיעור שעבד
משלם כדי שיוכל לחיות חיים מינימלים ללא רכוש
. הבינו חכמים שאם אנחנו נקראים עבדים זה גבול עליון לתשלום ולא יותר ורמז
לכך שכתוב "לחוק עד היום ".
ובזה מתורצות
2 השאלות רבנן ידעו על חורבן בית שני ויידעו
על מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בקידושין לו. "בנים אתם לה' אלוהיכם בזמן
שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים
בנים דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים שנאמר וכד' " ולא ברור האם ההלכה כרבי
מאיר או כרבי יהודה וזה ספק דאוריתא תיקנו שלא יבזבז אדם יותר מחומש כי יותר מחומש
זה כבר ספק הידור מצוות צדקה ועל המכאן
ואילך אין
את "
יפרע לו הקב"ה בחייו " ואכן יש חשש שיתן צדקה על סמך זה שיפרע לו
הקב"ה בחייו וזה ספק ויכול ליפול לנטל על הציבור ואנשים אמידים שנופלים לנטל
על הציבר זה נטל כבד כמו שהוכחנו . ואם נקשה אם אנחנו עבדים אין חיוב לתת לו אשר
יחסר לו" אפילו סוס לרכוב עליו ועבד
לרוץ אבל זה ספק ובספק נלך לחומרה וניתן לו.
ובזה מתורצת
התשובה של רבי אלעזר בו עזריה "איכא ביניהו דרבי אילא דאמר רבי אילא באושא
התקינו : המבזבז אל יבזבז יותר מחומש "
לרבנן היה ספק דאוריתא ולא ספק
דרבנן האם אנחנו בנים או עבדים בזמן הזה ולכן יחשוש אדם על ממונו בזמן הזה במצות
צדקה בנתינה מעל חומש שיש ספק אם יפרע לו הקב"ה בחייו אבל כשבית המקדש קיים הוא
מסכים לדעתו של תנא קמא .
אם נקשה אם כך למה הגמרא לא כתבה בפרוש את הלימוד מ
"וישם אותם יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש" וכתבה
במקום זאת את "עשר אעשרנו " של
אברהם ? התשובה פשוטה גם במחלוקת רבי יהודה ורבי לא מוזכר את המילה עבדים, רק לא בנים ,גם בויכוח של רבי עקיבא עם
טורנוסרופוס הרשע רבי עקיבא לא אומר את המילה עבדים רק בנים רק
טורנוסרופוס הרשע אומר את המילה
עבדים ולכן פשוט שחז"ל השתמשו בלשון
נקייה .
לסיכום יש ספק
האם לאחר חורבן הבית עם ישראל נקרא בנים או עבדים וכמו כן לאחר חורבן הבית יש ספק
מה השיעור של מצות צדקה האם "אשר יחסר לו" או "פרוס לרעב
לחמך" כמו כן השתנה השכר של מצות
צדקה לעולם הבא בלבד ולכן אדם שרוצה לתת מעבר להידור מצווה יש ספק האם הקב"ה
יפרע לו בחייו ולכן אנו חוששים שאדם אמיד יבזבז מעבר להידור מצווה של צדקה שזה חומש והקב"ה לא יפרע לו בחייו ויפול
לנטל על הציבור שיתן לו "אשר יחסר לו"
אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו ולכן תיקנו שלא יתן יותר מחומש ורבנן
חששו למצוות צדקה בלבד ולאנשים אמידים
אסמכתא
לדברינו שיש הבדל בין מצוות צדקה בזמן שבית המקדש קיים לזמן שאינו קיים ב"ב
ט. "אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו עכשיו
שאין בית המקדש קיים אם עושים צדקה מוטב ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלים בזרוע
ואף על פי כן נחשב לצדקה שנאמר ונגשיך צדקה" רבי אלעזר לשיטתו כמו שהסברנו
את תשובתו לרבי אליעזר בערכין
כ"ח בזמן הזה עם ישראל נקרא עבדים
וצריך לתת חומש כעבדים אבל החידוש פה לא כמו שאמרנו שרק במצות צדקה יש שינוי אלה
בכל מצוה לגבוה שחומש זה שיעור תחתון
ועליון לגבוה כלומר לא פחות ולא יותר כמו עבד שצריך לתת שיעור חומש ואם לא נותן
המלך יקח לו בכוח גם כאן צריך לתת חומש כל שנה בכל מקרה לא יותר ולא פחות . ולשיטה
זו ניתן לתרץ פוסקים שקבעו שגם למצות עשה
הגבול העליון זה חומש וצריך לחדש חומש בחשבון של שנה . הגמרא בבא קמא שאלה אם מזדמן לו 3 מצוות אז צריך לתת כל ביתו וגם כאן צריך להקשות אם עד חומש ויהיו
לפניו 5 מצוות יתן כל ביתו? והתירוץ מה שקבעו חומש זה לשנה לא יותר ולא פחות .
המשנה ברורה בביאור
הלכה בנושא מקשה על מספר גמרות ולשיטתנו התירוץ פשוט : הרבותא של רבן גמליאל שקנה
אתרוג בכסף רב שלגבי הידור מצוה שלא צדקה עדיין גם היום בזמן חורבן בית המקדש יש
את "יפרע לו הקב"ה בחייו" ורק לגבי צדקה יש שינוי ולשיטת רבי אלעזר
זה לא הגיע לחומש כמו שתירץ המשנה ברורה .
לגבי סוגיה
בקידושין על עני שהיה צריך לתת כל הונו למצוות פדיון הבן זה פשוט לשיטתנו שהחשש של
רבנן רק להידור מצוות צדקה שאז יש ספק אם יפרע לו הקב"ה בחייו וכן החשש של
רבנן באנשים אמידים כי עני "רגיל" לא מהווה נטל על הציבור ולכן אין קושיה
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה